|
|
| נשלח ב-13/8/2007 13:07 |
 |
| |
אמשלום. יפה כדרכך.
והיכן מקומה של השכינה, המטרוניתא, המהווה בלשונו של שלום את 'הפרסוניפיקאציה של נוכחות הא-ל בעולם' בדימוי נקבי מובהק ובהתגלמות האם הבוכיה, המנחמת, המלווה ולעיתים מוכיחה את בנה הסורר, הסובל, הנענש, המרטיר. אולי כגילוי פסיבי הדדי?
אפוא, משושֶה בן שישה צלעות לפנינו: בן מול אב, רעיה מול דודה, ונער ליד אמו.
ודווקא מהסימבוליזציה הנשית התעלמת.
תוקן על ידי פרופיסור ב- 13/08/2007 13:08:06
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/8/2007 13:16 |
|
| |
פרופיסור,
תודה.
איני חושבת שהתעלמתי, אם כי תמיד טוב להוסיף. דומני, שדוקא התייחסתי מאוד לסימבוליזציה הנשית, ודוקא לזו שמאפשרת לי (כאישה) להזדהות עימה (הרי איני בן שעבר ברית מילה וגם לא נער מחובק בזרועות אימו...).
|
|
|
|
| נשלח ב-13/8/2007 13:51 |
|
| |
אני מודה כשקראתי את הרעיון של אמשלום הגבתי - וואו.
גם צף ועלה אצלי הפסוק - ביום ההוא לא תקראי בעלי אלא אישי.
אבל משהו הטריד אותי הריח המשכר היה לי משכר מידי בה במידה שהוא שמיעט במשל השני...
דומני שיש להצביע על היסוד העמוק המסתתר גם בצד השני ואולי הכל תלוי בזוית המבט.
היסוד שהן אתה א-ל מסתתר, אך יש לו גם מבע מוסרי.
נזכרתי בהבהרה לגבי האחריות המוסרית, כפי שהסביר הפילוסוף עמנואל לוינס:
"אם נטען שהאישיות מתחילה עם החירות...נתעלם מסוד האני, יש בו יחס לעבר השונה...כל כאב העולם לוחץ על נקודה...או ליתר דיוק הכאב הזה, אי האפשרות להתחמק...האם העולם לוחץ במלוא כאבו על האני מפני שזה היה חופשי להרגיש או לא להרגיש? האם היצור החופשי היה רגיש לכובד העולם שקיבל על עצמו".
איננו חופשיים לגמרי יש דברים שמתחילים לפנינו - ילדים נולדנו להורינו - על כרחנו נולדנו.
האהבה והדאגה האינסופית שההורה מרעיף על ילדו אינה שוויונית ליחסו שילד.
כבר אמר משל קדום אמא יכולה לאהוב עשרה ילדים ועשרה ילדים לא יכולים לאהוב אמא.
בתפישת האב והילד יש גם משמעות אתית עקרונית (וגם היבט תיאולוגי, אך נניח לתיאולוגים):
הילד אינו חופשי לגמרי הוא כבר עומד כנענה בפני משהו, כנתבע.
זוהי ההכרה בההענות לאחריות האינסופית שאיני בן חורין להבטל ממנה.
אמשלום הביעה משמעות אחת יפה שאני בהלחט מזדהה עימה.
אך לדעתי יש משמעות עמוקה אידאית ומוסרית שאינה פחותה ממנה גם במשל השני.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-13/8/2007 18:31 |
|
| |
כמתעסק,
אין לנו ויכוח, ולכן -
א. אני מוצאת שמחה רבה בכך שיש דימויים שונים (ואפשרויות תיאולוגיות שונות), המאפשרים חיבור מזויות שונות (וכולנו הרי בעלי זויות שונות בזמנים שונים...). שים לב למשפט האחרון - יש לנו זכות לבחור. מזל שיש לנו גם מתוך מה לעשות זאת...
ב. אני חושבת שניסיון לצמצם את א-להים לסוג מסוים של דימוי (יהא אשר יהא, גם זה של האהוב או האם, שהזכיר פרופיסור לעיל) הוא מוטעה מיסודו.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/8/2007 22:20 |
|
| |
לא הבנתי מנין הבטחון שכל שמות החדשים העבריים הם על שמות אלילים בבליים. עפ"י הלינק הבא זה נכון רק לגבי תמוז:
http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfTerm.aspx?id=932
מלבד זאת, הרמזים שנרמזו על שמו של חודש אלול אינם באים בפשטות להסביר מדוע נקרא החודש כך אלא זהו רק רעיון דרשני שבא להסביר את מהותו ועניינו של החודש ולצורך העניין כל עוד זה היה השם המקובל בפי העם לחודש כלשהו לא הייתה בעיה לדרוש גם נוטריקון לשמו של אליל.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/8/2007 22:31 |
|
| |
אין שני דימויים אלא שלושה: אי אפשר להתעלם מדימוי המלך והעבדים. שלושת הדימויים היררכיים במידה הולכת ופוחתת אבל אף אחד מהם אינו שוויוני: גם יחסי איש ואישה בתורה אינם שוויוניים ( לא רק יחסי "בעל" ואישה, אי השוויוניות הרי מתחילה מבריאת האישה כידוע עוד לפני קללת "הוא ימשול בך".)
לגבי "אלול"- בהחלט ייתכן שגם הע"ז לאותו אליל מבטאת בעומקה אותה שאיפה של "אני לדודי ודודי לי", הרי לפי הרמב"ם ביסודי תורה כל ע"ז יסודה בשאיפה לעבוד את ה' ע"י אמצעים, כאשר לבסוף ה' נשכח. נכון שאנחנו מדעתנו לא היינו מעיזים לדרוש כך, וטוב שכך.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/8/2007 22:52 |
|
| |
זילבר,
אתה מתעלם מכך שבמקרה הזה, הדימוי ליחסי זוגיות לקוח מן הפסוק "אני לדודי ודודי לי" שהוא שוויוני מאוד (ובלי לומר דבר על כך, שמטאפורת יחסי הזוגיות בין א-להים וישראל נעוצה עמוק בשיה"ש שהוא אולי הטקסט השוויוני ביותר במקרא...).
תוקן על ידי אמשלום ב- 13/08/2007 22:51:24
|
|
|
|
| נשלח ב-16/9/2011 03:13 |
|
| |
מאמר נפלא!
למרות שאני לכשלעצמי לא רואה סתירה בין ההתייחסויות, ואיני מוכן לקבל חד גוניות של יחס.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/9/2011 03:14 |
|
| |
מאמר נפלא!
למרות שאני לכשלעצמי לא רואה סתירה בין ההתייחסויות, ואיני מוכן לקבל חד גוניות של יחס.
|
|
|
|
|
