| נשלח ב-16/8/2004 19:27 |
 |
| |
נישטאיך:
למה אתה מתכוון בהגדרה:"הרמה הרוחנית"? האם תואיל להרחיב?
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2004 20:10 |
|
| |
יעויין בש"ך ובט"ז יו"ד סו"ס פ"א שם מבואר כי האוכל מאכל אסור בהיתר כדי לפקח נפשו יש בו משום טמטום הלב, ומוכח שלשיטתם אין הטמטום קשור לאיסור בפועל, ולכאורה דומה הדבר למי שאכל על פי הוראת חכם, שאם אותו מאכל אסור אליבא דאמת הרי הוא כמי שאכל איסור באונס, ומה לי אונס מחלה מה לי אונס טעות.
עוד נראה מדברי הגהות האשרי המובא ברמ"א שם שאף במינקת גויה יש טמטום הלב מחמת שהמינקת אוכלת מאכלות אסורות. מדבריו עולה כי לא רק במקום דחיית איסור, אלא אף באופן שאין איסור כלל באכילה יש משום טמטום הלב.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/8/2004 13:36 |
|
| |
לבטהובן,
מה שרציתי לומר הוא: החלוקה הכללית בין גשמיות לרוחניות ברורה מאוד, אך ברוחנית עצמה, יש לנו חלוקות משנה, למשל, במקרה של אכילת חזיר תיתכן השפעה על הנפש, שאין אנו יכולים לראות את תוצאותיה, או אף למדוד אותה, כמו"כ ייתכן, שלמאכל האסור תהיה השפעה על גישת האדם לכל מה שהוא "רוחני", השפעה שתיאורטית ניתן לראותה בהתנהגותו של האדם, אם כי גם ראיה זו היא בעייתית, שהרי האדם מושפע מהרבה דברים, וכוונתי היתה בעיקר לצורה הראשונה של ההשפעה.
********
ליצחק יונתן
אריכות גדולה על השפעת ה"טמטום" של מאכלים האסורים (מדאורייתא או מדרבנן), תמצא בספרו של הרב א. רובין (כן, הוא הרב הנותן ההכשרים מרחובות), "שו"ת נהרות איתן", חלק ב (יו"ד) נדמה לי סימן ל+.
שם הוא מביא את דברי הש"ך, כדי להוכיח כדבריך, וכן תמצא שם רבים מהמקורות שאותם הבאתי.
*******
בד"א, הביטוי "חלב עכו"ם", ידוע לכל כמתייחס לחלב פרות של גויים, אך הרמ"א שם בסימן פ"א, מייחס אותו לחלב מינקת "שיקסע".
וראה ירושלמי שבת פ"ה ה"ד, ש"פעם אחת יצאה פרתו, והשחירו שיניו מפני הצומות", שפרה זו היתה זו אשתו.
ואבקש סליחה מהקוראות.
לא אמרתי רק ציטטתי.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/8/2004 14:35 |
|
| |
שלמה,
ראה גם ספר אור זרוע ח"א - הלכות שליח ציבור סימן קיב ד"ה אדם שהרג:
*דתני' באבות דר' נתן פ"ג (לפננו בפרק ח) מעשה בריבה אחת שנשבית וכו' ולאחר שפדאוה הטבילוה. שכל אותם הימים שהיתה שרויה בין העכו"ם היתה אוכלת משלהם ועכשיו הטבילוה כדי שתטהר. אע"ג דגיעולי עכו"ם אינם מטמאים את הגוף אפילו הכי הטבילוה כדי לטהרה מן העבירה".
|
|
|
|
| נשלח ב-26/8/2004 14:41 |
|
| |
זה עתה הבחנתי באשכול הזה.
דומה שהשאלה הפותחת של שלמה נוגעת בענין מהותי יותר של תפקיד המצוות, והוא, האם עלינו 'להשתדל' או 'להצליח'?
מצד אחד יש לנו את גישתו של הרמב"ם שהחובות הדתיות נועדו רק ל'תיקון הגוף והנפש', ואז אין לנו אלא תפקידם האתי-מוסרי-חינוכי.
מצד שני, התפיסה הרווחת בעולם דקדוק ההלכה היא שהלכה היא מכונת-ענק, הפועלת לפי כללים טכניים ברורים. האדם עומד מול המכונה ומחויב להפעילה באופן תקין. גם אם נכשל בשוגג, הוא הרי הפעיל 'חפצא דאיסורא', והמעשה הזה יפעל את פעולתו השלילית. כך בנויה המכונה, מה לעשות.
אנו שוב נופלים כאן לדיון בדבר המתח הנצחי בין מעשה וכוונה, בין הצד הטכני לבין החינוכי והרוחני, שאם תרצו ראשיתו עוד בויכוח ר' חיים וולוז'ינר עם החסידות.
הדעת נוטה שהשפעתם השלילית של מאכלי איסור היא ענין סובייקטיבי לגמרי. הנה לכם מקרה אבסורד שידגיש זאת: אני מכיר יהודי מחמיר המאמין במערכת גמול מיידית. פעם אחת 'נכשל' באכילת מאכל מהכשר הרב **** אב"ד עיר התורה *** ***, וייחס ל'עוון' זה סדרה של מרעין בישין שאירעו לו לאחר מכן.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/8/2004 14:57 |
|
| |
אקדמאי
לכאורה גם אם העיקר הוא ההשתדלות, צריך גם לתת מקום לעניין ההצלחה, שהרי זה יהיה פרדוקסלי ביותר להשתדל אבל לא להיות מעוניין בהצלחה.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/8/2004 15:38 |
|
| |
אכן, יש להשתדל להצליח, אבל השאלה היא מה קובע, מבחן התוצאה או מבחן המעשים. יש הבדל בין הגישה המבקשת חינוך ומוסר, לבין הגישה הרואה בכל 'מדע חמור'.
אנו מכירים את זה מ'אונס רחמנא פטריה' (המתייחס למעשה), מול 'אונס - לאו כמאן דעביד' (המתייחס לתוצאה).
|
|
|
|
| נשלח ב-26/8/2004 16:20 |
|
| |
לאקדמאי,
דבריך מוצדקים רק אם אנו יוצאים מבחינת ההשקפה ההלכתית הטהורה, שבה רחמנא פטרה מעונש, עובר עבירה באונב, אבל לטמטום כללים משלו, כפי שראינו אצל חסידי אשכנז, שהיו מסתגפים גם על עבירות, שעברו עליהןבאונס, ראה את דברי האור זרוע שהבאתי לעיל שהיה מחסידי אשכנז
|
|
|
|
| נשלח ב-26/8/2004 16:35 |
|
| |
נישטאיך
אני מוחה.
הביטוי שהשתמשת בו הוא הומוריסטי, אך אינו מתאים לאלו שייחסת אותו להם - חסידי אשכנז. גם אם אנו חולקים על רבותינו, עדיין אנו חייבים בכבודם.
ובאמת, לענין הטעם של סיגופים על עבירה באונס, הרי אם אנו מבחינים בהנחות היסוד של הסיגופים ככפרה, שמא הן יכולות לשמש מפתח להבנת ענין זה גם כן.
יתכן לראות זאת, כפי שהציע אקדמאי במשל הנאה שלו, צורך הכרחי כדי לעשות את התיקון הנדרש במכונה. לכל עבירה, לכל קילקול, מחיר משלו. בדיוק כפי שהמכונאי במוסך יתבע כך וכך על כל עבודה, כך יהיה גם מחיר התוצאה העגומה של חטא, גם בשוגג וגם באונס.
אך יתכן שהטעם לסיגופים אלו הוא פסיכולוגי.
ננסה נא לצייר לעצמנו את צביונו הרוחני של האדם הרגיש, ירא השמים, שחש כל מעשה שלו לפני ולפנים. מעשה קטן אצלנו הוא רב בעיניו, כיון שהוא בוחן את הכוונה ואת מידת המודעות, את התוצאות ואת השלכות הלוואי, את רגשותיו בתחילה ואת רגשותיו בסוף - ותמיד הוא חושד בעצמו שמא הוא מרמה את עצמו.
נניח שנכשל במאכל אסור. אסור באמת, לא כאותה דוגמא של אקדמאי (ובה יש כאלו שבאמת יתלו בעצמם את הקולר, אך מה זה מוכיח? רק שיש טעויות מגוחכות בעינינו, ושאדם אינטליגנטי בכל תחום אחר יכול לבנות מערכות של הסברים על סמך הנחות שהיו צריכות להיות מופרכות מראש). ובכן, איך הוא מרגיש עם זה?
האם לא ישאל את עצמו אם לא היה בעבירה זו, בשוגג או באונס, גם מקצת מן הרצון? אולי נהנה מן הטעם? אולי כיוון להכשיל את עצמו שלא במודע? בעולם המחשבה התובע דין וחשבון מוסרי מאומץ של חסידי אשכנז, תהליך כזה אינו מן הנמנע. נראה שהוא סביר. ואולי הוא הסבר לחלק מן הסיגופים. כפי שאדם יסגף עצמו על הנאה ממאכל אסור בכוונה תחילה, כך עליו לנהוג בעצמו גם במקרה של טעות, כי השוגג כמזיד, ושמא גרוע יותר, שנכשל בפשיעה. ושמא כך אף באונס, שהרי אז הוא נכשל בהונאה עצמית.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-27/8/2004 12:05 |
|
| |
למיימוני.
כתבת: <"אני מוחה">
נגד מי מחית? בטח לא נגדי. אולי אותך זה הצחיק אבל אני לא סיפרתי בדיחה.
התייחסתי רק ל"טמטום" שהוא פועל יוצא מאכילת מאכלים אסורים, שאינו עובד לפי כללי ההלכה, רחמנא פטריה או לא פטריה הוא רק מעונש ולא פטרו מטמטום, כשם שההבדל בין מי שהרג באונס או במזיד, משנה רק את העונש ולא את מצבו של ההרוג.
ולכן ייתכן שגם אין קשר בין התשובה על החטא, והסיגוף בגלל הפגם, אלא א"כ נאמר שמכיון שלא היה חטא לא היה פגם, שני הצדדים שאותם הזכרתי לעיל. וראה גם באשכול הסיגופים.
שבת שלום.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/8/2004 12:28 |
|
| |
((((((((גדול)))))))))))
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2006 13:03 |
|
| |
JADE_OWL:
לא ראיתי הנחיה לבקש אישור כתיבה אז ננסה להידחף :)
אני קוראת הרבה בפורום הזה ומאד נהנית אך מחמת חסר בהשכלה לא יכולה לתרום.
קרה לי מקרה בעייתי אתמול ואולי פה יוכלו לתת לי רעיון:
אני מתגוררת בחו"ל, נכחתי באירוע חברתי והוגש בשר חזיר, כל הישראלים שנכחו הוזהרו וידעו לא לגשת. מכר שלי, תושב מקומי, הגיע מאוחר יותר וקראו לו והציעו לו לאכול והגישו לו מכל ההיצע. בשלב מאוחר יותר של הערב ניגש אלי ואמר שרק ליתר בטחון הוא שואל שהרי יש הרבה ישראלים שהוזמנו ובוודאי האוכל כולו כשר. ההכרות בינינו לא עמוקה (יחסי עבודה) ועד אותו רגע לא ידעתי כלל שהאיש יהודי. אני ידעתי שלא כשר ולא הזהרתי אותו, כיוון שלא עלה על דעתי שאולי יש צורך להזהיר.
עכשיו גם אני וגם הוא מאד מבולבלים ולא יודעים מה לעשות. אני מאד אשמח לשמוע השגות שלכם בנושא, ממה שקראתי פה בעבר ראיתי שלרוב חברי הפורום בד"כ יש משהו חכם להגיד...
אחי"א זה הכי, אחי
*****
שילוב האשכול הזה מתבצע ע"י ווטו
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2006 13:04 |
|
| |
chouteng:
האיש שאכל עבר עבירה בשוגג. מחובתו כיהודי להיות זהיר יותר. על כל עבירה צריך להתחרט על העבר, להתוודות לה' שחטא, וקבלה על העתיד, ובזה תהיה לו כפרה מליאה. על היהודי לקבל שבפעם הבא שהוא אוכל הוא צריך לבדוק את הכשרות של המקום.
אם את חשבת שאין צורך להזהיר אז את לא עשית עבירה.
כל הנ"ל הוא מבחינת ההלכה.
מבחינת המוסר היהודי, מהראוי לשאול את עצמך, אם לא הזהרת אותו בגלל שבאמת לא חשבת שיש צורך, או אולי נרתעת מפני סיבות אחרות. אם יש סיבות אחרות, ראוי לבדוק מה הם, ולראות אם הם נכונים.
בקשר לבחור שאכל, היהדות סוברת שאוכל לא כשר משפיע על מדות האדם לרעה. בדיוק כמו שאוכל עם הרבה שומן משפיע על הגוף לרעה. מהראוי שהבחור ינסה לתקן את ההשפעה השלילית הזאת ברבוי מעשים טובים וכדומה.
|
|
|
|
|
