החוזרים בשאלה ומניעיהם

גם וגם

הארת נקודה חשובה לענ"ד.

יבוסי
גם אני רוצה מקום בשיעורי הקבלה למתקדמים.


(איך דיון רציני על נושא כאוב, יכול להגיע לפסים מוזרים ותלושים כאלה? יש כאן מנהלים?)

יבוסי,
כואב הלב לחשוב, איזה אדמו"ר היית יכול להיות. עזוב את המחשבים המטופשים, לֵך פתח לְךָ בית מדרש. עם כאלה דברי תורה, תוך שבועיים יש לך חסידים, תוך חודשיים ההכנסות שלך יעברו את מה שאתה משתכר היום (והכל נקי ממס, כידוע), תוך שלושה חודשים שחקני בית"ר יבואו לקבל ממך ברכה, תוך ארבעה יבוא ארקדי בעצמו לשחר לפתחך. תוכל לקבל כרטיס חינם קבוע ליציע הכבוד, ולחסידים התוהים תסביר שהכל בסוד ירידת הצדיק - מה רע?

מצורף קובץ

טרגדיית האמת

מהו המניע של החוזרים בשאלה?
כמובן שהמניעים רבים, כל אחד ומניעיו. יהיה זה שטחי לקבוע מניע אחד, כגון תאווה, מניע סוציאלי, אידיאולוגי וכו'. ובכל זאת אני חושב שיש מניע אחד שבשבילו מוכן אדם לעבור מעולם אחד למשנהו ולעזוב מאחוריו רכוש, חברה ומשפחה. האדם, במשך כל חייו, מחפש את האמת. מהי אותה אמת קשה להגדיר, אך זוהי תחושה פנימית הרודפת את האדם. אולי אפשר לקרוא לזה קול פנימי. את הקול הזה קשה לאדם לשמוע, בגלל הקולות השונים הגוברים עליו, אך הוא יודע על קיומו, בגלל הרגעים שבהם הוא מופיע. ביסוד אותו הקול ישנן שאלות, כגון האם אני ממצה את האני שלי בחיי. הקול הזה גורם לאנשים לעבור מצד אחד לשני. אנשים בדרך כלל מדחיקים אותו בהמולת החיים, אך יש אנשים רגישים שאינם יכולים לחיות כשהם חצויים בין הפנים לחוץ. הם מחפשים את ההרמוניה. לעתים מקרה מסוים משקיט את הקולות הסובבים והקול הפנימי נשמע. ואז יודע אותו אדם שהוא משתנה ומשנה את סביבתו. מה שאני מנסה לומר הוא שכשהנפש חסרה את תחושת הקיום הייחודי לה במקום שבו היא נמצאת היא נודדת למקום אחר ויהיה המחיר אשר יהיה.
אני רואה את החזרה בשאלה, כמו את החזרה בתשובה, כאקט רוחני של הפרט, השואף לבטא את האני (האמת הפרטית) שלו במקום המתאים לו.

פוטובר



מי שהולך אחרי האמת הפנימית הזו, סופו להגיע אל האמת.

ומי לנו גדול מאברהם, אבי האומה. אשר תחילה עבד לשמש ועבד לירח, עד שגילה את האמונה האמיתית.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

צ"ל : סופו להגיע אל האמת שלו.

וההבדל , כמובן , רב .

תוקן על ידי - ספרן - 03/12/2005 19:29:24

ספרן
הייתי מוסיף שההבדל כמובן רב וד"ל

photobr:

אפשר לתאר כל מצב שאדם נמצא כאמת הפנימי שלו. גם השיכור וגם המכור לסמים נמצאים במקום האמיתי שלהם. האמת היא מילה כוללנית מדי, ובכדי להבין את התופעה אנחנו חייבים להתייחס אליו לפרטיו.

השיכור הולך אחרי האמת הפנימית שלו, שהוא אהבת הטיפה המרה. המשורר הולך אחרי האמת הפנימית שלו, שהוא הבטוי דרך הכתיבה. העובד השם הולך אחרי האמת שלו, שהוא רוצה לידבק בשם וכן הלאה.

ועל כן שוב עולה השאלה מה גורם למישהו לחזור בשאלה? ברור הוא שהוא הולך ומבקש את האמת שלו. אבל מה היא האמת הזאת? ויותר חשוב, האם האמת הזאת ראויה להערכה או שלא?

לאף אחד לא מובטח שבעל הבירה יציץ עליו .

אלמלא הפרצופונים המחייכים שלכם, יכולתי להמשיך את השיחה המעמיקה עם הקבליסט על פני עמודים רבים. אם תיקרה לנו עוד הזדמנות כזו, אודה לכם אם תהיו מאופקים יותר.

אחרי שהרסתם לי את ההנאה כאן, אנסה לקלקל את זו שלכם.

היצרים מושמצים מעל העמודים האלה כאילו הם נחותים או אפילו שליליים; עיקר הויכוח הוא אם היוצאים בשאלה מונעים על ידי יצרים בלבד, או שמא יש גם מרכיב נעלה (קרי, תבוני) בנטישת הדת והחברה הדתית.
הנחת היסוד הזו, לגבי נחיתות היצרים, אינה עומדת לויכוח, כמובן, אבל אפשר לפחות להסכים שלרוב בני האדם, צדיקים כחטאים, יש תאוות. מדוע איננו מספקים את התאוות כל העת? הסיבות מגוונות - מוסכמות, עכבות, נסיבות, סדר עדיפויות ועוד. כמעט כל מסגרת חברתית מכתיבה כיבוש מסויים של יצרים. מה קורה כאשר מנגנון ההכתבה מאבד את כוחו? איזו מוטיבציה נותרת לאדם, להמנע מלנסות לספק את יצריו? אפשר שהיצר מספק מנוע רב עוצמה לאיל שנוגח את חומות הכיבוש, אבל הפלת החומות אינה תהליך יצרי. מי שהיה בתוך הדת מסיבות תבוניות, יזדקק לתהליך תבוני כדי לצאת. מי שהיה בפנים מתוקף התמד חברתי, יצטרך אומץ ומסגרת חלופית (או אמונה שיש כזו). מי שהיה דתי בגלל צורך בתחושת תכלית, ימצא תכלית פחות תובענית במסגרות אחרות.

לממללא,
כתבת שאפשר לספק תאווה גם בחברה החרדית. ציטוט קצר:
גם על מנת לבצע עבירות 'מעשיות' יותר, הוא אינו צרי לעזוב את החברה החרדית. פעם אולי היה צריך 'ללבוש שחורים ולצאת לעיר אחרת', כיום זה הרבה יותר פשוט

ובכן, דומני שיש בדבריך השטחה מאד לא מועילה של מושג ה"תאווה". מבלי להכנס לעניינים טכניים, תאוות האדם היא להרבה יותר מאשר "הענין" עצמו. זה אמנם סוג של משאת נפש בגיל 17, אבל חיש קל מגלים שהיריעה רחבה הרבה יותר - חיזור, פיתוי, ניהול מערכות יחסים קצרות וארוכות, שילוב של זוגיות מסוגים שונים בתוך חיי היום יום. זה משהו שאינו אפשרי במסגרת החרדית, גם אם אפשר לבצע עבירות פה ושם. אתה מדבר על האפשרות לגנוב כמה דקות של אור בתוך הצינוק, אבל הצורך השכיח הוא פשוט לא להיות בצינוק.

תוקן על ידי - יבוסי - 03/12/2005 23:16:01

יבוסי המקובל המלוב"ן,

הוא אשר התכוונתי לומר. בשביל התאווה כשלעצמה לא צריך לחצות את הקוים. בשביל הדברים שציינת - בהחלט כן (ככל שמדובר בחברה החרדית).

אני עוקב אחרי העמודים האחרונים של הפורום, וצדדים מסויימים בדיון פה נראים לי רחוקים מהמציאות. אני חושב שהאנשים פה בפורום כל כך רציונאליסטיים, שהם לא באמת יכולים להבין אנשים אחרים.
ההתלבטות כאן בדיון היא בין שני אפשרויות - חזרה בשאלה בגלל תאוות, וחזרה בשאלה בגלל פילוסופיה. החלוקה הדיכוטומית הזאת, בין תאוות גופניות ושכל קר, היא דבר שרק אנשים רציונאליסטים יכולים להעמידו בצורה כזאת.
רוב האנשים לא מתעניינים בפילוסופיה, או בהעמדה שכלית של אמונתם הדתית. זה לא באמת מטריד אותם השאלה של הבחירה והידיעה, ועיסוקים טרחניים ומשעממים בפילוסופיה של ימי הביניים. כמו כן, אדם שמחפש תאוות נטו לא צריך לעבור את התהליך הקשה של היציאה מהחברה בה הוא נולד.
אצל רוב האנשים השאלה של השתייכות דתית היא שאלה של מורכבת יותר של זהות, סנטימנטים ותחושת שייכות. זה דבר מורכב שכולל גם עיון פיסלוסופי וגם תאוותנות, אבל הרבה יותר את הדברים בינתיים, שבין השכל והתאווה.