| נשלח ב-11/8/2004 22:32 |
 |
| |
אבלות בני זוג
זוג שחיי ללא חופ"ק אך נהגו כאיש ואישתו לכל דבר וענין
ומת אחד מהם מה דין הנשאר לענין אבלות.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/8/2004 23:27 |
|
| |
חלמיש
א. כיון שהם זרים זה לזה, ולא נישאו, הרי אין אחד חייב באבלות על משנהו.
זה אומר שאינו חייב, אך זה לא אומר שהדבר אסור. בוודאי ירצה להתאבל, רשאי לנהוג דיני אבלות, אלא שאם הוא כהן לא ייטמא לה. יתכן שרשאי לא להניח תפילין ביום הראשון שלאחר הלוויה.
אני מסתפק אם שייך בו דין אונן לפני הקבורה, שאונן פטור מכל המצוות (בקום עשה).
ב. אם זוג חי יחד בלא חופה וקידושין, יתכן שהם עדיין ייחשבו נשואים לפי ההלכה. זו שיטת הרוגוצ'ובר, עד כמה שזכור לי, ואף על פי שרבים חלקו עליו, יש כאן מקום עיון.
יש לחלק בין אלו שיכלו להינשא בחופה וקידושין ומאנו בכך, לבין אלו שלא ידעו שיש כזה דין, או שנמנע מהם להינשא מסיבות שונות, כגון שחיו בין הקומוניסטים בברה"מ. האחרונים יכולים להחשב כזוג נשוי, לפי הכלל שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-12/8/2004 02:09 |
|
| |
מיימוני,
כתבת: "כיון שהם זרים זה לזה, ולא נישאו, הרי אין אחד חייב באבלות על משנהו".
הטחו עיניי מראות?! אפשר תרגום?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/8/2004 10:20 |
|
| |
שחרית
איך שאני מבין, מתכוין מיימוני ל'חייב' לפי קריטריונים של ההלכה היבשה שלא יכולה להתיחס לדרגות שונות של חברות. אבל כמובן למי שקריטריון השיקול דעת העצמי עולה על או לגמרי מבטל את השיקול ההלכתי, בוודאי שיוכל למצוא את עצמו 'חייב' להתאבל על מי שקרוב לנפשו או על מי שרוצה לבטא שהוא קרוב.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/8/2004 10:37 |
|
| |
בוגי
שחרית
חשבתי שהסברתי ברור, ואם לא הסברתי כראוי, הרי בא בוגי והשלים את החסר.
השאלה היתה על חיוב הלכתי. ההלכה מגדירה חיובי אבלות בין קרובים מדרגה ראשונה. קרובים אלו הם כולם - פרט לאחד- שלא בבחירת האדם, אלא מלידה - אביו ואמו, בנו ובתו, אחיו ואחותו. רק קרוב אחד מדרגה ראשונה נוצר בבחירה, והוא כמובן בן או בת הזוג. וגם עליו יש חיוב אבלות.
יש להבדיל בין הרצון והצורך להתאבל, מודע או לא מודע, לבין החיוב שמופיע בספרים. השאלה היתה על החיוב ההלכתי. ולפי זה עניתי.
כאשר אדם אינו מחוייב לפי ההלכה - אם תעדיפי: לפי ההלכה הפורמלית - זה אינו אומר שאין הוא רשאי להתאבל.
זה גם יוצר מרחב שבו הוא יכול לעצב את טכסי האבלות שלו, ולמעשה נושא זה שייך גם במי שכן מחוייב בכך. וכבר דנו בדבר באשכול על נעמי שמר.
ראוי לציין שגם ההלכה לדורותיה מכירה במצבים של אבלות שאינה מסוג זה, ובכל זאת לעתים יש חיוב מוגדר. למשל:
א. הבעל או האשה שאמור להשתתף עם בן או בת זוגו האבלים.
ב. תלמיד על רבו.
נוצר גם מנהג להושיב כאלו שישבו שבעה על מי שנפטר ערירי. אמנם, אני חושד ששם פועל הצורך המגי-קבלי לעשות למען נשמת הנפטר, שהרי איך יתכן להניח למישהו למות בלי שישבו עליו שבעה ויאמרו עליו קדיש...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-12/8/2004 16:50 |
|
| |
בוגי,
אולי בדיחה תסביר מדוע תשובתך אינה תשובה לתמיהתי, וכמוה גם תשובת מיימוני:
יהודי אחד, אדולף רבינוביץ שמו, עלה בשעה טובה ומוצלחת לארץ. בעת הרישום שלו במשרד הפנים, אמר לו הפקיד בעדינות: "שמע, השם שלך לא הכי מתאים, אתה יודע, יש לו כל מיני אסוציאצית לא נעימות. אולי תשקול להחליפו"?
היהודי, שמח ונלהב להיות בארץ חמדת אבות, מוכן מיד לרצות את הפקיד: "אין בעיה", הוא אומר "תרשום אדולף רביקוביץ"
|
|
|
|
| נשלח ב-12/8/2004 17:05 |
|
| |
שחרית
את כנראה רוצה לטעון שאין כזה דבר הלכה וכשאומרים 'חייב' זה מורה על חיוב מתוך קריטריון אחר, אדם מתוך דעתו המשוחררת לגמרי או מתוך הליכתו אחר הילכות שבחר בהן מחוק המדינה, מהאופנה, מדמיונו או מכל מקום אחר חוץ מה'הלכה'.
אבל דעי לך שישנם עדיין יהודים כמו מיימוני שהחוק שלהם היא ה'הלכה' האורתודוכסית ו'חיוב' נמדד לפי הלכה זו, גם אם מצדדים אחרים ראוי לעשות דברים שלא נכתבו ב'הלכה' הזו.
נגיד שלאדם יש אח שבמשך כל ימיו שנא ורדף את האדם ולעומת זאת היה לו חבר שהיה קרוב לנפשו מאד מאד 'דוד ויהונתן'. לפי ה'הלכה' יתאבל על האח ולא על החבר למרות שמצד עצמו ישמח במות האח ונפשו תאבל על מות החבר. להלכה לא יכולה להיות טרמוסטט חברות.
אבל בעיקרון מי כבוגי מסכים איתך שה'הלכה' חייבת לעבור שיפוץ ומכללו שייכתב בו 'יתאבל האדם על שבעת קרוביו אם לא היו שנואי נפשו וכל שכן שיתאבל על הקרוב מאד לנפשו גם אם אינו שאר בשר כי שאר הנפש גדול משאר הבשר'.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/8/2004 19:31 |
|
| |
גם בלי אהבה משכבר הימים וגם אם מעולם לא ידע שהוא אחיו עד שמת, גם תחייבנו ההלכה להתאבל!
|
|
|
|
| נשלח ב-12/8/2004 20:09 |
|
| |
בוגי
ניצחתני.
אכן, לכל הלכה יש פן פורמלי, ואין להימלט ממנו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-12/8/2004 20:30 |
|
| |
לא ידעתי מהיכן לקחתם כי דין האבלות בא =על=צער
כמדומה לי דין האבלות הוא הצער
ודאי שבקשר קורבה אשר מצווה להתאבל דורשת ההלכה
"שארות"=לשון "והיה הנשאר"שנשאר מבשרו-בשר אחד[רמב"ן]
וציווי התורה לאבלות הוא על החלק הנשאר.ואף אם האחים[אח ,אחוה,לשון איחוי וחיבור]לא דובקו זל"ז באהבה עדיין אחויים הם בקשר אחווה ושארות,וזה דין התורה ליהיות הנשאר אבל על חלקו שעזב את החיים,
|
|
|
|
| נשלח ב-12/8/2004 20:32 |
|
| |
שחרית,
איני יודעת מה קורה לי היום - האויר הטחוב כאן משפיע על הבנת הנקרא שלי...
האם שאלתך לא היתה לגבי החלק של "זרים זה לזה"?!
|
|
|
|
| נשלח ב-12/8/2004 21:35 |
|
| |
רש"י סוכה כ"ה. ד"ה טירדא דרשות:
"שאע"פ שהוא חייב לנהוג אבילות להראות כבוד מתו, אינו חייב להצטער"
בברכה.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/8/2004 21:42 |
|
| |
לינק
עכ"פ דברי קימים שאין האבלות מתוצאת הרגש אלא הלכות לאובדן וחיסרון[או לרגש חסרון]מסוימים של חסר שארות ולא חסר "אהוב"
ולעינין ה"צער" שכתבתי,מצטער.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/8/2004 04:58 |
|
| |
אמשלום,
הללויה!!
מי כמוך...
כבר כמעט שקלתי לקחת קורס בכתיבה...
|
|
|
|
| נשלח ב-13/8/2004 13:55 |
|
| |
לכן יש לתקן את דיברי מימוני
שני אנשים שהם כזרים זה לזו [אין בינהם קירבת משפחה פורמלית הילכתית]
שאלה אחרת האם צריך להתאבל על פילגש?
מים
אני שומרת לעצמי את הזכות לשנות את דעתי בכל עת
|
|
|
|
|
