פני החסידות
פני החסידות
בדיון אודות כל דרך ביהדות יש את חמש האופציות הבאות -
א. הדרך מדרך התורה ולא באה השיטה אלא לחדד ולהדגיש.
ב. הדרך בחרה אלמנטים מסויימים [ולא בכולן] ועיצבה מהם דרך.
ג. הדרך למדה מרוח התורה ועיצבה דבר שאינו הוראתה הישירה של התורה.
ד. הדבר נכון אך ללא קשר הכרחי לתורה.
ה. יש בדרך משום ניגוד לדרך התורה.
_________________________________________
בדיון על חסידות קודם יש להתבונן חסידות מהי?
הנה מאמר:
במה פתר הבעש"ט את בעיות הדור?
א. כיסופי הגאולה שפעמו בבני הדור, מאז הציפיה לבואו של משיח בשנת ת"ח, באו לידי ביטוי בתנועה החדשה הרואה עצמה כתנועה של גאולה, כפי שאומר הבעש"ט בעצמו באגרת לגיסו - רבי אברהם גרשון מקיטוב וכביטויו של נכדו רבי משה חיים אפרים מסאדילקוב בספרו "דגל מחנה אפרים" בשם רבי ליפא מחמלניק "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" והתרגום: "נפקין בריש גליה". ברי"ש - אותיות רבי ישראל בעל שם, כאשר תתגלה תורתו, יצאו ישראל ביד רמה! מכאן גם חידוש העליה לארץ ישראל, שפתחה שרשרת של עליות לארץ ישראל.
ב. המשבר הדתי. הבעש"ט נתן להמוני העם נתיב של חזרה ל"צלא דמיהמנותא", על ידי הדגשת ענינים שגם המוני העם יכולים לעמוד בהם: חסד, אמונה תמימה, תפילה בהתלהבות, דביקות בה' בכל המעשים - "לעבוד את ה' בכל האופנים", ריקוד בהתלהבות, מכאן - הדרך ללימוד תורה לקיום מצוות טבעית וברורה.
ג. המשבר המדיני. הקב"ה נמצא עם האדם הישראלי בכל מקום. גם במצוקתו, גם בשבתו בבית הסהר - "לית אתר פנוי מיני" בפועל, "אם אסק שמים שם אתה ואציע שאול הנך" - בפועל. "בכל צרתם לו צר" - לקב"ה צר בצערם של ישראל והוא אתו בפועל ממש. השכינה מתייסרת עם האדם מישראל.
ד. המשבר החברתי. הבעל שם טוב יצר את הצדיק החסידי שהוא חלק מן העם. אין הוא מתנשא מעליו. אפשר לשטוח בפניו את כל הבעיות הפנימיות, הכלכליות, הפרטיות. הוא אוכל עם הציבור, חי עמו, רוקד עמו. הוא מוקד של סיוע רוחני וגשמי ב"בני חיי ומזוני". האדם מישראל, אינו בודד בכאבו. יש בפני מי להביע את הכאב והצער.
מהותה של החסידות
החסידות היתה תנועת תגובה, ריאקציה, כנגד קדרות החיים ויובש החיים בו היה נתון רוב העם. היא הכניסה רגשי שמחה וסיפוק לפרט האומלל. היא החזירה ליהודי הפשוט את אלוקיו החיים, הקרוב אליו.
החסידות ינקה מהקבלה ורגילים לכנותה בשם "בתה של הקבלה". ואמנם הרבתה החסידות לקבל מן הקבלה בשטח העיוני, כהשקפה. (10 הספירות, צמצום ושבירה, בירורי ניצוצות, העלאת מחשבות זרות, ענוה ועוד). ברם, שונה היא במאד מן הקבלה בשטח המעשי. הקבלה, אם אפשר לומר כך, פסימית בכל דרכיה. היא ראתה את הרע כהעדר הטוב ודגלה בצומות ובסיגופים1. ואילו החסידות היא אופטימית ומלאת שמחה. ראשוני החסידים התנגדו לצומות ולסיגופים. הרע הוא רק אמצעי לטוב ("כסא לטוב" - הבעש"ט)2. הקבלה פנתה אל יחידים, החסידות עשתה אותה לתורת חיים. יפה הגדיר זאת אחד מראשוני סופרי החסידות:
"כל אשר גילה האר"י הוא בשמים ממעל, בעולמות העליונים ולאו כל מוחא סביל דא, להשיג אשר למעלה והבעש"ט גילה את האלקות פה בארץ, בפרט באדם התחתון שאין בו שום אבר ושום כח מה שאינו לבוש לכח האלקי, אשר טמון וגנוז בקרבו".
אמונה תמימה, שמחת מצוה, תפילה בכוונה, דביקות, הזדככות הגוף (מקוה), והנפש (תפילה), נשמת המצוה ונשמת הלמוד - אלה הם עיקרי החסידות. המעשה עיקר ולא רק הלימוד. ובמעשה - הכוונה עיקר ולא העשיה השגרתית, "מצות ה' מלומדה". צריך להכניס "נשמה" בלימוד ולא לפלפל בפלפול יבש...
החסידות מעמידה את הפרט, את היחיד במרכז המרכזים. (שלא כקבלה שהדגישה יותר את האומה). כל אחד יכול להתקרב אל ה' לאהבה אותו, להדבק בו. בכל מקום המצאו שם מלווה אותו ההשגחה. "לית אתר פנוי מיניה".
החסידות היא שני דברים כאחד. השקפת עולם, שיטה רעיונית - מחד ומאידך תנועה עממית, כמעט הסתדרות מאורגנת, המטילה חובות מעשיות על חסידיה. יניקתה הרעיונית של החסידות נובעת מכל תחומי המחשבה היהודית: ספרי מוסר, ספרי קבלה, פרשנות המקורות הקבליים העיקרים הם הזהר וכתבי האר"י.
אם אפשר לומר כך, היתה החסידות תקופת הרנסנס לאמנות היהודית. כי החסידות ביקשה את הנשמה שבעצמים אשר בטבע. זאת היא תופעה אמנותית. ראשוני החסידים קרבו את המוני העם לטבע, לחי - לראשונה בגלותנו, כן פיתחה החסידות את השירה והנגינה. אפילו ניצני הספרות היפה נצנצו לראשונה בשדה החסידות: ספורי הרביים וספורי הפלאות על הצדיקים.
אהבת הטבע, השירה והסיפור - החסידות היא שהחלה להכניסם תחת כנפי העם היהודי בגלותו.
יסודות החסידות
הבורא והבריאה: הבורא מצוי בבריאה. "מלוא כל הארץ כבודו" - כפשוטו. כבודו - שכינתו. "יחשוב שכל דבר שיש בעולם, הכל מלא מהבורא יתברך"3. "וכל מחיצות וחומות ברזל, וכל לבושין וכיסויין הם עצם מעצמותו"4 כהנה - מלאה הספרות החסידית. "יחשוב ויאמין באמונה שלמה שהשכינה אצלו ושומרת אותו והוא מסתכל בבורא והבורא בו"5. מכאן חשיבותו של בן ישראל - מבחר הבריאה, כי הוא דבוק בבריאה והוא חלק אינטגרלי ממנה. "דע מה למעלה ממך - פירוש שכל מה שלמעלה הוא ממך"6, כי פעולתו של האדם מישראל, משפיעה, כביכול, על השכינה עצמה, והיא המחייבת אותו, לבחון מעשיו ולבדקם. "ה' צלך - כמו שהצל עושה מה שהאדם עושה כך הקב"ה, כביכול, עושה מה שהאדם עושה"7.
בכל - יש רמז לאלהי מרום: בכל תנועה, בכל רגש, בכל אושה, בכל בת קול, בכל אשר תחוש, תראה, תשמע, העתק דברים ממובנם, הסר מהם את לבושם הגס ותראה בהם את האלהות. הבריאה, המידות הרעות והשפלות, התאוות המגונות - בהתבוננך לפנימיות מהותן, אף הן אינן אלא גלוי האלהות.
רע וטוב בעולם אין רע גמור בעולם. מתוך תפיסתם ההרמונית-האחדותית של הבריאה ממילא עולם שהוא לבוש הקב"ה אינו יכול להיות רע. הרע אינו אלא מדרגה לטוב, או כבטוי הבעש"ט: "הרע הוא כסא לטוב"8. כי אפילו ברע עצמו יש ניצוצות אלקיים, אלא ש"הוא מכוסה בכמה לבושין" ועל כן: אל לו לאדם להתמרמר כשרע לו ועליו לומר: 'הלא זה מהשם יתברך ואם בעיניו הגון, גם בעיני הגון הוא"9. גדולה מזו: מחשבות האדם, גם הרעות, "יש בהן משום מציאותו יתברך וכל מחשבה היא קומה שלמה"10. בעצם אין דבר רע בעולם. אם רע הוא טוב - זה נקבע ע"י שמוש האדם. למשל: "להיטות" היא תכונה שאינה לא טובה ולא רעה תלוי אחר מה להוט האדם. אם האדם להוט אחר שתיית יין, או גנבה, או תאוות - הרי שהיא רעה. תפקידו של האדם הוא לעשות את הרע "כסא לטוב" ע"י שישתמש בתכונותיו שעתה הן לרשות המעשים הרעים לשם עשיית מצוות ומעשים טובים11. "סור מרע ועשה טוב" - היינו שיעשה מרע טובה כי גם בתוך שקר יש אמת13. לרעיון זה, אגב, התנגד בחריפות רבה רבי חיים מוולזין תלמידו הנאמן של הגר"א האומר: "ונעשה משל בפי כל הכסילים הלא בכל מקום וכל דבר הוא אלוקות גמור ועינם ולבם כל הימים לעיין בזה"14.
תפילה. החסידות מדגישה את התפילה, כי להתפלל יכול כל אחד, אף מי שאין בידו מצוות הרבה, אף מי שאינו יודע ללמוד. התפילה צריכה להיות בכוונה. הקב"ה דורש את הלב, את הכוונה, הרגש. תפילה קרירה היא דבר מת. היא חייבת להיות חדורה התלהבות רוחנית ואפילו גשמית (נענועי הגוף). "יחשוב כאלו הוא מוכן למות מרוב כונה"15. וכמו שאין להתלוצץ על אדם הטובע בנהר ועושה תנועות בראשו ובידו כדי שיוציא את עצמו מהמים, כך אין להתלוצץ על המתפלל ועושה תנועות כי הוא מציל עצמו מן המים הזידונים שהם הקליפות ומחשבות זרות, הבאות לבטלו ממחשבתו בתפילה16. התפלה מאפשרת לאדם להתעלות לעולמות עליונים, רוחניים, בשעת התפילה מחוסר האדם צרכים גופניים, ואם יתפלל בהתלהבות עד כדי שכחה עצמית, הריהו יכול להתעלות עד "להתפשטות היש". הבעש"ט הרחיק כ"כ בערך התפילה עד שאמר כי התפילה נוגעת, כביכול, בקב"ה. כלומר זוכה כמעט לנבואה17, או לפי ביטויו של המגיד ממזריטש: התפילה היא זווג עם השכינה. הרעיונות העיקרים של התפילה: העלאת ניצוצות הקדושה, דביקות, כוונות, התדבקות באותיות התפילה.
תלמוד תורה: עצם הלמוד חשוב, אך העיקר בו היא הנשמה, "לא לשמה כי אם לשמו". הלמוד הוא זה המביא לידי מעשה. לכן מצוה הבעש"ט: "והעיקר לא לשכח הדברים". לכן העדיפה החסידות את הלמוד "בדברים שיבוא לו יראת שמים על ידם, כמו ספרי מוסר או שלחן ערוך לדעת הדינים על בוריין"18
המקוה: יש צורך לא רק בטהרת הנפש, אלא גם בטהרת הגוף. המקוה באה במקום סגופים וצומות שבקבלה. היא מטהרת את האדם, ועם זאת משמחתו וגורמת להתעלות רוחו.
ענוה: "האדם יכול להשיג כל מה שהשיגו כל התנאים והאמוראים, רק הגאוה מעכבת"19 אולם אין הענוה צריכה להיות מופגנת כלפי חוץ, כי זאת היא "גאוה שבענוה", אלא חייבת הענוה להיות פנימית, בלב; ומתוך כך אמיתית, כנה 20. היו אפילו אדמו"רים שנהגו בעושר ובכבוד חיצוני שלא יחשדו בהם שהנם רוצים להיות ענוים - ורק בלבם ידעו את קטנותם וענותנותם. החסידות רדפה את הגאוה, כי: "היסוד הוא עיקר שורש הבנין, ואם היסוד רעוע כל הבנין נופל. כן האדם אם היסוד רעוע כמו אדם שיש לו גסות הרוח, אז כל מעשיו הטובים נבנו על היסוד הרעוע" 21. התוצאה מובנת מאליה, הבנין נופל.
עצבות ושמחה: כשאדם בעצבות אין הוא יכול להתעלות. רק בשמחת הנפש אפשר "לעלות מקטנות ולהתדבק בגדלות". העצב הוא "מניעה גדולה לעבודת הבורא". "אם דמעה פותחת שערים - היה הבעש"ט אומר - הרי שמחה הורסת אותם לגמרי"22. משום כך התנגד הבעש"ט לסגופים ותעניות הגורמים להחלשת השמחה: "טוב יותר לעבוד את ה' יתברך בשמחה, בלי סיגופים, כי הם גורמים עצבות23. "הבכי'ה היא רעה מאד, שצריך לעבוד את ה' בשמחה"24. ובעל "מאור ושמש" אף אומר: "אילו היו לי עוד שנים להצטרף עמי לבטל התעניתים הייתי מבטל אותם"25.
הצדיק: דמותו של ה"צדיק", "הרבי", "היהודי היפה", "היהודי הטוב", ה"אדמו"ר" (אדוננו מורנו ורבנו) היא תופעה חדשה. החסידות רוממה את הצדיק - "תקון בעל תשובה נעשה על ידם26. "וכל מה שהם מבקשים, עושה הקב"ה תיכף"27. רבי אלימלך מליזנסק אמר: "הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטל, הקב"ה מבטל וצדיק גוזר ומקיים"! רבי נחמן מברסלב אף קבע: צדיק הוא בעל רוח הקדש, יודע מחשבות אדם, ע"י פרנסה שמפרנסים את הצדיק כאילו עובדים עבודת בית המקדש28. תפקידו של הצדיק לקרב כל אדם מישראל לעבודת השם. הגדרת צדיק היא: "שאינו רואה שום רע באדם ובעיניו הכל זכאין וצדיקים, ולכן הוא אוהב את ישראל מאד"29. את עצמו רואה הצדיק "כאילו לא התחיל בעבודה"30.
[מתוך אתר דעת, מאמרו של ד"ר אלפסי]
 |
|
|
