| נשלח ב-16/8/2004 09:53 |
 |
| |
שיחה פילוסופית עם ילדה בת חמש
השיחה הבאה התנהלה בשבת קודש, ביני לבין בתי בת החמש, ונרשמה ביום חול. השתדלתי לדייק במסירת השיחה.
תושיה (שם בדוי): כשעולים לשמים, אפשר לראות את ה'. אז צריך לעלות גבוה גבוה, מעל לגג. מעל לעננים. (הפסקה קצרה כדי לחשוב) גבוה גבוה.
אבא: אבל אי אפשר לראות את ה'. השמים שהוא נמצא זה לא מקום שאפשר ללכת אליו.
תושיה: אז איך סבתא נמצאת בשמים? סבתא נמצאת אצל ה'?
אבא: כן.
תושיה: והיא רואה אותו?
אבא: אי אפשר לראות את ה' בעינים. כי אין לו גוף.
תושיה: אז איך רואים אותו?
אבא: (חושב). כשאת שמחה, איפה את מרגישה את זה?
תושיה: אני לא יודעת. בכל מקום. פה? פה? (מצביעה על עצמה, בודקת, חושבת). לא. לא יודעת.
אבא: גם את ה' לא רואים בעין. מרגישים. כמו שאת חושבת ומרגישה, ואין לזה מקום מסויים, כך זה גם עם ה'. את מרגישה שהוא אוהב אותך. כמו שאת יודעת שאבא אוהב אותך?
תושיה: כן.
אבא: אז את מרגישה שמח. וזה גן עדן.
תושיה: אה.
תושיה: טוב, אני צריכה ללכת לשחק.
מסקנות (טנטאטיביות):
א. אדם מצייר לעצמו את הפילוסופיה שלו לפי מערכת המושגים שלו, כאשר הוא מתעורר לחשוב בנושאים פילוסופיים.
ב. טעויות פילוסופיות מתרחשות כאשר מקישים משדה משמעות אחד לחברו. כמו מהמרחק הטופוגרפי לתיאורים של מציאות מסוג אחר.
ג. אפשר להסביר לאדם כאשר יוצאים מנתונים שמובנים לו.
ד. אפשר להסביר לאדם רק כאשר הוא מוכן להפסיק לשחק.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2004 09:56 |
|
| |
.
... מימוני מחבר המשך ל"מר אל, כאן אנה" , המופתי.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2004 10:00 |
|
| |
מואדיב
זה לא אני. זו תושיה (שם בדוי).
ואם כבר, למה לא תחזור אל המכתב המפורסם לניו יורק טיימס (?), "האם יש באמת סנטה קלאוס"? (סליחה על הדוגמא הנוצרית, אבל ראיתי פעם את השאלה ואת התשובה, וזה היה באמת מרשים. מסתבר שאפשר למצוא את זה באינטרנט, למומחי גוגל).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2004 10:22 |
|
| |
לא מסכים עם עם מסקנה ב' בעצם גם עם ד' לא כ"כ.
שינוי והתאמה בין שדות ותחומים שונים , יכול וראוי להיות שימוש ממחיש בדימיון ובמושגים מעולמו האינטואיטיבי טבעי של האדם , מה שיכול להתאים ולהשלים מאוד את היחס בין סעיפים א' וג' , וגם לפתור את הבעיה של סעיף ד' (הרצון הטבעי של ילד ללכת לשחק כשעוסקים בדברים שרחוקים מהעולם האינטואיטיבי טבעי שלו) לא חייבים תמיד להפסיק לשחק ולזרום עם החיים הרגילים בשביל ללמוד ולחשוב , האידאל (בעיני) הוא לדעת ללמוד ממשחק , ולשחק בלימוד . כך שגם הלימוד הופך להיות יותר "כיף" וגם המשחק הופך להיות יותר בעל ערך . (אם כי ברור שצריך להיות הבדל מסוים , לפחות בשלבים הראשונים בין זמן לימוד לזמן משחק)
דומני שכך הוא החינוך הראוי ללימוד תורה וחכמה בכלל , ובעידן הזה בפרט .
לעיונכם .
נ.ב. למרות שאני מדבר כאן על חינוך שלכאורה שייך רק בילדים אני מתכוין גם למבוגרים , להבנתי אדם שממשיך להתפתח גם כשעובר את גיל 20 או 30 , הוא רק אדם שמודע לכך שיש פן בו הוא עדין "ילד" בו הוא עדין צריך ללמוד ולהתפתח .
במאמר מוסגר : נראה לי לומר שזה המקור לכך שחכם התורה נקרא בלשון רבותינו תלמיד חכם , שאעפ"י שהוא חכם הוא קודם כל תלמיד...
תוקן על ידי - אישציפור - 16/08/2004 10:29:40
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2004 11:20 |
|
| |
מיימוני,
אם תרצה להעמיק עיון במה ש"בדידך הווה עובדא",
עיין בספרו של פיאז'ה "תפיסת העולם של הילד" [ספרית פועלים]
בו תוכל למצוא,תרשימי שיחות רבות של זאטוטים חביבים וניתוחן.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2004 12:59 |
|
| |
אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה. אמר להו רבה: למי מברכין? אמרי ליה: לרחמנא. ורחמנא היכא יתיב? רבא אחוי לשמי טללא, אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא. אמר להו רבה: תרווייכו רבנן הויתו. היינו דאמרי אינשי: 'בוצין בוצין מקטפיה ידיע'
(וראה עין אי"ה שטוען שאלו קוים עקרוניים בשיטת השניים)
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2004 15:39 |
|
| |
מיימוני,
עיין שיחתו של ר' ירוחם ממיר "אתה בסממניך ואני בכבודי", דעת חכמה ומוסר ח"א (כמדומני).
א"ג.
אידך גיסא
|
|
|
|
| נשלח ב-17/8/2004 01:41 |
|
| |
איש ציפור,
א)הדרך להמשגה של תחום לא מוכר אכן עוברת דרך "השאלה" של מושגים מתחומים מוכרים.
אולם בד בבד עלולה "השאלה" זו להפוך למכשלה.
זה קורה כאשר ה"השאלה" הופכת גם לפירוש האולטימטיבי של אותם תחומים לא מוכרים. -כפי שאירע למשל, ל"תושיה-שם-בדוי".
ב) אם תשים לב, העניין של "תושיה-שם-בדוי" במשחק, והרצון שלה לעסוק בו, נעורו -וכנראה שלא במקרה- בדיוק ברגע בו היתה עשויה להתרחש למידה חדשה:
"תושיה-שם-בדוי" אמרה: "אה", ותיכף הוסיפה כי עליה לשוב למשחקיה.
תיאור המעשה כפי שהועלה כאן ע"י אביה, מותיר ספק אם מבחינת הילדה התרחשה כאן למידה כלשהיא. אך מה שדי ברור פה לדעתי זה שהמשחק שימש עבורה אמצעי מילוט יעיל למדי מאתגר שלא היה נוח לה.
אם תרצה, "תושיה-שם-בדוי" ממחישה בהתנהגותה את הטענה כי "אפשר להסביר לאדם רק כאשר הוא מוכן להפסיק לשחק",
בעוד שהליך "הסקת המסקנות" שקיים פה אביה, מהווה סוג של "ללמוד ממשחק" עליו דיברת.
תוקן על ידי - עוץ - 17/08/2004 1:55:23
|
|
|
|
| נשלח ב-17/8/2004 22:27 |
|
| |
עוץ,
אפשר (אם כי לא הכרחי) להציג את הסיפור הזה גם ככשלון חינוכי או סתם טעות של האב שלא מצליח ללמד את בתו לחשוב , ודורש ממנה להשתמש בכלי החשיבה שלו , (אותם הוא עיצב במשך שנים ) כלים שלה מה לעשות אין ... ולכן אינה מסוגלת "להתחבר" אליהם , וממילא רוצה לחזור אל העולם הבטוח והמוכר של המשחקים .
מובן שגם ההצגה שאני נותן כאן לא מציגה את התמונה במלואה , אבל נראה לי שהיא בהחלט מאירה חלק משמעותי בה ...
|
|
|
|
| נשלח ב-3/9/2004 17:28 |
|
| |
.
לינקזעצער, יש תקלה במטריקס?
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2007 09:53 |
|
| |
שו"ת ציץ אליעזר חלק יח סימן סג ד"ה אזכיר לזה
אזכיר לזה מה ששמעתי מפי רבינו ז"ל בביקורי בסוכתו בחג הסוכות האחרון לימי חייו פירוש נפלא בגמ' ברכות ד' מ"ח. דמובא שם סיפור כזה: אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה, אמר להו רבה למי מברכין. אמרי ליה לרחמנא. ורחמנא היא יתיב, רבא אחוי לשמי טללא, אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא. אמר להו רבה תרוייכו רבנן הויתו, היינו דאמרי אינשי בוצין בוצין מקטפיה ידיע: ושאל רבינו ז"ל במה התבטא הגדלות של שניהם, וביותר של אביי שנפק לברא להחוות כלפי שמיא. וביאר דכל אחד השיב את תשובתו והדגישו לפי מצבו שהיה נמצא בו. לרבא היו הורים ובית שבאמצעותם ירד גם עבורו השפע מן השמים וקיבל אותו על ידם, ולכן הראה לשמי טללא, לאמר: מזונתי ופרנסתי יורד משמיא אלי דרך הבית בית - הורי, והמה רק הממצעים והברכה וההודאה העיקרית על כך לד' היא. אבל אביי לא היו לו הורים כדאיתא בחז"ל קדושין (ד' ל"א ע"ב) דכשאמו נתעברה מת אביו, וכשילדתו מתה אמו, באופן שלא היה לו אמצעי מפרנס, ועל זה הוא שרמז בצאתו החוצה כלפי השמים הפתוחים ובהצבעתו כלפי שמיא, לאמר: אם כי אבי ואמי עזבוני אבל מבטחי בד' היושב בשמים, הוא המאספני, ומשם באופן ישיר ישלח לי עזרתו מקודש, והוא פירוש נפלא.
(מתוך מאמר על הגרצ"פ פרנק)
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2007 20:51 |
|
| |
אם אתה דואג לנוחיות שלהם אז לא!
|
|
|
|
| נשלח ב-22/1/2007 11:20 |
|
| |
מימוני, שלום.
למקרא דבריך עולה תמונה המציגה סיטואציה (לא כ"כ נדירה):
אב מרותק , בעיקר בדברי עצמו. - עד כדי אילוף ופתיחת אשכול...[יישר כח ע"כ].
בת משתעממת להפליא , ופשוט : "צריכה לשחק" (אני מאמין שלא אתבע לדין על הוצאת דיבה, אם אומר שביטוי זה אינו של "תושיה" בת ה-5. אלא, "המצב לאשורו" - הושם בפיה ע"י אביה ברוך הכשרונות והעט).
אילו ידע האב לענות, לא משא בעל ניחוח פילוסופי, אלא להשיב כשאלתה .
כי אז
הבת היא זו שהיתה מרותקת,
והאב -אולי- במצב בלתי אפשרי ונסבל -לטעמו.
ואו אז הוא זה שהיה מפסיק את השיחה : "צריך לשחק" = ללמוד,להתפלל ושאר משחקי הגדולים.
להסיר ספק: איני מתיימר להיות היודע לענות . ילדי יענו בי...
הדבר צריך ושוה לימוד.
|
|
|
|
|
