אפשרותם של ערכים חיצוניים

כל זה רק בתחום החוק, כי הם סבורים שאין המדינה אמורה לאכוף את כל ענייני המוסר וטעמם ונימוקם עמם, אבל אין הם חולקים על כך שעל הפרט מוטלת חובה מוסרית להציל.

מציץ,

דבריך אינם הגישה המקובלת בארה"ב.

[ביחס לתחילת האשכול]
רק נקודה. גם הרופא חייב לייעץ לעשן סיגריה אחת עבור רווח גדול. הרפואה יודעת לאמד את הנזק, אך זה לא אומר שזה בא על חשבון רווח גדול, כך שבתור אדם, הכולל רופו וחכמה עליו לייעץ גם כרופא וגם כידיד את אותו הדבר. ובנמשל, אין ספק שהאידיאל שההלכה תתאים את עצמה להתפתחות המוסר, אלא שעד שזה לא נעשה באופן חברתי יש לדון על דרכים עקיפות. אך חס מלחלק את תחום המוסר וההלכה. ע"ז הורחב מאד בפורום, לינקי? [אחד אני זוכר, משהוא על שגיא]

מיכי

לשיטתך שאדם אמור להיות מחויב אך ורק למה שנתפס אצלו כרצון ה', הרי שכאשר מבררים את ההלכה, עוסקים בגילוי האמת אודות רצון ה' , אמת שקיימת לה 'אי שם' ללא קשר למה שאנשים חושבים עליה. כל מתודה שמשתמשים בה בכדי לגלות אמת זו, זקוקה להצדקה ולטיפול ביקורתי ומקיף, בדיוק כמו מתודות אחרות שמשתמשים בהם לגלות אמיתות אחרות .

אני אישית סבור ששיטת הלימוד הנהוגה , איננה כזו שמגלה אמיתות ולא משנה איך יגדירו את מושא המחקר, אם זה גילוי כוונת התורה שבכתב ,גילוי כוונת התלמוד, או גילוי האמת ההלכתית האפלטונית. קושיות ופירוקים בעלי אוריינטציה טקסטואלית אינן מגלות שום דבר אודות שום דבר והם לא יותר מאשר מעשה להטוטים אינטלקטואלי שאמנם מחדד את השכל וגם יכול להיות מהנה מאוד, אבל לא יותר מזה.

(בתור דוגמה, נסתכל על הלכות מליחה, בב"ח ותערובות שעוסקות בבירור המציאות ואפשר להסתכל עליהם כעל תיאוריה בפיזיקה או בכימיה, אבל במקום להסתמך על בדיקת המציאות, הם בנויים על פלפולים אינסופיים ופירושים על גבי פירושים , כך שספק רב אם הם משרתים בכלל את תכליתם המוצהרת.)

ההצדקה היחידה למצב זה הוא משהו מעין דברי החזון איש אודות ההשגחה העליונה שמכוונת את התפתחות ההלכה . אבל זה אינו בא במקום נימוק (כמו שבביולוגיה תורת האבולוציה יכולה להסביר אולי למה ואיך מנגנון פיזיולוגי מסוים קיים , אבל לא איך הוא פועל). רצון השם הוא חותמת על מה שאנשי ההלכה עושים בפועל וממילא אין לומר שמה שהם עושים בפועל נובע מהכרה הניתנת להצדקה אודות רצון השם.

ואם כנים הדברים , יש לשאול לא כיצד מגלים את רצון השם , אלא,אם להשתמש בלשון ציורית, כיצד גורמים להשם לחתום על ההצעות שאנו מגישים לו.

ויש עוד להאריך.

הרב מיכי שליט"א,

המקורות הללו קשורים לאשכול זה.

תמהתי שלא הובאו עד כה.

ר' ישראל משקלוב, הקדמה לפאת השלחן, ד"ה ומצידה ביאור, בשם הגר"א:
"כל החכמות נצרכים לתורתנו הק' וכלולים בה, . . . והזכירם: חכמת אלגעברע, ומשולשים והנדסה, וחכמת מוסיקא . . .

הוא היה אומר אז כי רוב טעמי תורה . . . וסודות תיקוני הזוהר אי אפשר לידע בלעדה. . . "

ר' ברוך משקלוב, מבוא לספר אוקלידס (שתורגם לעברית לפי בקשת הגר"א):
"כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משארי החכמות, לעומת זה יחסר לו מאה (100) ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדים יחד."

בדרשות חת"ם סופר לפרשת שלח (קיב ע"ב) כתב החת"ס:
"כי כל החכמות הן רקחות וטבחות לתורה, והמה פתחים ושערים לעבודת ה' "
(אלא, הוא כותב, שיש ללמוד קודם את לימוד התורה כמו שפסק הרמב"ם, ורק אחר כך ללמוד את החכמות הללו.)

ראה בספרו של הרב פרופ' יהודה לוי, יהדות ומדע כחכמות משלימות, עמ' 61.

לבדד,
ראה תגובתי באשכול סמוך.

ממללא,
ישנן דרכים שבהם ההנמקה ההלכתית הולכת, ויש לדון על המשמעות של תהליך כזה. אולם כשהדרכים הללו אינן מיושמות באופן הגון, שום מוטיבציה מוסרית לא תחפה על אי המחוייבות להלכה שמובעת במעשה או בפרשנות כזו.
אם ההלכה אוסרת להציל חיי גוי בשבת, כנראה שזה באמת אסור. זה אומר שכנראה איננו מבינים כראוי את הערך שבשמירת שבת.
העובדה שאני נאנח לרווחה על ההיתר שמצאו לי, או שאולי לא אעמוד בניסיון אינה מהותית ואיה רלוונטית לדיון המהותי. ראה מאמרי ב'אקדמות' (תגובה לבני לאו על נושא זה עצמו).

מציץ,
הלימוד הישיבתי הוא כלי חשוב, והוא מגלה אמיתות חשובות מאד. אכן יש להשתמש בו ביושר, ולא לפלפל, ומהו יושר ראה תגובתי אליך באשכול על דוד יום. אמנם לא תמיד חייבים להיצמד למה שהיה ר' חיים אומר בסוגיא, אולם הכלים שלו הם נפלאים מועילים מאד לכל מחפש אמת.


רמב"ם,
לא הבנתי את טענתך. מן המפורסמות הוא שזוהי מחלוקת בין המשפט הקונטיננטלי לאנגלו-אמריקאי. בקונטיננט יש את מאי דמיתקרי 'חוק השומרוני הטוב', ובאמריקה אוחזים שאין זה עניינו של החוק. כך גם חושבים רבים בארץ. אף אחד אינו מתווכח על הערך שבהצלת חיי אדם. איך אפשר לומר 'לא זוהי הגישה באמריקה' על שאלה שאינה משפטית? מי זה 'אמריקה' אם לא החוק האמריקאי? כל אזרחי אמריקה חושבים שלא צריך להציל את מי שמצוי בסכנה???
ראה מאמר של יאיר אלדן ב'אקדמות' (י?) על נושא זה.

מיכי

מיכי

אני חושש שלא הבהרתי את עצמי כראוי. לא באתי לבקר את שיטת הלימוד הנהוגה היום בישיבות דהיום, אלא את כל שיטת הלימוד הנהוגה בעולם התורה מאז ומעולם. כל מה שאני רוצה זה להפריך את הטענה שלך אודות רצון ה'.

נתחיל עם שני ההנחות

א. לגבי כל שאלה מעשית יש רצון השם , קבוע וקיים ללא קשר למה שבני אדם חושבים. טענות אודות רצון השם הם טענות אמת.
ב. מנקודה מסוימת בהיסטוריה אין רצון השם מתגלה ישירות לבני אדם , אלא הם אמורים להשתמש בשכלם בכדי לגלות מהי רצון השם, כאשר מה שהתגלה לפני כן מהווה נקודת מוצא עבור החקירה השכלית הזאת.

אם ההנחות האלו נכונות , עלינו לשאול שתי שאלות:

א. מהי התוכן של ההתגלות ? ובמלים אחרות מתי קרה הדבר שדבר ה' כבר אינו מתגלה ישירות אלא על ידי שימוש בשכל, האם זה קשור להפסקת הנבואה, חתימת המשנה, חתימת התלמוד או חיבור השולחן ערוך ? מה נתון לנו אודות רצון השם.
ב. כיצד בדיוק משתמשים בשכל בכדי ללמוד מן המפורש על הסתום, מרצון שם הגלוי לנו למה שעדיין לא ידוע לנו ?

ללא קשר לתשובה על שאלות אלו , יש כמה טענות שלענ"ד מצביעים על כך שבלתי אפשרי לראות במתודה ההלכתי המקובלת , מתודה המכוונת לגילוי אמת.

1)כאשר אני מתבונן בהיסטוריה של ההלכה , הרי שבלי להיות חוקר גדול, אני מזהה לפחות ארבעה תקופות עיקריות שבהם דרכי הלימוד נבדלים זה מזה בצורה קיצונית. דרכם של האמוראים אינה דרכם של התנאים , דרכם של הראשונים אינה דרכם של האמוראים , דרכם של האחרונים אינה דרכם של הראשונים, ואני סבור שבדיקה מעמיקה יותר מגלה עוד חלוקות. הדבר גלוי וידוע שהנמצא בתקופה אחת אינו משתמש ואינו יכול להשתמש, באותם מתודות ששימשו את התקופות שלפניו.

אבל אמת יש רק אחת ולא יכולים להתקיים מתודות שונות שבאמצעותם ניתן להסיק דברים שונים בנוגע לאותו דבר עצמו. אם שיטת בריסק היא שיטת הלימוד הנכונה, הרי שאנו רשאים לבטל את כל מה שהוסק שלא על פי אמות המידה של בריסק ולבנות את כל ההלכה מחדש , מהתורה שבכתב. מאידך, אם י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן הם המתודה הנכונה לגילוי רצון השם , אנו צריכים להשתמש בהם גם היום. אם זה נכון שאפשר לפרש את המשנה ב'חסורי מחסרא' ובאוקימתות הרי שגם אלה שחיו אחרי חתימת התלמוד רשאים לפרש כך וכל ראיה שאינה לוקחת בחשבון את האפשרויות לפרש כך אינה תקפה.

2)אבל הבעיה עמוקה בהרבה. שכן לא ברור כלל אם נעשה שימוש עקבי במתודות השונות. האם דרכי הדרש של התנאים מאפשרים היסק חד משמעי של הלכה? לכאורה נראה שבמקומות רבים אנו יכולים להפוך על פיה דרש אחד ולהראות שבמקומות אחרים הדומים לנידון אכן דרשו להפך. האם ניתן לנסח אוסף של כללים שעל פיהם יצא שכל ההלכות שבידינו היום הוסקו בצורה תקפה? אני כמעט בטוח שהתשובה היא חד משמעית לא. (וכדאי לשים לב לדברי הגמרא אודות ר' מאיר שהיה אומר על טמא טהור ועל טהור טמא ועל האפשרות לטהר שרץ בק"נ טעמים). והבעיה איננה רק בתחום הדרשות , סבורני שמחשבה ביקורתית מגלה שזה מקיף פחות או יותר את כל עולם ההלכה.

3) בעיה נוספת היא שבהלכה אין נהוג לחזור מזמן לזמן לעקרונות הראשונים ולבדוק לאורם ישירות. כאשר אדם בימינו עוסק בבירור הלכה , הוא אינו מברר ישירות מהי רצון השם. מה שהוא עושה זה לנסות להבין מה חשב מישהו אחר על מה שחשב מישהו אחר על מה שחשב מישהו אחר ... על השאלה מהי רצון ה' . מקדם השגיאה מכפיל את עצמו כאן , שהרי לבד מגורם השגיאה בשימוש בשכל בכדי לגלות ישירות את רצון הבורא של מקור הסמכות הראשון, יש את גורם השגיאה בשימוש בשכל בכדי לגלות ישירות את כוונתו של מקור הסמכות הראשון על ידי מקור הסמכות השני וכך הלאה וכך הלאה.

4) לגבי מקדם השגיאה עצמו נראה שהוא צריך להיות די גדול , לאור העובדה שנעשה שימוש רב בהנחות בלתי מסתברות כמו הרמוניזציה, חפות מסתירות אצל אלה שקדמונו ובכלל העדפת ההתאמה לכל מיני הנחות על פני הפירוש הפשוט והישר. לא נהוג כלל לדחות פירוש שאינו מתקבל על הדעת , אם כבר עבר מספיק זמן מאז שנכתב.

אם אמנם נכון שהמתודה ההלכתית היא מתודה שאמורה לגלות אמת קבועה הנמצאת אי שם , הרי שאין מנוס מהמסקנה שהתורה המצויה בידינו היום אינה אלא אוסף של שגיאות ואי הבנות שטשטשו את הרעיונות המקוריים עד לבלי הכר.

הדבר הנכון לעשות , אם אנו מעונינים לגלות את האמת אודות רצון ה' הוא:

א. לענות על השאלה הראשונה שלי למעלה , כלומר, להחליט מה נתון לנו מבחוץ אודות רצון השם.
ב. להעביר את כל מה שנעשה בתחום ההלכה מאז תחת שבט הביקורת השכלית, להתחיל את הכל מחדש , לדחות את הבלתי מסתבר ולאמץ רק את מה שמתקבל על דעתנו.

מכיוון שלפי ההשקפה האורתודכסית זה לא הדבר הנכון לעשות , הרי שלפי ההשקפה האורתודוכסית, כל המודל הזה שגוי מיסודו.

על ידי זה שאתה אומר שצריך להכריע על פי היושר אינך עוזר כלל. אדם יכול לטעון שהיושר אומר שאין הקב"ה דורש מאתנו לעשות דברים בלתי מוסריים, אבל אתה בודאי לא התכוונת לזה , מן הסתם התכוונת ליושר בהבנת דברי הרמב"ם , אבל איזה יושר אומר שדעת הרמב"ם קובעת? על פי איזה יושר ידוע לך שאין אנו רשאים להשתמש באותם מתודות ששימשו את התנאים?

(אחרי הכל אילו שאלת פיקוח נפש היתה עולה בימינו היו יכולים לדרוש 'וחי בהם' - בהם - בקיומם ולא בביטולם , בהם - ולא בלעדיהם, שאין חיים אלא תורה וצדיקים במיתתם נקראים חיים ואין חיים אלא דבקות בחי החיים , ולעניין הסברא של חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך? ובכלל בהדי כבשי דרחמנא למה לך ואם הקב"ה רוצה שישמור שבתות הרבה הרי הרבה שלוחים למקום וכו' וכו').

הדבר היחיד שהיושר האינטלקטואלי אומר הוא שהשקפת העולם האורתודכסית היא שבעקרון יש לקבל את המסורת ואת הנוהג, ללא קשר לשאלה איך התהווה ואם הוא תואם לדרישות מסוימות או לרצון ה'. האמונה האורתודוכסית היא שרצון ה' הוא מה שנהוג ומה שמקובל ולכן אין זה ישר לבוא ולהפוך קערה על פיה ולומר שבאורח פלא , למרות כל השגיאות, ההלכה שבידינו עדיין תואמת לאותה רצון השם קבוע . מה שמעצב את הנוהג והמקובל הוא לא חיפוש אחר האמת באמצעות כלים ומתודות נכונות . ומכיוון שכך , מי אמר שאיננו רשאים, באופן מודע, להכניס לארגז הכלים כלי נוסף?

מיכי,

חוששני שאינך מכיר את ארה"ב.

שם לא רק שהחוק לא מחייב, אלא שהוא למעשה מונע את הכדאיות של נסיון סיוע, על ידי האיום המעשי של תביעה משפטית על כל נזק אמיתי או מדומה שנגרם כתוצאה מנסיון ההצלה.

המנטליות שלנו כל כך שונה, כך שאין פלא שאינך מעלה על דעתך שבאמריקה זה אחרת.

יש לזה גם בסיס אידיאולוגי, שקיים גם בארץ בקרב אותם ליברלים שנאבקו כדי למנוע את חקיקת חוק לא תעמוד על דם רעך, [אך הצליחו רק לצמצם את הקפו].

אם ח"ו תפגע שם על ידי שודד ברחוב, ברוב המקרים איש לא יגש לעזור אלא אם הוא שוטר בתפקיד.

אפשר לחשוב שאמריקה זו איזה ארץ אקזוטית שנמצאת מעבר להרי החושך ואנו זקוקים לידיעות אודותיה מפי תיירים מזדמנים.