אמונתי כבחירה רציונלית במצב של אי-ודאות

נ"נ

א] אני ניסיתי לנתח את המשל,ואת מצבו של האדם בתוך הסיטואציה .
אתה מנסה למצוא פשר בתוך הכאוס שאתה נמצא בו,אין צורך לומר שזו שיטה בנויה לתלפיות בפסיכולוגיה.

ב]אתה קורא לכאוטיות הבל הבלים,ואני מזדהה עם הבנתך את קהלת[מזמן עלה בליבי שזו הכונה בדבריו,אישית הגעתי למסקנה זו כשקראתי את קהלת מתוך מצב נפשי דומה.]
אבל לא עם מסקנתך, קהלת נע בין "נפילות" ל"עליות" ודוקא בנפילותיו הוא אינו מזהה את הסדר ביקום ואת האל המורה דרכו.אלא ההפך שם הוא מזהה את חוסר הפתרון את החידלון ,ואין לו גאולה.[של רוזנצוויג]

ואילו אתה כפי שאני מניח דוקא מתוך ההבל אתה מזהה את האל.
אני מדגיש מזהה כי אם זה רק שאיפה לגאולה, ליציאה מן הבור חזרנו לפסיכולוגיה. וכל זה אינו אלא סוג של אנליזה ושיטת טיפול פראנקליאנית.





תוקן על ידי - קעלעמר - 13/08/2004 0:11:56

נכספה,

ישר כוח על המאמר.

לגופו של עניין, עדיין איני מבין איך ההיענות לצו הא-להי מוציאה את האדם מן ההבל. אדם שקוע בהבל, עובד למחייתו, אוהב, שונא, מגדל ילדים, יוצא לחופשה, רוכש בגדים לחג, אוכל, ישן - זהו לשיטתך ההבל, והאדם שקוע בו רוב ימיו. גם האדם היהודי הדתי.

מאידך, האם קיום אסקטי של נזיר פרוטסטנטי אירי אינו מממש את קריאת קוהלת 'סוף דבר הכל נשמע את הא-להים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם'?

המשך

אי לכך טענתי בתגובתי הראשונה , שזה אינו מצב מוחלט.
ואכן יש מבני האדם אשר מזהים בצרכיהם הפסיכולוגים -המובנים- לפשר, את הקיום.
אולם יש אשר יכולים להפריד בין השנים,טכנית הם צועקים 'הצילו' אבל בשכלם הם מסוגלים לראות את חוסר התוחלת בצעקה.
ובודאי הם מסוגלים לשלוט בעצמם ולא לברוא להם מושיעים מפרי דמיונם.

" כי זה=(זיהוי נכון)כל=(את המכלל=אחדות) האדם=(יכולת ללהפריד בין דמיון לשכל)



הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

תוקן על ידי - קעלעמר - 13/08/2004 0:31:40

נכספה

מול המשל שלך , אני רוצה להציע משל אחר שהוא לדעתי מתאים יותר.

אדם צעיר לוקה במחלה קשה. הרופאים מציעים לו שני אלטרנטיבות:

א. להשלים עם המצב. הרופאים יכולים להקל על הכאב ולאפשר לו חיים סבירים , אבל הוא יכול לחיות כך רק 10 שנים.

ב. יש דרך טיפול שיש סיכוי של 30% שהיא תחסל את המחלה ו70% שהיא תחסל את החולה מיידית.

מהי הבחירה הרציולית? האם אפשר לתת תשובה חד משמעית?

במשל הבור , האדם כבר נואש ואין לו מה להפסיד מקריאה לעזרה. במצב כזה , אני מסכים עם בטהובן , שהאדם אינו מאמין בשום דבר. האמונה אינה משחקת שום תפקיד. השיקול הרציונלי אומר שאין לו מה להפסיד מנסיון , אבל זה כשלעצמו לא מעורר אותו לשום אמונה שהיא.

אבל החיים דומים יותר למצבו של החולה. כאשר אתה בוחר בדרך חיים אחת , אתה מקבל אותה עם כל מגרעותיה ומוותר על יתרונותיהם של דרכי החיים האלטרנטיביות.

ישנם הרבה שמשוכנעים לחלוטין שאין למה לצפות ולכן צריך לקחת את מה שיש ולעשות עם זה את המיטב. הם יאמרו שבהיתלותך בחוט השערה אתה מאבד בידים את המעט שיש בידך מן המוצק.

ויש עוד סברא שאת ההימור של פסקל יש לקחת לכיוון ההפוך.

אם זה לא נכון שיש אלהים וחיים נצחיים , אז אני מאבד בידים את הנאות החיים, כאשר אני פונה לאמונה כוזבת.

ואם זה כן נכון , הרי שאחרי שאמות אופתע ויתברר לי שנכונים לי חיי נצח , אז מהם כמה שנים בגיהנום לעומת העתיד הנצחי?

אמנם זה לא מתאים לפי האמונה הקתולית, אבל לפי האמונה היהודית האופטימית יותר, עוד לא שמעתי תשובה על סברא זו.

ממללא,
אתחיל דווקא בנזיר הפרוטסטנטי - אכן באמונה שלו, כמו כל אמונה מונותיאיסטית, קיים המודל המינימאלי ההכרחי לצאת מתוך ההבל הבלים. אינני מסכים עם הנצרות מסיבות אחרות - כמו שאמרתי, היא מפילה את עצמה. זאת כיוון שהיא מקבלת את הסיפור המקראי ומוסיפה תוספת שכלל איננה משתלבת עמו, אפילו סותרת אותו ישירות. מי שמאמין שאלוהים נתגלה בסיני וכרת ברית עם עם שלם, לא הגיוני שיחשוב שאותו אלוהים מצפה פתאום שנבין שהוא רוצה שרק נאמין בישו - אפילו אם מה שכתוב בברית החדשה באמת התרחש! אפילו לפי הסיפור הנוצרי, לא היו במציאות מספיק סימנים כדי לבטל את הברית הקודמת. כן הדרישה "להאמין" בישו לא הגיונית ולא מתאימה לדרישות הקודמות של אלוהים. ויש עוד הרבה בעיות.

לגבי היציאה מן ההבל:
לפי אמונתי יש תכלית עליונה שאני יכול לפעול לפיה (לעשות את דבר ה'), שהיא תואמת לסדר הכולל והנצחי שצריך להיות בעולם (לפיו מורנו ה').
לכן יצאתי מן ההבל הבלים, ואני יכול לפעול באופן תכליתי והגיוני.

בשבילי אישית, התכלית העליונה היא לעשות את הטוב בעיני ה'. יש לזה שני ביטויים. האחד, כחלק מכלל ישראל, אני חותר להביא את כלל ישראל לדרוש את ה' כדי שהוא ישוב אלינו להנחותינו. השני, כפרט, אני חותר להבין את המצוות וההנחיות שמסר ה' לאבותינו ולקיימם כמיטב הבנתי.

אני עובד למחייתי כדי שאוכל להמשיך לעשות את הדברים הנ"ל.
אני רוצה לגדל ילדים במסגרת תרומתי לכלל ישראל ותהליך שובו אל ה'.
אני יוצא לחופשה כי זה טוב ובריא כאמצעי להתקדמותי בדברים הנ"ל.
אני אוכל וישן כדי שאוכל להמשיך בפעילויות הנ"ל באופן טוב.
אולי לפעמים אני שונא, אינני מושלם, אבל לא מתייחס לזה כמוצדק.
אני חושב שחשוב גם ליהנות בחיים ולא להתעלם ממגבלותינו הפסיכולוגיות - להתקדם בהדרגה ובאופן יציב - וכל זה כי כך אפשר להתקדם הכי טוב בעשיית הטוב בעיני ה'.
אני לא שקוע בהבל, אני פועל באופן תכליתי.


יכול להיות שאני טועה!

קעלעמר,
השקפותינו שונות בעניין השכל.
אולי אמצא זמן יותר מאוחר להבהיר את השקפתי.בקצרה - מאחורי שני הדברים שאתה מפריד ביניהם - מאחורי הצורך הפסיכולוגי שפרנקל שם לב אליו, ומאחורי השכל, קיים אותו מנגנון בתוכנו:
השאיפה הקיומית. קראתי לה גם - השאיפה לאחדות כוללת. עוד - השאיפה לפעול בהתאם לטוב הכולל והנצחי.

השכל טוב רק אם הוא משרת אותה.
השכל לא יכול להביא אותנו "לגלות את האמת" - הוא יכול רק לעזור לנו לבחור את ההנחות הנכונות לפעול לפיהן.
מבחינה אפיסטמית אני ספקן. אני מביא צידוק בלתי אפיסטמי להנחות העבודה בחיים.

יכול להיות שאני טועה!

מציץ,
כמה דברים:
1. אני מסכים עם ההשגה שלך על ההימור של פסקל. ההימור שלי הוא לא ההימור של פסקל. רוזנברג במראה המקום שהבאתי אומר שההימור של פסקל הוא פרגמטי, ואילו של רוזנברג אקזיסטנציאלי - מה שהוא משיג הוא משמעות. אני ניסיתי לכתוב תאוריה הממשיכה את רוזנברג ומשפרת את ניסוחיו - מה זה בדיוק להשיג "משמעות".

2. המצב של "הבל הבלים" שאני מדבר עליו, שהביאני לאמונה, מתאים למשל הבור ולא למשל החולה. משל החולה מניח שיש משהו אחר שאפשר להסתפק בו. מצב ההבלות הוא כמו תקיעות בבור שאין מה לעשות שם כלל. כאשר אני שומע רחשים למעלה, ברור לי שכדאי לקרוא לעזרה, יותר מכל דבר אחר שאני יכול לעשות בבור (ההנחה היא שאינני רואה שום דרך אחרת לצאת).

3. אם אתה מסכים עם בטהובן, כניראה שאצטרך להבהיר את עמדתי בנוגע לאמונה יותר טוב. מבחינתי אמונה זו הנחת עבודה בחיים. גם ההנחה שלך שהכסא יחזיק אותך כאשר אתה מתיישב, זו אמונה בטרמינולוגיה שלי. אם זה לא מתאים למושגיך, אתה יכול לשים "אימוץ הנחת עבודה" במקום כל השימושים שלי במונח אמונה (FIND AND REPLACE, YOU KNOW ).

כמו כן, מאחר ואני ספקן מבחינה אפיסטמית, אני חושב שכל מה שנותר לנו זה לבחור את הנחות העבודה שלנו בחיים.


יכול להיות שאני טועה!

מתי ובאמצעות איזה 'לא-שכל' גילית את האמת הזו שהשכל לא יכול להביא אותנו "לגלות את האמת"?

מאחר ועלי להתמודד עם השקפות שאני חולק עליהן מבחינה פילוסופית, בעניין מובן האמת והאמונה, החלטתי לצטט כאן משהו אחר שכתבתי.

מהי אמונה מוצדקת?
אתחיל בהקדמה המסבירה את השקפתי לגבי המובן של אמת ושל אמונה.

מהי טענה אמיתית לגבי משחק?
יש שתי דרכים מעניינות בהן טענה לגבי משחק מסוים יכולה להיות "אמיתית".
1. אם היא חלה על האילוצים במשחק, אפשר לומר שהיא אמיתית אם היא מייצגת נכונה את חוקי המשחק או מטרתו.
2. אם היא חלה על הבחירות במהלכים במשחק, כמו למשל בשחמט: "חשוב בפתיחה לפתח כלים", אפשר לומר שהיא אמיתית כחלק מן האסטרטגיה המושלמת, האסטרטגיה אליה אנו שואפים . במילה "אסטרטגיה" אני מתכוון לתוכנית פעולה המורה לשחקן איך לבחור את המהלכים במשחק בהתאם למצבים נתונים. מהי אסטרטגיה מושלמת במשחק?
a. עליה "לעבוד" - להביאנו להשגת מטרה במשחק בהתאם לחוקים. (אסור שהיא תורנו על מהלכים לא חוקיים). עליה להתאים לאילוצים במשחק.
b. עליה להיות עקבית, כי תפקידה לייצר הכרעות. אי אפשר להיעזר בה אם יש בה סתירה, אם היא מורה לבחור מהלך מסוים וגם לא לבחור אותו בסיטואציה מסוימת.
c. עליה להיות כוללת – אנו שואפים לבנות תוכנית אחת אשר תורנו איך לפעול בכל המצבים האפשריים במשחק הנתון. (אם יש לנו אסטרטגיות שונות שיכולות להתנגש, יש צורך באסטרטגיה שלישית לפיה נבחר מתי לפעול לפי זו ומתי לפי זו.)
d. עליה להיות מינימאלית – כמה שפחות חוקים. אבל שיקול זה הוא השיקול האחרון בחשיבותו. הוא בא לידי ביטוי כאשר מודדים שתי אסטרטגיות שמבחינת שאר הקריטריונים דומה שהן טובות באותה מידה.

מצב מעניין הוא כיצד מתמודדים עם משחק שאיננו יודעים את החוקים בו. למשל, משחק מחשב שאנו משחקים בפעם הראשונה. בדרך של ניסוי וטעייה אפשר לעצב תוכנית פעולה לבחירת המהלכים במשחק.
האם לשם כך יש צורך לנסות לייצג את חוקי המשחק באמצעים מילוליים?
למשל – "'קירות' מגבילים את תנועתו של 'פאקמן'". אבל מה היחס בין החוק הזה לבין החוקים בתוכנה של משחק המחשב? האם הוא מייצג חוק מסויים בתוכנה, או אוסף חוקים? אני הייתי אומר שהחוק לגבי ה"קירות" הוא הנחת עבודה, במסגרת תוכנית פעולה שלנו למשחק. אולי היא קיצור לאוסף הנחיות, כמו למשל – כדי להזיז את "פאקמן" למקום מסוים, כאשר יש "קיר" שחוסם את הדרך, עליך לעקוף אותו. גם אם מגלים בפנינו את חוקי התוכנה של המשחק, הם לא יעזרו לנו אלא אם כן נתרגם אותם להנחיות כאלה, לתוכנית פעולה שלנו.
אם כן, דומני שצריך להתייחס אל כל קביעה שלנו לגבי משחק שלא נתונים לנו החוקים שלו, כאל הנחת עבודה. אי אפשר לדעת אם היא מייצגת את חוקי המשחק כל עוד הם לא נתונים לנו. לגבי מובן 1 של אמיתיות טענה לגבי משחק כזה, אני נשאר ספקן תמיד כשאני משחק במשחק. הקביעות לא צריכות לחול על המשחק באופן בלתי תלוי בנו, אלא על הדרך שלנו להתמודד עם המשחק. כלומר, יש להבין כל טענה לגבי המשחק לפי מובן 2. עם זאת, הקביעות קשורות לחוקי המשחק ולמטרתו באופן עקיף – כי האסטרטגיה המושלמת צריכה להתאים להם, "לעבוד", כפי שבא לידי ביטוי בעקרון 2-a.

-----------------
המשך בהודעתי הבאה

המשך:

אני מציע, אם כן, את מודל המשחק שחוקיו נסתרים , כדי להבין את המובן של טענות על המציאות, וכדי להבין בכלל את חיינו.
אני רואה את חיי המעשה כ"משחק קיומי" אשר כפוי על כולנו, וחוקיו נסתרים. כל פעם שאני חושב כיצד לפעול, אני חושב על פעולותיי הפוטנציאליות כמהלכים במשחק מסוים. משחק שיש בו בחירת מהלכים, חוקים (אילוצים) ומטרה. כך אני מבין גם פעולותיהם של אנשים אחרים. השפה יכולה להיות אמצעי שיכול לסייע לנו לבחור מהלכינו במשחק הקיומי – לבנות אסטרטגיה.

מה זה "להאמין ש-P"?
(P טענה)
ברנרד ויליאמס מתייחס לאמונה ש-P, כאל אמונה ש-P אמת. לעומת זאת אצל ויליאם ג'יימס במאמר "The Will to Believe", להאמין ש-P זה לאמץ את P כהנחת העבודה בחיים. כאשר חושבים על כך ניראה שאי אפשר לוותר על אף אחד מן המובנים הללו.
אך יש לזכור שהמובן של הנחת עבודה הוא תפקידה בתוכנית פעולה. הגישה שאני מציע מראה איך שניהם צודקים:
להאמין ש-P אמת = להחשיב או לאמץ את P כהנחת עבודה השייכת לאסטרטגיה המושלמת במשחק הקיומי.

-----------------
המשך בהודעתי הבאה

המשך:

וכעת לשאלה העיקרית – מהי אמונה מוצדקת?
(אני עוסק כרגע באמונה כיחס בין סובייקט לטענה, כלומר: להאמין ש-P. )

ב"הצדקה" מתכוונים להסבר, נימוק, דין וחשבון (account), לוגוס.

אפשר לדבר על אמונה מוצדקת ביחס לאסטרטגיה נתונה. כמו במודל הקוהרנטיסטי, אמונה מוצדקת אם היא משתלבת עם מערכת האמונות שכבר יש לנו. במסגרת גישה זו אפשר גם לראות במערכת האמונות הנתונה ממסד חברתי, ואז הצדקה הופכת להיות תלוית תרבות. לגישתי, אפשר גם לדבר על הצדקה ביחס למכלול האמונות שמבטא את האסטרטגיה במשחק הקיומי.

אבל לדעתי אפשר גם לשנות את מערכת האמונות הכוללת שלנו. לכן אפשר להתייחס אל הנחת עבודה שאנו מעריכים, כהצעה לשיפור האסטרטגיה שלנו. מנקודה מבט זו, כאשר מעריכים הנחת עבודה, יש להעריך את כל האסטרטגיה אליו היא שייכת. אז אומר שאמונה היא מוצדקת אם היא משפרת את האסטרטגיה. אסטרטגיה טובה מודדים לפי הקריטריונים (a-d) שהצעתי.

האם אפשר להסביר מדוע אסטרטגיה מסוימת היא עדיפה?
אני חושב שעדיפות לפי קריטריונים b-d הם משהו שאפשר להסביר. הם בסופו של דבר צורניים. כדי לשכנע מישהו אתה צריך לפנות לאמונות שכבר יש לו ולהראות את הסתירה, למשל, או את הסרבול. אך ההתאמה לאילוצים שבקריטריון a היא דבר שאי אפשר להסביר עד הסוף. אפשר להיווכח בו בנסיון חיינו.

הגישה היסודנית מבטאת ניסיון להסביר באמצעות יחידות יותר פשוטות שלגביהן לא צריך הסבר. אינני חושב שקיימות יחידות כאלה שניתן להשתמש בהן בהסבר. איננו פוגשים את האילוצים במשחק הקיומי כטענות מילוליות. כל הסבר מילולי נידון לרגרסיה אינסופית או מעגליות, כמו שכל מילה במילון מבוארת על ידי מילים אחרות. כל הסבר אפשר גם להדוף.

אפשר אולי להצדיק אמונות מסוימות על בסיס טראנסצנדנטלי – מה מתחייב כדי שנוכל להתמודד עם העולם. יש משהו במרכיבים האפריוריים בידיעה שמציג קאנט. לדעתי רובם מבטאים את טבע חשיבתנו במונחים של משחק כפי שהצגתי, והשאיפה הרציונאלית לאסטרטגיה המושלמת. אבל להבדיל מקאנט אני מרחיב את התהליך ההכרתי לתהליך התמודדותנו עם החיים בכלל.
הדבר החשוב שיש לי להגיד כאן, הוא שעצם העיסוק בהצדקת אמונות מבטא לדעתי את שאיפתנו אל האסטרטגיה המושלמת - הגישה הקוהרנטיסטית משקפת את קריטריונים b-d, ואילו היסודנות משקפת את קריטריון a. השאיפה לקנה מידה אובייקטיבי להצדקה מבטא את התמודדותנו עם משחק קיומי כפוי עלינו, או שאיפתנו לראות כך את המציאות.


סוף


תוקן על ידי - נכספהנפשי - 13/08/2004 2:01:39

תגובה לשאלתו של בוגי -
לא גיליתי את האמת הזו. אני פשוט לא רואה איך השכל יכול להביאני לניסוח ודאי של אמת לגבי המציאות. כל טענה ששמעתי אני יכול לחשוב גם על נימוק שכלי נגדי.
במודל המשחק הקיומי שהצגתי, איך אני יכול לדעת אם הניסוח שלי משקף את החוקיות "האמיתית" שמאחורי התופעות? אני תמיד מסיק ממספר תופעות מוגבל. תמיד יכול להיות שתופעות חדשות יסתרו את ניסוחי.

יכול להיות שאני טועה!

נכספה

1. הביקורת שלי דוקא איננה לפי גירסת פסקל, שהרי לפי אמונתו הקתולית מי שלא יאמין בישוע לא יזכה לחיי נצח. הביקורת שלי היא לפי האמונה היהודית , שלפיה ,יהיה מה שיהיה , כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא (אמנם דעת הרמב"ם שונה בזה).

על גירסתך, ההשגה הזו חזקה לענ"ד פי כמה. מצד אחד אני מסתכן בחיים באשליה שתתבדה בסופו של דבר. מצד שני, אני מסתכן בפסימיות גדולה מדי , כאשר בסופו של דבר , בסך הכל אופתע לטובה . את מה יש להעדיף? לענ"ד האפשרות השנייה טובה יותר.

2. נניח שאיכשהו היה מתברר לך ב100 אחוז , שכאשר האדם מת זה סופי לעד ולנצח נצחים, האם היית מתאבד או שהיית אומר לעצמך , בוא ואעשה את המיטב מהשנים שעוד נותר לי לחיות? החיים מתאימים למשל הבור אך ורק אם היית בוחר באפשרות הראשונה. מכיוון שהבחירה להיות עובד השם כרוכה בויתור מסוים על חלק מהנאות החיים , הרי שאם אתה מעריך אותם , מצבך דומה לחולה ולא לזה הנמצא בבור.

3. אמונות אינן נקבעות לפי פילוסופיה כזו או אחרת אלא לפי מה שמכונה common sense . אם הcommon sense שלך אומר שלא תצליח לצאת מן הבור , אין לך כל דרך להילחם נגד זה.(עוד לא קראתי את דבריך בנוגע להאמנה, אתייחס בלי"נ מחר).

לבד מזה, אינני בטוח שהטוב לאדם הנמצא במצב נואש , הוא לשקוע באשליה שיהיה טוב. אולי עדיף שיהיה מודע לחומרת מצבו גם אם אין תקווה?