אמונתי כבחירה רציונלית במצב של אי-ודאות

ממללא
א. נכון. עובדה היא עובדה. ולכן לא הבעתי התנגדות לדבריו שלח רב צעיר.
ב. תקפות היא מילה הלקוחה מתחום המדע. והרי אינך מתכוון לטעון כי הדת מבוססת על המדע, שהרי אם תטען כך אשמוט את הקרקע תחת אמונתך בפחות משלוש דקות שיחה. אמונתך אינה תלוייה בדבר: לא בהיגיון, לא במדע, לא במחשבה ואף לא בעובדות. כל ראייה שאביא לפניך הרי לא תשנה את אמונתך כלל.
לדת, לכן, אין תקפות. היא אמונה ולא הוכחה מדעית.
לגבי "כופרים": מי שטוען שהוא מאמין, ידידי, חובת ההוכחה עליו. אני טוען שצבעה של השמש בעצם כחול. אז מה? אני יכול להעלות כל טענה מגוכחת ולתקוף אותך על חוסר אמונתך בה. דודתי מרפאת בעזרת חייזרים, אז מה? למה שלא תאמין בכך?

לתגובה האחרונה של מיימוני:
השקפתי אכן מתיימרת להתאים לשכל הפילוסופי הביקורתי, אם אתה מוצא התנגשות אנא הצבע עליה.

לגבי השאלות שהעלית, אכן ראוי להתייחס אליהן, כמו רוב השאלות שהעלו כאן אנשים.
אני חושב ששתי השאלות שלך חורגות מן המשל, שכן עם המסקנה במשל אתה מסכים, תקן אותי אם אני טועה.

השאלה הראשונה היא כיצד מבדילים בין קול האלוקים לקול השטן. דרך אגב, אני אינני מאמין שקיים שטן. האם אתה מסכים לנסח את שאלתך קצת אחרת - איך מבדילים אם הישות המדברת אליך היא טובה או רעה? או איך מזהים שהישות המדברת אליך היא אכן אלוהים?
בטרם אענה על כך אמתין לניסוח המחודש שלך.
בנוסף אני רוצה שתבהיר, האם אתה שואל למה אני מקבל את הסיפור התנ"כי כהתגלות של אלוהים דווקא?
או האם אתה שואל על התגלות עתידית?
זה רלוונטי גם לשאלות האחרות שלך.

בינתיים אציין רק שאין מרשם קסם להחליט בשאלות אלה - צריך לקחת בחשבון את כל הנתונים ולהגיע לתאוריה הטובה ביותר. מהי תאוריה טובה? היא צריכה להתאים לנתונים (אם כי קשה למדוד את זה, צריך להעריך כמיטב יכולתנו), היא צריכה להיות עקבית, וצריכה לאפשר את מימוש השאיפה הקיומית, את היציאה מן ההבל הבלים. כמו כן כשיקול משני עדיף שתהיה מינימאלית, עם כמה שפחות הנחות מיותרות.

אביא לדוגמא גם את סיפורי בראשית על ההתגלות לאברהם. אני חושב שמתואר שם תהליך, איך אברהם בא להכיר ישות אלוהית מסויימת, ובהדרגה סמך עליה יותר ויותר. בכוונה סיפור סדום ועמורה בא לפני עקידת יצחק - אילו היה הנסיון של אברהם מתרחש לפני עניין סדום ועמורה, אולי לא היו לו מספיק נתונים בשביל להגיע למסקנה שעליו לעשות כל מה שהישות הזו אומרת לו, אפילו אם זה ניראה כסותר מה שקודם אמרה לו!

איך להשמר מפשעים נוראיים בשם הדת?
באמצעות ביקורתיות. כל הפשעים שאני מכיר בשם הדת נבעו מתפיסת עולם שיש בה סתירות פנימיות, וזה מראה שהאדם שהתמסר לה לא היה ישר לב, לא באמת רצה לעשות את רצון אלוהים, לא באמת עבר את התהליך שאני מאמין בו או לא דבק בו באמונתו. התהליך שאני מאמין בו כרוך בביקורתיות כל הזמן. הוא אומר - תמיד תהיה מודע לזה שאולי אתה טועה, תמיד תבדוק עצמך מחדש, תמיד תבדוק אם יש לך דרך יותר טובה לבחור בה.
מעשה כמו של יפתח לא מוצדק לדעתי, אבל מעשה אברהם בעקידת יצחק כן מוצדק. כמו כן, הנצרות והאיסלאם כמו שכבר אמרתי פוסלות את עצמן, האמונה בהן איננה מוצדקת.

בתכלס, אני חושב שצריך איזון בין האנרגיה והזמן המושקעים ביישום מה שאתה מאמין בו לבין החיפוש אחר אמונה עדיפה. אסור להזניח את שניהם.

כעת גם אולי אתם מבינים למה אני משתדל להוסיף בכל הודעה שיכול להיות שאני טועה, וזה תקף גם להודעה זו.

בטהובן,

מנקודת מבטך החילונית, האדם הדתי צריך לבוא ולשכנע אותך. ואולם, מי קבע שנקודת מבטך היא המצב האובייקטיבי?

עבור אדם דתי, הדת בה אחזו אבותיו בכל הדורות היא נקודת הבסיס, והוא יסטה ממנה באם ישתכנע בשקריותה. לך, אין את היכולת להוכיח את שקריותה. למשל, אין בידך הוכחה להפריך את המסורת על קיום הא-ל.

בכל מקרה, ההבדל בינך לבין האדם הדתי הוא שנקודות המוצא שלכם שונות.

באשר לאמונתי שלי, עם כל הכבוד לך בתור נציג הנאורות והרציונאליות הצרופה בפורומונו בפרט ובעולמנו בכלל, אינך יודע מהי אמונתי, מהיכן וממי קיבלתי אותה, וכמה פעמים שיניתי אותה, באם בכלל, בכדי לקבוע בה מסמרות.

אדרבה, אני סבור שרוב האנשים הדתיים משנים את אמונתם מספר פעמים בחייהם, כחלק מהדינמיקה המאפיינת חיים של מאבק דתי. אני מסופק על כמה חילונים (ובמיוחד אלו המחוברים לאוראקל הרציונליות הצרופה והאובייקטיבית) אני יכול לומר זאת.

להערה של ממללא בסוף העמוד הראשון, אכן אני מושפע מהרגלים וכל מה שציינת - אבל אני חותר לעשות את הדבר הנכון בלי תלות בכל אלה.

אני אישית לא מכיר דת שמאפשרת דרך יותר טובה מזו שכרגע בחרתי. יתכן שיש דרך כזו, ואני אפילו אשמח אם היא קיימת. אבל עד אשר אמצא אותה, אני דבק בדרך הטובה ביותר שאני מצאתי. וזה ניראה לי הדבר הכי טוב והכי מוצדק שאני יכול לעשות !

בנוסף אעיר שאין בכל הדתות שאינן מונותאיסטיות את המודל ההכרחי ליציאה מן ההבל הבלים.
המודל הקיים בתנ"ך ייחודי מאד:
[דברים ד] (32) כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם , הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ: (33) הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר ...

חוץ מהדתות המבוססות על הסיפור התנ"כי, אני לא שמעתי אפילו טענה כזו. והנצרות והאיסלאם מפילות את עצמן.

נכספה,

למה בדיוק אתה קורא 'יציאה מההבל הבלים' אותו יוצרת היהדות ואינו בנמצא בדתות אחרות?

מהו ה'הבל הבלים' וכיצד יוצאים ממנו?

ממללא
קיום של איזה אל אין בידי להפריך?
אם אתה מדבר על ה אלוקי צבאות, כל ראייה ממשית שתנסה להביא לקיומו אפריך תוך כמה דקות.
לא מפריכים טענה שאין לה ראיות, כי ממילא איננה תקפה.
נסה אותי.
(ואגב, אפריך - אך למעשה אינני שולל את קיומו. אפריך אך ורק כדי להבהיר לך שבמגרש הזה אתה לא יכול לנצח).

בטהובן,
דווקא ניראה לי שאתה לא קראת מה שהגבתי אליך ישירות. אלא אם כן בשל העובדה שאני מנסה לענות לכולם התבלבלתי במשהו...
ניראה לי שיש לנו תפיסות שונות מאד, והמחלוקת היא פילוסופית. בהחלט אינני חושב שחובת ההוכחה על המאמין. יש לי תאוריה פילוסופית שלמה על כך.

אבל אני רוצה לבקש ממך משהו - אנא פתח אשכול כמו שתכננת בתחילה והעלה שם את התאוריה שלך.
אתה שואל למה "האדם הדתי מאמין". אני פתחתי אשכול העוסק בבחירה האמונתית שלי. אני מנסה להסביר את ההגיון שלי. אתה לא יודע בכלל אם אני דתי ומאיזה רקע באתי. לכן נסיונך לעשות לי פסיכולוגיה לא רציני.
אז אם אתה רוצה להגיד משהו על האדם הדתי, לדבר על הפסיכולוגיה או הסוציולוגיה, אנא עשה זאת באשכול שלך.



יכול להיות שאני טועה!

תארתי לעצמי שלא תוכל להתמודד עם הטיעונים האלה.
התחמקות יפה.
לגבי חובת ההוכחה, יש אינספור טיעונים תאולוגיים מנוגדים בעולם: יהודים מוסלמים, נוצרים, הינדו, וכיו"ב...
רק על היהודים אין חובת הוכחה?
מדוע לא נהיה כולנו נוצרים? אם אין עליהם חובת הוכחה אולי הם צודקים?

בטהובן,

במגרש הזה אני לא אנצח מהסיבה הפשוטה שאין לי עניין להתחרות בך או במישהו אחר. הכרעתי להיות אדם דתי היא הכרעה ערכית והתנהגותית ולא נובעת מהוכחה או הפרכה. איני כופה אותה על איש, לא מנסה לשכנע באמיתותה, ואפילו, לא נוהג לפרוס את משינתי בפורומים המיועדים לאפיקורסים חושבים, תוך אניסת הגולשים להשקפות ילדותיות המלווה בלעג חוזר ונשנה.

ובכל זאת, אני עדיין סבור שאין ביכלתך להפריך אף אמונה דתית (ואני מתכוון להפרכה, לא לאמירת ביטול מהסוג שאתה אוהב לומר). בכך שאתה קורא לי שוב להוכיח לך שיש א-ל, אתה מתחמק מהטיעון שלי, והוא, שאין באפשרותך להוכיח שאין א-ל, או שהא-ל לא דיבר עם אדם זה או אחר וכיו"ב.

אם אתה באמת ובתמים מחפש הוכחות לכך (אני מבין שאתה נהנה מהספורט הזה, או שמא מקנן בך איזה רגש דתי שמחפש במה להיאחז?) אתה יכול לקרוא את הספר של מיכי ולנסות להתמודד עם טענותיו. יסלח לי מיכי עם אזכיר ביחד איתו את א' י' השל בספרו 'א-להים מבקש את האדם'.

ממללא שאל, מהו ההבל הבלים ומה צריך להיות באמונה המאפשרת לצאת ממנו?

החלטתי להדביק כאן משהו שכבר כתבתי פעם. הוא מנוסח קצת אקדמאית, הסליחה עמכם...


אפשר לראות את ההבנה האקזיסטנציאליסטית אליה אני מתכוון אפילו אצל קאמי בחיבורו ''The Absurd" (קאמי), אם כי הוא מגיע למסקנה שונה מאד בעקבותיה. אינני מבין כיצד הפתרון שלו הוא פתרון (אני יכול רק לנסות להסביר את ההלך הרגשי שלו שהביא לניסוח כזה של פתרון), לכן לא אכנס אליו.
האבסורד של חיינו, לפי קאמי, הוא ההתנגשות בין שאיפת האדם למשמעות, לבין עולם וחיים חסרי משמעות. מהי משמעות? אפשר למצוא אצלו תיאור של אותה שאיפה באדם, כשאיפה להבין את העולם, למצוא בו אחדות ומוחלטות. למשל (קאמי-75):
''And these two certainties - my appetite for the absolute and for unity and the impossibility of reducing this world to a rational and reasonable principle – I know I cannot reconcile them.''

תומאס נייגל מביע את מה שנדמה לנו כחוסר המשמעות של החיים כך (נייגל 111):
"נראה שהרעיון הוא שאנחנו נמצאים במרוץ עכברים מסוג כלשהו, נאבקים להשיג את מטרותינו ולעשות משהו מן החיים שלנו, אבל לכל זה יש משמעות רק אם ההישגים האלה אכן יהיו בעלי אופי קבוע. אבל הם לא יהיו."
ועוד (נייגל 112):
"הבעיה היא שלמרות שישנם צידוקים והסברים לרוב הדברים, גדולים וקטנים, שאנו עושים בתוך חיינו, אף אחד מן ההסברים הללו אינו מסביר את טעמם של החיים בכללותם – הכלל שהפעילויות, הצלחות וכישלונות, שאיפות ואכזבות, הן חלקים שלו. אם אתה חושב על הדבר בכללותו, נראה שאין בזה לחלוטין שום טעם."

במילים שלי, הבעיה היא שאיננו יכולים להסביר את העולם כבעל מבנה תכליתי כולל ונצחי בהתאם לו אנו יכולים לנהל את חיי המעשה שלנו באופן מכוון.
איננו יכולים להימלט מחשיבה תכליתית לגבי פעולותינו. התכליות שאנו בדר"כ חיים לפיהן מתנגשות זו עם זו; או לפחות מתנגשות עם כל תיאור של חוקיות כוללת שיש בעולם (אם בכלל אנו מצליחים לתאר חוקיות כוללת בעולם).

גם קאמי וגם נייגל מודעים מאד ליכולתה של האמונה הדתית לפתור בעיה זו – אך מסיבות שונות שלא משכנעות אותי הם פוסלים אותה. גם פתרונותיהם לא משכנעים אותי. אצל קאמי נדמה שעצם ההתנגדות לפתרון הדתי היא כל המשמעות שהוא מצליח לתת לחיים. נייגל אומר (נייגל 116):
" אולי האמונה באלוהים היא האמונה שהיקום ניתן להבנה, אבל לא על ידינו".

--------------------
המשך בהודעה הבאה
---------------------
רשימת קיצורים רלוונטית:

קאמי:
Albert Camus, ''The Absurdity of Human Existence'', in Klemke E.D (ed.): The Meaning of life (New York: Oxford U. P., 1988) 70-80

נייגל:
תומאס נייגל, "מה המשמעות של כל זה? מבוא קצר מאוד לפילוסופיה" (ת"א: פפירוס – אוניברסיטת תל-אביב, 1994)

המשך:

בשלב זה אעבור לאקזיסטנציאליסט אחר – קהלת – אשר אצלו אני מוצא את ההתקדמות לכיוון אלוהים מן ההבנה האקזיסטנציאליסטית שבלשונו הינה "הבל הבלים הכול הבל". כמובן, הדברים שאומר הם בגדר פרשנות.
מתוך קריאה בקהלת, עולה השאלה בדבר כוונת הדובר, או המחבר. האם הוא טוען ש-"הכול הבל", או שהכול "יפה בעתו"?

קהלת מתחיל בנקודת מבט לפיה הכול הבל הבלים. הוא חוזר על קביעה זו שוב ושוב במהלך הספר וממחיש גם כיצד החיים הביאוהו אליה. אך אילו הייתה זו קביעה עובדתית פשוטה, שקהלת מתיימר לדעת שהיא האמת, בשביל מה לחזור עליה שוב ושוב?
אין זאת כי אם תלונה, זעקה, והבעת חוסר האפשרות של אדם לקבל קביעה זו כאמת.
מי שמתוך קריאת היצירה מגיע להזדהות והבנה ללב קהלת, מבין גם שכבן אדם אי אפשר לקבל "הבל הבלים הכול הבל" כתשובה סופית.
אם כך מהי התשובה הסופית?
[קהלת פרק ג] (א) לַכֹּל זְמָן , וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם: ...
(ט) מַה-יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל: (י) רָאִיתִי אֶת-הָעִנְיָן אֲשֶׁר נָתַן אלוהים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ: (יא) אֶת-הכול עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ , גַּם אֶת-הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר {לֹא-} יִמְצָא הָאָדָם אֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר-עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד-סוֹף:
(יב) יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם , כִּי אִם-לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו: (יג) וְגַם כָּל-הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְרָאָה טוֹב בְּכָל-עֲמָלוֹ , מַתַּת אלוהים הִיא: ...[פרק ה]... (יט)... כִּי הָאֱלֹהִים מַעֲנֶה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ:
[פרק יג] (יג) סוֹף דָּבָר הכול נִשְׁמָע , אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם:

האדם לא יכול למצוא את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף. "מראש ועד סוף", זה אמצעי מילולי בשפת המקרא כדי לומר – "באופן כולל". האדם אינו יכול לראות את התמונה כולה. הוא לא יכול להבין את המשמעות הכוללת, אותה יודע אלוהים, ממנה נגזר הזמן והעת לכל מה שקורה תחת השמים. בשל מגבלתו, האדם לא יודע מהי העת היפה לכל דבר; לכן הכול ניראה הבל הבלים.
אבל משתמע מקהלת דווקא שאפשר להתקדם מנקודה זו. מתוך השתלשלות ניסיונותיו להציג קביעות על משמעות בחיים, וסתירתם, הוא מגיע שוב ושוב ל"הבל הבלים". ומתוך התמרמרויותיו על הבליות החיים הוא מגיע מספר פעמים בגוף הספר , כמו בפסוקים שהבאתי לעיל, למסקנה הכורכת יחד את ההסתפקות באכילה, שתייה ועשייה, ואת אלוהים.

כיצד אם כן מתקדם קהלת מנקודת ההבל הבלים? קודם כל על ידי ויתור מסוים. הויתור על הניסיון לחיות כאלוהים אשר קובע מה טוב ומה הזמן לעשות מה, אמור להביא אדם לידי שמחה במקום תלונה. כך האדם יכול להסתפק בקיומו כגוף של בשר אשר יש לו מה לאכל ולשתות. גוף זה נועד לעשייה, ולא לידיעה. אפשר להסביר את הקשר בין השמחה לבין אלוהים כגמול אישי חומרי. אך לדעתי קשר יותר מתוחכם מובהר בקהלת ה 19, שם הוא מצליח לנסח זאת:
"(יח) גַּם כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר נָתַן-לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְהִשְׁלִיטוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ וְלָשֵׂאת אֶת-חֶלְקוֹ וְלִשְׂמֹחַ בַּעֲמָלוֹ , זֹה מַתַּת אלוהים הִיא: (יט) כִּי לֹא הַרְבֵּה יִזְכֹּר אֶת-יְמֵי חַיָּיו , כִּי הָאֱלֹהִים מַעֲנֶה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ:"

לדעתי הכוונה היא: כדי להיות מסופק ממה שאדם עושה, צריכה להיות לו אמונה ברעיון של אלוהים יודע כל, אשר עשה הכול כך שיהיה יפה בעתו. מושג כזה של "הָאֱלֹהִים", הוא ה - "מַעֲנֶה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ" – הוא התשובה המספקת ללב האדם.

-----------------
המשך בהודעתי הבאה
-----------------