החוזרים בשאלה ומניעיהם

דורש _אמת:
כתבת: כמו שאדם נמצא בחדר חשוך אין לו שאלות למה הוא לא רואה ? אלא אם כן הוא לא שם אל ליבו שהחדרך חשוך , אבל כל אדם בר דעת ששם אל ליבוא שהחדר חשוך , אז או שהולך למקום מואר , או שמדליק את האור , אבל שאלות לא יהיו לו.
זה הניסוח הכי טוב שראיתי למה זה אומר להיות חרדי

יבוסי:
גילית לי את האור!

יבוסי.

אכן כעומק האפיקורסיות עומק האמונה,כי רק האפיקורס יודע במה אין למאמין להאמין,ורק הוא יודע עד כמה צו האמונה מורהו "אל תאמין".ובהפוך על הפוך האפיקורס הוא המאמין .

והחוזר בשאלה בין משום האהבה הקוראת לו בין משום חריפות שכלו,שניהם אהובים וברורים לפני הקב"ה,ושניהם מוזמנים לחיי העוה"ב.

דורש אמת, הולך ונוצר הרושם שאי אפשר לנהל את השיחה הזו ברצינות, עד שתיישר קו עם כמה מושגים בסיסיים לגבי תכלית הבריאה.

כבר הסכמנו שהאור נוצר והחושך נברא, כך שאין מחלוקת על כך שהאור קדם לחושך. עכשיו, ממש על קצה המזלג, נזכיר מה פירוש "נוצר" לפי פנימיות התורה: נוצר מלשון הצרה, משמעו שהמקור הפך מצומצם כדי לאפשר את קיום התולדה, שזה מה שמבדיל יצירה מבריאה. ההויה השלימה הפרישה מעצמה את האור ואת זאת היא עשתה כתנאי מקדים לכך שיברא החושך - החושך היה תכלית הבריאה והאור היה רק אמצעי עזר, בבחינת נוקבא - שאינו משפיע אלא מקבל בלבד. המטרה הסופית של הבריאה היא החושך, פשוט משום שכל האור יתכנס חזרה לצור מחצבתו. הבורא החל במצב מושלם שכולו אור והוא יגיע בחזרה לאותו מצב מושלם, כאשר תוצר הלוואי יהיה עולם שכולו חושך.
הראיה הזו היא באמת מבלבלת למי שמתחיל להתעסק בתכלית הבריאה, אבל זה בדיוק בגלל שהשכל נוצר מלכתחילה כמכשול בינינו לבין החושך. האור הוא לא יותר מאשר סינוור שמסמא את הנשמה דרך השכל והתאוות (שהם, כמפורט לעיל, שני פנים של אותה מוגבלות אנושית). כדי להגשים את תכלית הבריאה ולהביא את היקום לסוף המחזור הנוכחי, הנשמה צריכה להחזיר את מנת האור שלה להויה הנצחית ולהוותר בחושך מוחלט.

אני שוב רוצה למחות על כך שאתה (דורש אמת) מתעכב על הנושא השולי והפשוט יחסית של אור וחושך, בשעה שעל הפרק ניצבת שאלת התשובה. דומני שמגוחך להתווכח על כך שהבורא היה שרוי בתשובה מוחלטת בשעה שהצטמצם כדי להביא את החושך ליקום. משום מה, אתה טוען שהנשמות צריכות לטפח את זרעי התשובה שנטמנו בהן ביום היות שמים וארץ. הטענה הזו מאיינת את מעשה הבריאה בדיוק בכוון ההפוך ממה שמתכוונת התורה במושג "ביטול היש", שכן הביטול הנכון והרצוי הוא לא להביא את הבריאה למצבה הקודם בדיוק, אלא לאותה מצב אבל בדרגה גבוהה יותר, שזו כל תכלית מעשה המרכבה. צריך להבין קצת בתורת הקבוצות כדי לרדת לעומק הרעיון הזה (אגב, יש הוכחות לא רעות שכל הגילויים בתורת הקבוצות נשענים על תובנות מהקבלה). המטרה של בריאת העולם היא ליצור אינסוף בעוצמה גדולה יותר ממה שהיה קודם. יציאה בשאלה היא צעד הכרחי כדי לקדם את המטרה הזו.

כמה מלים על תאווה כמניע ל'חזרה בשאלה' -

מעובדת היותו של אדם בן החברה החרדית על לבושו ואורחותיו, לא נמנע ממנו 'להסתכל על בנות'. הוא יכול לצאת לשוטט בר' עקיבא, לקפוץ לספריה בקמפוס בר-אילן או אפילו, ממש, לנסוע לת"א ו'להסתכל על בנות', ועדיין להשאר חרדי באמונותיו, אורחותיו ובחברתו.

גם על מנת לבצע עבירות 'מעשיות' יותר, הוא אינו צרי לעזוב את החברה החרדית. פעם אולי היה צריך 'ללבוש שחורים ולצאת לעיר אחרת', כיום זה הרבה יותר פשוט ולא מחייב עזיבת המסגרת החרדית (ע"ע תופעת האנוסים - שממי שמתעסקים במלחמה בה בתוך החברה החרדית, למדתי שהיא רחבה ממה שחשבתי מלכתחילה).

אני לא מדבר על כל מיני 'תחליפים' שלא (או יש יאמרו שכן, ביחס ל - 10% מהאולוכסיה, ואכמ"ל) שבחורים נדחפים אליהם בתוך המסגרות החרדיות (ואף כאן היו דברים מעולם, ואף עסקו בכך בעבר בפורום ביזמת אחד מחשובי החברים).

לאור זאת, אני חושב שקצת קשה לדבר על 'תאוה' כמניע לעזיבת החברה החרדית.

ואם כבר נגענו בכך, עוד הערה -

הוזכר פה קשר 'חברות' כשדוגמא לקשר של מחוייבות. אקדים ואומר שיש פה היתממות מסויימת (במחילה ), כיון שהעובדה שרב ככל החילונים מקיימים בשלב כלשהו של חייהם קשר אהבה מחייב, אינה סותרת עובדה אחרת שחלק מהם (ואני סבור שהוא לא קטן) רואה בשלב כלשהו של חייו את חיי המין כהנאה נטולת מחוייבות (בבחינת "עכשיו אני חוגג/ת, מחר יגיע זמן המחוייבות". לפחות מבחינה נורמטיבית, בחברה החרדית אין לגיטימציה להלך רוח כזה, ולמרות שהוא קיים גם בה כאמור לעיל, הוא לא נתפס כלגיטימי אלא כחטא). בעיני זהו הבדל מהותי (אגב, גם בחברה הסרוגה שבה מתייחסים כיום בפחות חומרה ל'לא שומרי נגיעה' למיניהם, עדיין רוב הציבור מבחין בין מגע במסגרת קשר למגע אקראי - אם כי יכול להיות שתהליך ההשפעה מבחוץ כבר החל גם שם).

ובכל זאת, מצד שני -

לא ברור לי מה יש בנישואין בגיל 16 חוץ מסיפוק תאווה. לא ברור לי מה יש בנישואין לאחר פגישה אחת בנוכחות ההורים, חוץ מתאוה. למען האמת, גם לא ברור לי מה יש בנישואין כאלו אחר שתיים-שלוש פגישות.

אני בהחלט סבור ש'אהבה ממבט ראשון' אפשרית אך בודאי שאינה הכרחית, ולפחות חלק מהנישאים בדרך כזו לא יודעים הרבה על בן/ת זוגם. שמעתי פעם 'הצדקה' לכך שהם מבררים רק' את הדברים החשובים כמו 'מטרות משותפות' - ואולם, כשמדובר בנישואין פנים-קהילתיים (ליטאי לליטאית, בעלזאית לבעלזאי) - איזה שוני כבר יכול להתקיים מבחינת המטרות? (מספר ילדים? בעל לומד ואשה עובדת? מנהגים?).

בסופו של דבר, זה נראה שדוקא כאן מסתכלים רק על התאוה (משיכה חיצונית, שהיא בהחלט מרכיב חשוב, היא בעצם המרכיב היחיד מבחינת הזוג עצמו שיכול לעמוד במבחן).

[אם פגעתי במאן דהו בדברי אלו, אני מתנצל. אני באמת שואל מנקודת מבט המנסה להבין]

ממללא,
מה שחשוב הוא לא בהכרח סיפוק התאווה עצמו, כמו העובדה שהחברה החילונית נתפשת בעיניים חרדיות (במקרים רבים, לפחות) כחברה שהכל מותר בה וקל להשגה. משל למה הדבר דומה? לאדם שמדמה שבארה"ב ניתן להרויח מיליונים ללא מאמץ. יתכן בהחלט שהאיש מסוגל להשתכר כאן למחיתו בצורה סבירה ובמאמץ סביר, אבל ארה"ב תיתפש אצלו כסוג של פנטזיה. פנטזיה כזו עשויה להיות אחד הגורמים בתהליך של עזיבה.

אחזור על מה שכבר כתבו,
כשחילוני חוזר בתשובה החרדי טוען שעשה זאת מסיבות פילוסופיות והחילוני טוען שהיו לו סיבות פסיכולוגיות, וחילופיהם ביוצא בשאלה.
יש נטיה בצבור החרדי לפתור את כל היוצאים בשאלה כבעלי תאוות, לדעתי גישה זו לא נכונה עד מסוכנת.

ממללא,
אתה יכול להשוות בין תאוות נגישות לבין מימושם כשיש ברקע פחד מתמיד מהיתפסות?

יבוסי



הגדרת את הדברים בצורה כל כך משכנעת, מתי אתה פותח ישיבה למקובלים? לכל הפחות עליך לפרסם ספר או שניים בשיטתך הבהירה.

הרבה זמן לא צחקתי כל כך בקול.

אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.