השבת אבידה לגוי - לא תחנם?

לגבי הפשט בדברי המאירי .
גם לי זכור שהוא רואה אפילו בעובדי האלילים של זמנו כגדורים וכבני תרבות ועל כן שונים מעע"ז שההלכה מדברת עליהם.וכך משתמע בדבריו גם בב"ק כ"ג (כמדומני) לענין המזיק שור של גוי.

לגבי הדמיון שבין עמדת הרמבם (בעיקר בפ"י מהל ע"ז) למאירי.
לדעתי המאירי הולך רחוק יותר מהרמבם , ומשווה את דינם של הגויים בזמנו לישראל לכל מילי. ואפילו בדינים שאינם מתחייבים מהמוסר האנושי הבסיסי כמו :השבת אבידה או הלוואה בריבית.
וזאת בניגוד לדעת הרמבם שבנושאים אלו אינו מחלק בין עע"ז לשאינו.


ולעצם דעת הרמבם.

לא אכחד שישנם סתירות רבות בדעת הרמבם במקומות שונים בדבריו , אבל דומני שניתן וצריך ליישבם על פי דברי לעיל.
והרי מס מקורות מדברי הרמב"ם שמהם ניתן לעמוד על דעתו בנושא.
.
לענין הצלתו רפואתו וריפויו

רמבם הל ע"ז פ"י
א אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה, כדי שנעשה עימהם שלום ונניח אותם לעובדה--שנאמר "לא תכרות להם ברית" (דברים ז,ב): אלא יחזרו מעבודתה, או ייהרגו. ואסור לרחם עליהם, שנאמר "ולא תחונם" (שם). לפיכך אם ראה גוי עובד עבודה זרה אובד או טובע בנהר, לא יעלנו; ראהו לקוח למות, לא יצילנו. אבל לאבדו בידו, או לדוחפו לבור, וכיוצא בזה--אסור, מפני שאינו עושה עימנו מלחמה.
ב במה דברים אמורים, בגוי. אבל מוסרי ישראל, והמינים, והאפיקורוסין--מצוה לאבדן ביד, ולהורידן עד באר שחת: מפני שהן מצירין לישראל, ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו, וצדוק ובייתוס ותלמידיהם--"שם רשעים, ירקב" (משלי י,ז).
ג [ב] מכאן אתה למד שאסור לרפאות עובדי עבודה זרה, אפילו בשכר; ואם היה מתיירא מהן, או שהיה חושש משום איבה--מרפא בשכר, אבל בחינם אסור. וגר תושב--הואיל ואתה מצווה להחיותו, מרפאין אותו בחינם.

הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ד

טז [יא] אבל הגויים שאין בינינו וביניהם מלחמה, ורועי בהמה דקה מישראל וכיוצא בהן--אין מסבבים להן המיתה. ואסור להצילן; אם נטו למות, כגון שראה אחד מהן שנפל לים--אינו מעלהו: שנאמר "לא תעמוד על דם ריעך" (ויקרא יט,טז), ואין זה ריעך.

הרי סתירה שבהלכות ע"ז משמע דווקא עע"ז ואילו בהלכות רוצח משמע כל גוי.

אולם לענין יין נסך נראה שמצינו דברים מפורשים
ד [ז] גר תושב, והוא שקיבל עליו שבע מצוות כמו שביארנו--יינו אסור בשתייה, ומותר בהניה; ומייחדין אצלו יין, ואין מפקידין אצלו יין. וכן כל גוי שאינו עובד עבודה זרה, כגון אלו הישמעאליים--יינן אסור בשתייה, ומותר בהניה; וכן הורו כל הגאונים. אבל הנוצריים--עובדי עבודה זרה הן, וסתם יינם אסור בהניה.
ה [ח] כל מקום שנאמר בעניין זה שהיין אסור--אם היה הגוי שנאסר היין בגללו עובד עבודה זרה, הרי הוא אסור בהניה; ואם אינו עובד עבודה זרה, הרי הוא אסור בשתייה בלבד. וכל מקום שנאמר גוי סתם, הרי זה עובד עבודה זרה .

אולם עדיין ניתן לטעון שאין דבריו אמורים אלא לענין יין נסך ,אולם לא משמע לי כך משום שעד כמה שידוע לי אין לו מקור בגמרא לכך דווקא לענין יין נסך. (למרות שמצינו בגמרא בע"ז חלוקה מעין זו לענין הבאת מתנות ביום אידם).

עיקר טענתי שבענינים מוסריים כללים דין הישראל והגוי ( שאינו עע"ז) שווים, מבוסס על תשובת הרמבם לענין הקראים שמשתמע בברור שהיות ולא עושים להכעיס אלא רק אוחזים מנהג אבותיהם יש לנהוג בהם כמו כבישראל גמור.
אם כן משמע מדבריו שלמרות שהיו הקראים צריכם להיות נידונין "כמורידן ולא מעלין" ,היות ולא פקרי בחציפותא השתנה דינם לטובה. ואם כן הוא הדין והוא הטעם לעניין גויים שאינם עע"ז.וכן משמע מדבריו שם ע"ש. .(ומזה נ"ל מקור לדברי החזו"א המפורסמים על הכופרים שבדורינו שאין שייך בהם דין מורידין וכו.).

ועוד מקור לכך הוא הרמבם הבא :

הלכות נזקי ממון פרק ח
ה שור של ישראל שנגח שור של נוכרי, בין תם בין מועד--פטור: לפי שאין הגויים מחייבין את האדם על בהמתו שהזיקה, והרי אנו דנין להם כדיניהן. ושור של נוכרי שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד--משלם נזק שלם: קנס הוא זה לגויים--לפי שאינן זהירין במצוות, אינן מסלקין היזקן; ואם לא תחייב אותן על נזקי בהמתן--אין משמרין אותה, ומפסידין ממון הברייות

משמע שישראל שהזיק שור של גוי פטור משום שזהו הדין הכללי וזוהי אמת המידה המוסרית המקובלת בעולם.
וכן היה צ"ל הדין בשור של גוי שהזיק שור של ישראל אלא שקנסו אותו משום שהם אינם שומרים שבע מצוות ומשום כך כנראה שאין ממון הבריות חשוב בעיניהם ויבואו להפסידם , לכך קנסו אתם שישמרו שורם מלהזיק.
משמע שלא הפקירו ממון הגוי ללא סיבה מוצדקת , אלא יש לדון ביחסי ישראל - גוי על פי הנורמות המוסריות המקובלות בעולם . וזאת בניגוד למשתמע מפשטות הגמרא בדין זה .

ולענין השבת אבידה יש לדייק. שהרי גוי התמעט משום שכתוב "אבדת אחיך" משמע כל שאינו אחיך ואפילו אינו עע"ז .וזאת משום שאין השבת אבידה דומה אלא למעין גמילות חסד ובזה לא נצטווינו לנהוג כלפם.
ולכן נראה שאם אין הגוי נכלל בגדר של "רשעי עולם" אין איסור בלהחזיר לו אבידה. לא איסור לא תחנם ולא מחזק ידי עוברי עבירה.

ולענין ששאלת שהתורה דחתה איסור מפני קידוש ה.
כלך אצל אליהו בהר הכרמל שדחה איסור במות מפני קידוש ה.

תוקן על ידי - האסופי - 12/08/2004 1:46:44

סנהדרין עו ע"ב
"אמר רב יהודה אמר רב המשיא את בתו לזקן, והמשיא אשה לבנו קטן, והמחזיר אבידה לנכרי, עליו הכתוב אומר: למען ספות הרוה את הצמאה, לא יאבה ה' סלוח לו"

האסופי:
"ולענין ששאלת שהתורה דחתה איסור מפני קידוש ה.
כלך אצל אליהו בהר הכרמל שדחה איסור במות מפני קידוש ה.": אליהו היה נביא, ודחה איסור באופן חד-פעמי ("הוראת שעה"). לאדם שאינו נביא אסור לעשות דברים כאלה, בוודאי לא באופן קבוע (נסה לפרסם כאן בפורום שאתה מתכוון לשחזר את המעשה של אליהו כדי לקדש את ה', ונראה איזה תגובות תקבל...).

אראל ואסופי,

דומני שישנה כאן אי הבנה. כשמחזיר אבידה לגוי כדי לקדש את ה' האיסור לא נדחה אלא לא קיים. ולגבי 'לא תחנם' הדבר מפורש שאסורה מתנת חינם, כלומר לטובת הגוי. כשעושה לטובת עצמו, או למען קידוש ה' אין כל איסור. זו לא דחויה אלא הותרה.
לגבי משחרר עבדו (שהזכרתי קודם לכן) כן מפורש נמי במעשה של ר"א ששיחרר עבדו כדי להשלים למניין.
אגב, הרמב"ן שר' אלחנן מביא מדבר בדיוק על זה.
כן מפורש בהרבה ראשונים, ופשוט.

מה שהלב חושק הזמן עושק

מיכי

תמיד תהיתי לגבי השבת אבידה לגוי: מצד אחד עומד העניין המוסרי להשיב ומצד שני עניין האיבה לגוי. התורה קובעת שהאיבה לגוי חשובה יותר, אם כך נורמה הפוכה היא אנטי-תורנית ועמידה בנורמה אנטי-תורנית אינה יכולה להיות "קידוש ה'".  איך ניתן לראות כוונה לעמוד בנורמה כזו כלגיטמית אף עם היא מכונה "קידוש ה'"?
לדעתי: קידוש ה' אינו דווקא כוונה לשם שמיים נטו, אלא כל עמידה של יהודי בנורמה מוסרית נכונה המקובלת גם על גויים היא קידוש ה'. לכן הפירוש: השבה לשם עניין מוסרי כללי מותרת, השבה מתוך סימפטיה אישית לגוי המאבד או לקבוצה עליה הוא נמנה  אסורה, כי היא בבחינת "מתנת חינם". אילו היה חיוב ואפילו חיוב מוסרי גרידא של  השבה הכוונה של סימפטיה לגוי לא הייתה נחשבת, אלא שאין חיוב. הסיבה היא שאין הדדיות:. לצערנו רוב הגויים והחילונים גם בימנו לא מקפידים על השבת אבידה, ואשרי אלה שכן. 
ההיתר הוא לא להשיב אבידה של גוי, אבל אין היתר לקחת אותה לעצמו לפני יאוש שזה גזל. גזל הגוי אסור כי הוא חלק מתורת המשפטים, שאינה תלויה בהדדיות. (הפקעת חיובים משפטיים מסוימים כלפי הגוי, כמו היתר להפקעת הלוואתו,  היא החידוש).

הרב צבי קוסטינר ענה לי פעם הל' למעשה שביישוב חילוני אין חיוב מן הדין להשיב אבידה כי אין הדדיות. מה הדין ביישוב חילוני שהפך אט אט לדתי? אם נאמר שאפשר להתנות על השבת אבידה, זה בדיוק המצב כאן- כתבתי על כך באשכול מהותו של חו"מ.. אבל אם א"א להתנות, האם אפשר לומר שכ"א הוא "עבריין" שאינו משיב אבידה, לכן לאף אחד אין חיוב מן הדין להשיב אבידה ווממילא אף אחד אינו עבריין? נראה לי שלא, כי מרגע שאדם מחוייב כעיקרון לדין השבת אבידה צריך להשיב לו אבידה . (יש להדגיש שלגבי גוי אף כשיש הדדיות חיוב ההשבה הוא מוסרי ולא דתי, בניגוד לישראל חילוני).

ולסיום עוד אחד מסדרת הפרדוקסים של "כוונה על גבי כוונה": אדם רוצה להשיב אבידה לחברו הגוי, ולכן הוא מחליט להתכוון לקידוש ה' ולהשיב לו, מה הדין?  חברו השבתאי ינקי פרנק מעוניין בדווקא  לעבור עבירת "לא תחנם" ולכן מכוון לטובתו של הגוי, האם הצליח בעבירתו?

תוקן על ידי nmzilber ב- 16/05/2007 12:40:22

מענין מאד שרבי יוחנן בן זכאי לא ידע ,ולא רבי אילעאי, את האיסור של לא תחונם

ירוחם, חבל שאתה הופך את קושיותיך לתירוצים:
המשך הגמ' שם: "ניטפל לו ר' אילעאי אמר לו מהיכן אתה אמר לו מעיירות של בורגנין ומה שמך מבגאי שמני כלום היכירך רבן גמליאל מעולם אמר לו לאו באותה שעה למדנו שכוון רבן גמליאל ברוח הקודש ושלשה דברים למדנו באותה שעה למדנו שאין מעבירין על האוכלין ולמדנו שהולכין אחרי רוב עוברי דרכים ולמדנו שחמצו של נכרי אחר הפסח מותר בהנאה".
אין מעבירין על האוכלין- ר"ג ור אילעאי לא לקחו את הגלוסקאות מתוך רצון לאכלם אלא רק כדי לא להעביר על האוכלים, שהרי אחרת לא הייתה ראיה. מסתבר לפיכך שלא התכוונו כלל לזכות בגלוסקאות, ממילא הן לא היו שלהם אלא של הפקר ואין בזה דין מתנת חינם. רק באבידה יש דין לא תחנם אף שלא התכוון לקנות בגלל עצם טרחת ההשבה בשביל הגוי, טרחה שלא קיימת כאן. כתבתי שהגלוסקא של הפקר כי אני מניח שזה אחר יאוש ואחרת אסור היה לתתה למבגאי. אם אין יאוש היו מביאים מכאן ראיה לרבא שיאוש שלא מדעת הווי יאוש.
הולכין אחרי רוב עוברי דרכים- רוב עוברי דרכים נכרים, לכן הגלוסקא אסורה להם ולו מדין פת עכו"ם ואינם יכולים לאכלה, ולכן כאמור לא יכולים לזכות בה.
שחמצו של נכרי אחר הפסח מותר בהנאה- משמע שר"ג חושב שטוב שאותו מבגאי יהיה חייב לו טובה ויש בכך הנאה עבורו. ההנחה היא שהגלוסקא מקורה בגויים: לו גם חמצו של נכרי היה נאסר בהנאה אחר הפסח היה אסור לר"ג להפיק טובת הנאה ע"י הנתינה לנכרי . בכ"א באופן שיש לר"ג טובת הנאה פשוט שאין כלל בעיה של לא תחנם. למרות שבד"כ לפי ההלכה צריך שיהיה זה גוי שמכירו כדי להניח שטוב שיכיר לו טובה ובכך להתיר לא תחנם, הרי ר"ג יכול לראות ברוח הקודש שתהיה לו תועלת מאותו מבגאי, כשם שידע ברוה"ק את שמו. אם הגמ' לומדת שחמצו של נכרי מותר בהנאה היא כנראה לומדת שר"ג ראה כך ברוה"ק וידע שתהיה לו הנאה. מאין לגמ'? אחרת מדוע נודע לו ברוה"ק שמו מבגאי-אין משתמשים ברוה"ק לזוטות. אלא הוא ראה באירוע התחלה של יצירת קשר עם אותו מבגאי.
ועוד הגמ' יכלה לומר ההפך: ר"ג נתן לאותו מבגאי דווקא כי החמץ אסור בהנאה. לכן אסור לתתו לגוי המכירו כי התועלת שתצא לו בעתיד היא  טובת הנאה. לעומת זאת מותר לתת לגוי שאינו מכירו כי אינו עושה לטובתו אלא רק כדרך להפטר מאסור הנאה ואין בכך "לא תחנם", וזה אפילו נאמר שיש בעלות על איסורי הנאה והגלוסקא היא של ר"ג. (הקצות דן בבעלות על איסורי הנאה, איני זוכר את המסקנה). הגמ' לא למדה כך כי היא הבינה שאם ר"ג ראה ברוה"ק את שמו זה לא לחינם. ואולי אפילו לשם עצמו יש משמעות המלמדת על העתיד בעיני ר"ג והוא סובר כר' מאיר ש"שמא קגרים".

בכ"א אף לו היה כדבריך, דין "לא תחנם" שנוי במחלוקת תנאים בספרי פר' ראה:"מלמד שנותנה במתנה לגר תושב. מנין אף לנכרי? ת"ל: "לנכרי". ומנין שמוכרה לגר תושב? ת"ל: "או מכור". ומנין אף נתינה לנכרי? ת"ל: "לנכרי". כשתמצא לומר - מוכרה ונותנה במתנה לנכרי ולגר תושב. ר' יהודה אומר: דברים ככתבם. ". הרמב"ם והשו"ע פוסקים כר"י אך אפשר שר"ג סבר כחכמים.

תוקן על ידי nmzilber ב- 16/05/2007 14:38:47

השיטה שלך מוכרת לי היטב, הכל אפשר בשביל להתאים לרעיונות.
על מה שכתוב בתורה  לא תחנם  הסבר לענינו הוא אל תיתן לו מתנות חינם,  לא רק השבת אבידה לא מהפקר,  ולא זה נהנה וזה לא חסר. פשוט פשט אל תיתן לו מתנות חינם,
 כל היתר זה חירטוטים.

זילבר
התוספת שלך התקבלה בהבנה, שלא כל דבר כה מובן. כפי שנראה בהתחלה.