אגד מינוס מינוס מינוס

סיפורי סבתא.
יש לך זכרון קצר. שכחתה כמה זמן היתה לוקחת נסיעה לבני-ברק?

עובדיה

לא נעים... אבל אתה מזה צודק...

נכון שהיו לביתר תור בעיות קשות שהיום אינם קיימות,

אבל לאגד יש בעיות חבל"זיות, אין זמנים, אוטובוסים (לפעמים) בלי מזגן... ואנו האזרחים התמימים חשבנו שיש להם גב חזק...

מה לעשות, התאכזבנו...

ואיפה וועד התחבורה המהולל ?

בעצם - מה זה משנה איזו חברה תהיה - קריספל אשם.

נעמי רגן:

(בחסות בח"ח)


אינני זוכר מתי, לאחרונה, נסעתי באוטובוס בירושלים.

אך ביום שני, בהיותי באמצע תכנית התעמלות חדשה, מצאתי את עצמי הולכת ברח' שטראוס כשלמזלי עמד אוטובוס מס' 40 ממש לפני. זהו האוטובוס שלו המסלול הקצר ביותר לביתי ברמות, שכונה המחולקת לתושבים חילונים, דתיים מודרניים, וחרדים.

האוטובוס היה ריק כשעליתי. לגמרי ריק. שלמתי את התעריף, לקחתי קבלה, ובחרתי מושב יחיד קרוב לקידמת האוטובוס.

הייתי שקוע באושר במאמר על Yaddo בכתב העת Vanity Fair, כשהפסיק אותי גבר חרדי כועס שהכריז שעלי לעבור לאחורי האוטובוס. הסתכלתי עליו בתמהון, בהרגישי דוגמה ממה שלבטח הרגישו הכושים באלבמה ב-1950.
.
בעבר, הסכמתי ללכת לקראת חרדים באוטובוסים צבוריים. אם דחוס באוטובוס, לא איכפת לי לעבור לשבת ליד אשה אחרת כדי לשחרר שני מקומות ישיבה עבור גברים כאלה. אך כאן ישבתי בספסל עם מושב יחידי.

בניחותא, וכמדומני באדיבות, אמרתי לו שזה אוטובוס ציבורי, ואשב איפה שארצה. אין הוא חייב לשבת על ידי, ואינו חייב להסתכל עלי.

הוא עבר בשקט, והתיישב באחד מהמון המושבים הפנויים. וזה, כך חשבתי, הוא סוף הענין.

אך לא כך היה. כעבור כמה תחנות, גבר חרדי אחר -- הפעם, אחד עם מבנה גוף של מתאבק סומו -- תקע את רגליו לפנ המושב שלי, ובטוען רועש ואלים, דרש שאזוז לאחורי האוטובוס.

בקטע הזה, רגש הטרדה פנתה מקום לכעס דמוי מרטין לותר קינג. הסתכלתי לתוך פניו הלבנות והנפוחות עם הקווים הרעים והתקיפים, ואמרתי בצורה בהירה: כשתראה לי איפה כתוב בשלחן ערוך שאסור לי לשבת במושב זה, אזוז. עד אז", הצעתי לו בנדיבות, "צא מלפני הפנים שלי."

הוא לא הסכים לעצתי, אלא המשיך לרטון. אני משוכנעת שרק האיסור לגעת באשה (שכן כתוב בשלחן ערוך) הצילו אותי מסחיבה בכח ממושבי.

סוף סוף, כשחדר לתודעתו שנגמרו לו הכוחות הגבריים שחשב שיש לו להכריח את קיום רצונו, הוא עבר, ממלמל בקול, ולבסוף דחף את גופו המלא לתוך אחד מהמון המושבים הפנויים במה שהוא הצהיר כ-"חלק הגברים"

במשך כל הנסיעה, המשכתי לשמש מטרה לתוקפנות מילולית עד שסוף סוף ירד, בלי לשכוח לזרוק מלות פרידה תוקפניות. "אתה צדיק גדול", עניתי, מבלי להסתכל עליוץ

במשך כל הזמן, לא אמר הנהג כלום, למרות שהיה ברור לו מה מתרחש. כשהתקרבנו לתחנתי הסתכלתי על הנשים הדחוסים בצייתנות מאחור. הרבה מהן היו שקועות באמירת תהלים. נו, זה פתרון אחד.

ברם כשהגעתי הביתה החלטתי לטלפן למחלקת התלונות הציבוריות של אגד ירושלים. האם לאגד, הנהנה מסובסידיה ממשלתית, ושלה הזכות הבלעדית לנהל תחבורה ציבורית בבירה, מדיניות שגורסת שנשים חייבות לשבת מאחור? ואם אמנם כן, למה לא לשים שלט להודיע עובדה זו לנוסעות תמימות, ובזה לתת להן הבחירה אם לעלות או לא לאוטובוס?
ואם אין מדיניות כזאת, איך זה שהנהג לא נתן לי הגנה כלשהי במשך כל הנסיעה?

ככה ענו לי: "אוטובוס מס' 40 הוא ציבורי, ולנוסעים מותר לשבת איפה שרוצים. אבל בקוים (ומס' 40 הוא אחד מהם) שבהם 95% מהנוסעים הם חרדים, אנו מרשים לנוסעים להחליט איך רוצים לחלק את הישיבה. אגד אינו מתערב.

זה ללא ספק נכון. לא היתה שום התערבות. אפילו כשנוסעת הוטרדה, הותקפה מילולית, נעלבה והופחדה על חוצפתה לא לרצות לשבת בחלק האחורי של האוטובוס.

יש לי הצעה לאגד. או תיתלו שלט בחלק הקדמי של מס' 40 להודיע לנשים שתלכנה לחלק האחורי, או תיתלו שלט המודיע לכל הנוסעים שהם משתמשים בתחבורה ציבורית, ואם צדקותם אינה מרשה להם לראות אשה יושבת בחלק הקדמי, שיסעו במונית.

ואם לא, אולי ממשלת ישראל צריכה להרשות לחברת אוטובוסים אחרת לספק את הצורך לתחבורה ציבורית, חברה שתגן על הנוסעות שלה מהטליבן היהודי?