אלול, פחד או התחנכות?

רק לי זה מציק?

חסיד זה לא יהודי?

ובעל בעמיו

איקון ירוק על הקושיה, ובזכותך הסתכלתי וגיליתי משהו מעניין. היה זכור לי שכתוב לי שה' מטה את הדין לטובה עבור עם ישראל בראש השנה, הוא יום הדין, ולכן יש לנו לשמוח. אבל ניסיתי למצוא את המקום, וגיליתי שאין זה קורה מעצמו, אלא תלוי בנסיבות. והדברים ראויים לאשכול בפני עצמו.

אני מסכם מה שמצאתי ואולי יואיל מי שמכיר ויודע וזוכר להחזיר לי מה שנראה שנשכח ממני או שטעיתי בו.

יש שני מקורות שזכורים לי שמדברים על כך שבראש השנה יש לשמוח או/ו שה' מטה את הכף לטובת עם ישראל.

אחד מהם הוא הפסוק שמדבר לכאורה בראש השנה והוא בנחמיה.

סליחה, אין צורך באשכול חדש. היה לי רושם שזה אשכול הכתבות אבל כל עניינו של אשכול זה באלול ובתשובה ולכן מקום הדברים כאן.

בניגוד למה שכתבו חלק, בתיאור הזה של הריי"צ רואים אלול די דומה למקומות אחרים, לא שמחה וריקודים, אלא רצינות 


את רשימה זו אנו מביאים בלשונו הזהב והמקורית של הרבי הריי"צ ללא עריכה לשונית למען יחוש הקורא את הווית הימים הם ללא מחיצות

במשך מאה ושתים השנה בהן היתה ליובאוויטש עיר הבירה של כ"ק (=כבוד קדושת) אדמו"רי חב"ד היתה לקרית ספר בדרכי החסידות ומנהגי החסידים, גם בחיי החולין של כל השנה ובפרט בחיי המועדים והימים הטובים.

בשבת מברכים אלול בליובאוויטש, למרות שהיתה עדין יום קייצי בהיר – השתנתה כבר האוירה, החל כבר להיות מורגש ריחו של אלול, החלה כבר לנשוב רוח של תשובה. כל יהודי נעשה מתון יותר, עסוק יותר במחשבותיו, והוחל לשכוח את כל דברי החולין.

במשך שני חדשי הקיץ – למן אחר חג השבועות עד שבת נחמו – עם הפסקה מסויימת בימי בין המצרים, שהיו באמת ימי תוגה ועצב, שכן את הלכות תשעה באב היו שומרים על כל פרטיהם – היו מטיילים קצת בין מנחה למעריב בככר השוק. בין פסח לשבועות לא יצא איש לטייל, אך מאחרי שבועות עד שבעה עשר בתמוז היו מטיילים ונהנים מהרוח הקייצית הנעימה.

אחרי שבת נחמו החלו כבר ללמוד אחרי מעריב, לקיים מה שכתוב "רוני קומי בלילה", וכשהגיעה שבת מברכים אלול החלו כבר לחוש באויר של אלול, ובדריכות רבה חיכו ל"לדוד ה’ אורי וישעי", לקול השופר, לתקיעה הראשונה שהי’ה בה משום הודעה ששערי חודש הרחמים נפתחו.

מאמרי ה"חסידות" של שבת מברכים אלול, עם הפתיחה הרגילה "אני לדודי ודודי לי ראשי תיבות אלול" או "השמים כסאי" או "ראה אנכי נותן לפניכם היום", היו כבר רוויים ברוח של אלול. כל יום מימי חודש אלול אינו דומה כלל לשנה כולה. כאשר שוכבים במטה בשעה שש בבוקר, שומעים שמנין הותיקין הראשון בבית המדרש כבר סיים תפלתו ותוקעים בשופר. קול השופר מעורר, הרי אלול בעולם, ממהרים להתלבש, והאדם אינו שבע רצון עם עצמו, מדוע איחר כל כך בשינתו, ועובר ברעיונו על משה רבינו עליו השלום שהי’ה בהר, ושהימים הם ימי רצון שאפשר לפעול בהם באופן אחר לגמרי, עליו להיות בן אדם, ואסור להפסיד את הזמן.

כשבאים לבית המדרש כבר מוצאים בו קהל גדול, אחרים אומרים תהלים, אחרים לומדים חסידות, אחרים אומרים תיקוני זוהר, ואחרים עומדים או יושבים ומתפללים.

בסדר העבודה של תורת חב"ד, תופסת התפלה – עבודה שבלב – את אחד המקומות הגדולים והחשובים ביותר. בליובאוויטש היו כאלה שקראו להם בעלי עבודה, שהיו מתפללים שעות מרובות גם בימי החול של כל השנה, וביחוד בחודש אלול שאז הי’ה זה באופן אחר לגמרי.

כשהיו נכנסים לחדר השני של ה"מנין" היו נפעמים מהמחזה הבלתי רגיל שנתגלה. כל אחד שקוע בשרעפיו ושרוי בדביקות, אינו שומע ואינו רואה את הנעשה סביבו.

זה שר בניגון חב"די "ברוך גוזר ומקיים", השני אומר "חנון ורחום", השלישי אומר "וכולם משבחים ומפארים", ואחר מצוי בעיצומה של תפלת "אהבת עולם" ואומר מלים ספורות, כאשר פירוש המלות מזדקר מכל מלה בכל כך הרבה עסיסיות של השגה, בהתקשרות כזאת וקול תחנונים כזה שמרגישים שבכל מלה מתעלה המתפלל מעלה מעלה! הוא מתקרב יותר ויותר אל הנקודה, והנה הנה הוא משיג את מטרתו.

ניגון התחנונים של "מהר והבא עלינו ברכה ושלום" והניגון השקט והנעים "ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו", קול הביטחון בו אומר "כי א-ל פועל ישועות אתה" וקול השמחה בו אומר "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול" – מעניקים לו את הכח לומר "שמע ישראל".

בכל יום נוסף מתקרבים יותר לשבת סליחות. את החסידות של שבת סליחות היו שומעים בכוונת הלב אחרת לגמרי. בליל שבת של ערב סליחות היו בדרך כלל ממעטים בשינה, כי לא היו יכולים לישון, האדם לא מצא לו מקום, ולמקוה היו הולכים לפני שהאיר אור היום.

במקוה כבר פוגשים באנשים רבים, כולם ממהרים, על כולם ניתן להכיר ששבת זו שונה מכל שבתות השנה, הרי היא השבת שלפני סליחות.

במוח הולמות המחשבות המחשבות הזורמות בגאון. ברעיון חולפת הזעקה הסוערת של "ולך ה’ הצדקה" ועוד יותר מכך ההרגשה של "ולנו בושת הפנים", טובלים בלב שבור, והאדם מבקר את עצמו, האם טבילה היא אכן טבילה היא אכן טבילה של תשובה אמיתית בחרטה על העבר וקבלה על להבא, או שהיא חלילה בבחינת "טובל ושרץ בידו".

כשעברו ליד המנינים – בית המדרש ו"בנימין’ס שטיבל" (=בית הכנסת של בנימין) – היו שומעים קהל אנשים אומרים תהלים.

אמירת התהלים באותה שבת היתה גם היא שונה מאמירת התהלים בכל השנה, למרות שאלה הם אותם יהודים פשוטים המתאספים כל יום בהשכמה לומר תהלים. ובשבת היו באים גם אלה שכל השבוע היו שוהים – לרגל עסקיהם – בעיירות וביישובים. אך אותה שבת שונה גם אצלם מכל השבתות, כל אחד עסוק עם עצמו, ובקול אמירת התהלים נשמע קול פנימי של "מקיף" חסידי.

כאשר שבו מהמקוה היו הולכים לחזור את המאמר, דבר שלקח כמה שעות. כרגיל היו נכנסים ל"חזרה", וממשיכים לחזור את המאמר עד התפלה, ובשעה שלש היו אוכלים סעודת שבת קודש.

סעודת שבת קודש של שבת סליחות – על שולחנו של כ"ק אדמו"ר הרש"ב (רבי שלום דוב בער) – היתה אף היא שונה מסעודות שבת קודש של כל השנה, היא היתה קצרה יותר. הסעודות בכלל בליובאוויטש לא ארכו זמן רב, אלא שלפרקים היו מתוועדים בהן, מספרים סיפור או חוזרים על אימרה.

לסעודות השבת בליובאוויטש היה סדר מסודר. בכלל היה לליובאוויטש סדר קבוע בכל הדברים ומוגבל בהגבלות של זמן ומקום. בשבת סליחות היה הכל בקיצור, שכן בכל דבר הורגש ריח הימים הנוראים.

בכלל בעולם שאינו דכאוני כמו מזרח אירופה של תקופת נובהרדוק ספק רק אם תנועה כזו יכולה לתפוס