סיגופים ועינויים

נישטאיך

העלית שאלה מעניינת שתמיד העסיקה אותי.

יש כאן מקום לכמה הערות מעניינות.

א. יש מקום עיון לגבי השפעות היסטוריות. ההשקפה שהעולם הוא בית כלא שבו הנשמה נאבקת נגד הגוף הרע כדי להגיע לגן עדן היא לדעתי השקפה נוצרית-גנוסטית - למרות שאפשר למצוא רמזים לנקודות של דמיון בכמה שיטות בתלמוד.

בכל זאת, שיטת מחשבה זו הפכה לחלק מהדוגמות (DOGMAS) אצלנו עד דורנו גם כן, וחסידי אשכנז הרימו לכך תרומה משמעותית.

האם הם פיתחו את הרעיונות של הגמרא, או שמא היו גורמים מתווכים פנימיים נוספים? יש לבדוק זאת. ואין ידי מגעת כרגע.

לחילופין, האם זו השפעה ממקור חיצוני, כגון מסביבה נוצרית והטפותיה והשקפת עולמה - כי מצאנו שחסידי אשכנז נטלו רעיונות מהסביבה, מפני שסברו לתומם שהם אמיתיים. (גם הרמב"ם וגם ראב"ם בנו שיבחו את הסופים כי חשבו שיש דברים נכונים בדרך שלהם, וכן בכל מקום וזמן). כך למשל בהתבוננות בפלאי הטבע כדי ללמוד מהם מוסר.

ב. אני הייתי תולה זאת גם בנטיה פסיכולוגית, אולי פנומנולוגית, של פתירת רגשות אשמה על ידי סיגופים.

הנטיה הזו מתחילה קודם. זכורני ששמעתי בשם דוד הרטמן על תשובה מימי הגאונים באותה רוח. לפי טענתו של הרטמן, הגאונים ואחריהם חסידי אשכנז - ולא רק הם - סיפקו צורך פסיכולוגי וחברתי במציאת כפרה - וזה כוח מניע רב עוצמה שנציגי ההלכה נזקקו לו. מסתבר שלעתים מחמת דרישת הקהל ולעתים ככוח חינוכי שרצו לנצל אותו לפי אמונותיהם.

ג. כפי שביאר יוסף דן, חסידי אשכנז חיו בתקופה שבה אחת לכמה עשרות שנים היה נערך פוגרום ענק שהביא למותם של מאות או אלפים. חלק ממשפחות הרבנים שילמו אישית, כמו ר' אלעזר מוורמס עצמו.

זה נראה בעיניהם, אם לא כחוק טבע, אזי כעיקרון של הנהגת העולם. כלומר עיקרון שלפיו הקב"ה מנהיג את עולמו.

במצב כזה, טען דן, יכולה להתפתח - ואכן התפתחה - תיאולוגיה שמסבירה את הגורל הקשה שפוגע אחת לדור בערך בעם ישראל. חלק מתיאולוגיה זו הוא ההשקפה שהעולם הזה אינו אלא מעון הייסורים, ועיקר התכלית היא העולם הבא, והעולם הזה אינו אלא מקום פיתוי וכדומה.

זו השקפה שמבוססת על התבוננות בחיים הקשים של העולם הזה. בימינו זו נראית השקפה מוטעית, שניזונה מן התקופה. אך האם זה שאנו מאמינים שיכול להיות אחרת, אולי אין זו אלא תמימות יתרה מצידנו?

... ואולי קצת איכשר דרא (השתפר הדור)? מעניין מה יגיד בוגי...

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

למיימוני

מאז כתיבת דברי נתקלתי בשני מאמרים בנושא הסיגופים של חסידי אשכנז, האחד בספרו של פרופ' י. תא שמע שיצא לאחרונה והשני בתוך ספרו של ידידיה אלטר דינרי ''חכמי אשכנז בשלהי ימי הביניים", דרכיהם וכתביהם בהלכה, מוסד ביאליק תשמ"ד. עמודים 85-93

פרופ' תא שמא הביא במאמרו את דברי הרוקח ואת תשובות ר"י החסיד, אך משום מה לא הביא את דבריו בספר חסידים, שאותם הבאתי, ומעלה את הרעיון שההתאבדויות שהיו באשכנז בזמן מסעי הצלב, היו המשך טבעי ל"תרבות הסיגופים", והוא שואל אם הסיגופים היו בהשפעה נוצרית, כשם שפרופ' ח. סולובייצ'יק (שאליו הוא מתייחס במאמרו, שאל אם ''קידושי השם", היו בהשפעה נוצרית.

_______

לדבריך: "האם הם פיתחו את הרעיונות של הגמרא"?

האם כוונתך להנאמר בברכות דף ה עמוד א:

"יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם".

ויומא דף פו עמוד א:

"עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה - תשובה ויום הכפורים תולין, ויסורין ממרקין".

_______

כתבת: "זכורני ששמעתי בשם דוד הרטמן על תשובה מימי הגאונים באותה רוח.

דינרי מביא בעמוד 85 תשובת גאונים, בשם רב יהודאי גאון המובאת באור זרוע חלק ג' לבבא קמא סימן שכט:

"הכי אמר רב יהודאי גאון זצ"ל לפוטרו בלא כלום אי אפשר אלא ילקה ויתגלח ויצום ירח ימים כדי שלא יהא חוטא ונשכר. ואם אינו רוצה לקבל דין זה דנין אותו בע"כ כדי שלא יתבעוהו בד"ש דאמר רב יוסף וכי תני ר' חייא מיום שחרב בית המקדש בטלו ארבע מיתות ב"ד ואין ב"ד למטה ויש ב"ד למעלה. מי שנתחייב מיתה בב"ד. הקב"ה גובהן ממנו אם אינו מתפייס בעולם הזה".

בהערה 71 כותב דינרי, ש''בשלי הלקט" כת"י, מובאת" תשובת גאונים" שמי שבא על הגויה צריך להתענות מ"ט יום, א"כ הוא כותב שלא כ"כ ברור, אם הכוונה היא לגאוני בבל או לגאוני אשכנז.

_______

והוספה משלי:

רק עכשיו אני מבין את סיפורו של רבי אמנון ממגנצא והפיוט "ונתנה תוקף".

הסיפור מופיע לראשונה בספר "אור זרוע", שמחברו היה מחסידי אשכנז, והוא מתאר את הייסורים שרבי אמנון קיבל על על עצמו כתשובת המשקל, שאמר: *"אני את משפטי אחרוץ כי הלשון אשר דבר ותכזב לך דינה לחתכה כי חפץ היה ר' אמנון לקדש את ה' על אשר דבר ככה"*, והרי הסיםור לפניך מספר אור זרוע ח"ב - הלכות ראש השנה סימן רעו:

"מעשה בר' אמנון ממגנצא שהיה גדול הדור ועשיר ומיוחס ויפה תואר ויפה מראה והחלו השרים וההגמון לבקש ממנו שיהפך לדתם וימאן לשמוע להם ויהי כדברם אליו יום יום ולא שמע להם ויפצר בו ההגמון ויהי כהיום בהחזיקם עליו ויאמר חפץ אני להועץ ולחשוב על הדבר עד שלשה ימים וכדי לדחותם מעליו אמר כן ויהי אך יצוא יצא מאת פני ההגמון שם הדבר ללבו על אשר ככה יצא מפיו לשון ספק שהיה צריך שום עצה ומחשבה לכפור באלקים חיים ויבוא אל ביתו ולא אבה לאכול ולשתות ונחלה ויבואו כל קרוביו ואוהביו לנחמו וימאן להתנחם כי אמר ארד אל ניבי אבל שאולה ויבך ויתעצב אל לבו ויהי ביום השלישי בהיותו כואב ודואג וישלח ההגמון אחריו ויאמר לא אלך ויוסף עוד הצר שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה וימאן ללכת אליו ויאמר ההגמון מהרו את אמנון להביאו בעל כרחו וימהרו ויביאו אותו ויאמר לו מה זאת אמנון למה לא באת אלי למועד אשר יעדת לי להועץ ולהשיב לי דבר ולעשות את בקשתי ויען ויאמר אמנון אני את משפטי אחרוץ כי הלשון אשר דבר ותכזב לך דינה לחתכה כי חפץ היה ר' אמנון לקדש את ה' על אשר דבר ככה ויען ההגמון ויאמר לא כי הלשון לא אחתוך כי היטב דברה אלא הרגלים אשר לא באו למועד אשר דברת אלי אקצץ ואת יתר הגוף איסר ויצו הצורר ויקצצו את פרקי אצבעות ידיו ורגליו ועל כל פרק ופרק היו שואלין לו התחפוץ עוד אמנון להפך לאמונתנו ויאמר לא ויהי ככלותם לקצץ צוה הרשע להשכיב את ר' אמנון במגן אחד וכל פרקי אצבעותיו בצידו וישלחהו לביתו הכי נקרא שמו ר' אמנון כי האמין באל חי וסבל על אמונתו יסורין קשין מאהבה רק על הדבר שיצא מפיו. אחר הדברים האלו קרב מועד והגיע ר"ה בקש מקרוביו לשאת אותו לבית הכנסת עם כל פרקי אצבעותיו המלוחים ולהשכיבו אצל ש"צ. ויעשו כן ויהי כאשר הגיע ש"צ לומר הקדושה וחיות אשר הנה א"ל ר' אמנון אמתן מעט ואקדש את השם הגדול ויען בקול רם ובכן לך תעלה קדושה כלומר שקדשתי את שמך על מלכותך ויחודך ואח"כ אמר ונתנה תוקף קדושת היום ואמר אמת כי אתה דיין ומוכיח כדי להצדיק עליו את הדין שיעלו לפניו אותן פרקי ידיו ורגליו וכן כל הענין והזכיר וחותם יד כל אדם בו ותפקוד נפש כל חי שכך נגזר עליו בר"ה. וכשגמר כל הסילוק נסתלק ונעלם מן העולם לעין כל ואיננו כי לקח אותו אלקים ועליו נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. אחר הדברים והאמת אשר הועלה ר' אמנון ונתבקש בישיבה של מעלה ביום השלישי לטהרתו נראה במראות הלילה לרבנא קלונימוס בן רבנא משולם בן רבנא קלונימוס בן רבנא משה בן רבנא קלונימוס ולימד לו את הפיוט ההוא ונתנה תוקף קדושת היום ויצו עליו לשלוח אותו בכל התפוצות הגולה להיות לו עד וזכרון ויעש הגאון כן".

האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל, כותב באחד ממכתביו (אגרות קודש, כרך ט עמוד סד), למחבר ספר שהביא את סיפורו של רבי אמנון מ"יד שניה", שהוא מפקפק באמיתות הסיפור, מאחר ואסור לאדם לחבול בעצמו, וכפי שהערתי, הסיפור מופיע בספר אור זרוע שהיה מחסידי אשכנז, שהתירו זאת.

_______

מאמרו של דינרי עוסק בפסיקותיהם של חסידי אשכנז בעניני תשובת המשקל.

מומלץ.

שנה טובה לכולכם.




תוקן על ידי - נישטאיך - 17/08/2004 11:37:00

לכאורה צריך להתיחס בהקשר זה גם לצוואת רי החסיד (אשר יש שומרים חלק ממנהגיו עד היום הזה) שתמוה הוא ביותר (עכ"פ לענ"ד)שהחסיד בעצם מבטיח כל מיני תרחישים של אסונות ומות באם תעשה כך או כך באותה מידת ביטחון שהיום אני יכול להבטיח למי שיקפוץ מהתאומים(ז"ל) שימות
והאיך נוכל לכבד בכובד ראש דמויות כרבי יהודה החסיד וחבריו זצ"ל באם אנו יודעים בבירור שהם האמינו בכל כך הרבה אמונות תפילות\טפילות שהרי לא מדובר באיזה אמונה או סברה מוטעית\שטותית אחת אלא מדובר כאן בהשקפת חיים שלימה, בזווית ראיה מאד ברורה(ומפחידה)
והאמת שיש להקשות גם על הרבה ממחברי ספרי הסגולות (בעיקר האשכנזים) על כל ה"בדוק ומנוסה" ומה נעשה שניסינו ובדקנו והעלינו חרס בידינו ואין לתרץ שספרי הסגולות מבוססים בעיקר על פסיכולוגיה (כמו כדורי דמה ((פלסיבו))) שהמעיין בספרים האלו יראה שיש בהם עדיות רבות על אירועים אוביקטיוים שלכאורה קרו והאירועים האלו הם בילתי תלויים בשום פעולה מצד המנסה\החווה את הסגולה
ובקיצור אפשר לשאול האם היינו סומכים היום על רב\פוסק אם הוא היה מחבר ספר כמו צוואת רי החסיד או שהיינו ממליצים לו בדחיפות טיפול פסיכיאטרי וצע"ג
(עקב השעה המאוחרת יצא ללא הגהה ועם הקוראים הסליחה .

והמפליא ביותר הוא הרנסנס שיש לספרי הסגולות למיניהם.
אמר לי חבר ממשפחה ליטאית מיוחסת "צא וראה מה ארע לנו לליטאים, בליטא אף אחד לא הקפיד על צוואת ריה"ח וסבי היה שמו כשם חמיו, והיום רצים ובודקים את השמות עד שלושה דורות".

תוקן על ידי - אריק123 - 18/08/2004 8:46:44

לאריק

איני יודע מה היו הליטאים של םעם, אבל אין ספק אצלי שלליטאים של היום, אין אמונה בתורה, וכוונתי לסגולות ה"מרפאות והפותרות בעיות" של התורה.

האדם בטבעו מחפש מישהו "מציאותי" שיעזור לו בעת צרה, ולא אמונה, הם ניסו "גדוילים", אך ללא תוצאות מועילות, הם פנו לבאבות, אך גם אלה לא עזרו להם יותר מהגדוילים.

מה נשאר להם?

לרעבע הם לא רוצים ללכת, אז הם פונים לר"י *החסיד*,

יש כאן מקום להזכיר כי מי שזכתה להעביר מן היהדות את עניין הסיגופים כחלק מתהליך התשובה וככלל כאידיאל , הרי היא תנועת החסידות .

ולא זו בלבד, אלא היא העמידה בראש מעייניה את עבודת ה' מתוך שמחה ושלימות הגוף והנפש .

והחוטא שמקבל ע"ע קבלה הטובה לעתיד שלא לחטוא עוד, ושב מעוונותיו וחוזר בתשובה שלמה, קדוש ייאמר לו ללא סיגופים ויסורים.

אדרבא ספרי החסידות ממליצים לאכול ולישון טוב כדי שיהא לגוף כוח לעבוד את ה' וכאמרה החסידית הידועה "חור קטן בגוף =חור גדול בנשמה".

אמנם באפולוגטיקה אופיינית הסבירה זאת בהיחלשות הדורות וכדרך חדשה מהבעש"ט, אך למעשה היא בטלה כליל את הסיגופים כחלק מתהליך התשובה וכאידיאל באופן כללי.

נראה לי שבתהליך האינטגרציה העובר על היהדות החרדית (וכדברי אריק123) השפיעה גישה זו של החסידות על היהדות כולה וכמדומני שלמעט "המלקות" של ערב יוה"כ אין כיום מי שמטיף לסיגופים כחלק מתשובה.

לבר בי רב,

רציתי לפתוח את האשכול ברעיון שהעלית,

כאשר למדתי בישיבת חב"ד, סיפרו לנו על ביטול התעניות ע"י התנועה החסידית, (ראה בראש אגרת התשובה), אבל פתחתי ברמח"ל, מפני שהוא מדבר על "סיגופים ועינויים" כמנהגי חסידות, שהם שלב מתקדם יותר לתעניות כדרך התשובה, אם באגרת הקודש הוא מדבר רק על התעניות הממרקות, בנוסף לעיקר התשובה, שהיא חרטה על העבר וקבלה לעתיד, הרי אצל חסידי אשכנז העינויים היו הרבה יותר מזה.

רציתי לעסוק גם בנוaא ה"גלויות" שהיו אצל חסידי אשכנז והמשיכו אצל ה"המתנגדים", אבל השארתי מקום לאחרים להתגדר בהם.



כ"ט.





תוקן על ידי - נישטאיך - 18/08/2004 11:40:40

על ייסורים הבאים על האדם, והייסורים שהאדם מביא על עצמו, בדברי חז"ל, ראו אצל א. אורבך, "פרקי אמונות ודעות", עמודים 392-396.



תוקן על ידי - נישטאיך - 18/08/2004 13:03:04

ןלוזין


דבריך כאן הם מעין תשובת המשקל לדברי מוציא לאור באשכולו של מימוני:http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?whichpage=5&topic_id=166264

ושם טען שהיחס לרח"ו הוא בגלל היותו ספרדי .
ור"י החסיד לא אכל סחינא בשבת.




הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!