| נשלח ב-19/2/2007 04:18 |
 |
| |
יום אחד גילית לי שאלוקים הלך לך לאיבוד.
אמרת את זה רק לי, בשקט, כי ידעת שאחרים יצעקו עליך, או יביטו בך במבט המום כזה ויאסרו על הילדים שלהם לדבר איתך. לי לא היו ילדים, ואני אהבתי אותך, אז לי אמרת.
בשקט סיפרת לי שאלוקים הלך לך לאיבוד.
ובכית.
ואני הבטתי בך, ולרגע רציתי לומר לך "איך את מסוגלת לומר דבר כזה?", ורציתי לנער אותך, ורציתי לשלוח אותך לכל הסמינרים של ערכים, ורציתי לא להיות שם, אבל לפני שהספקתי לומר משהו אמרת לי "לך אני יכולה לספר, את היחידה שתביני", ולפתע נבהלתי כי אם את חושבת שאני היחידה שאבין אז מה זה אומר עלי? וכשראיתי את המבט שלך לא יכולתי לצעוק עליך, כי בעיניך היה כל הכאב שבעולם, והתום שלהם צעק, ולא רצית למרוד, ולא היית פרובוקטיבית, רק אמרת לי, ככה בשקט, שאלוקים הלך לך לאיבוד.
ובכית.
"יום אחד אני מתעוררת והוא לא שם", אמרת לי בלחש, "ואז אני קולטת שאולי הוא אף פעם לא היה, את מבינה?", ואני מהנהנת, ורוצה לומר כל כך הרבה ולא יכולה לומר דבר ולפתע מוצאת את עצמי ממששת באזור הלב לוודא שהאלוקים שלי לא הלך לי לאיבוד והוא עוד שם, ולפתע כל כך פחדתי עליו, וכבר לא רציתי לדבר איתך, אבל את המשכת להביט בי, כאילו ציפית שאשיב לך אותו בחזרה, ואני לא ידעתי. לא ידעתי כיצד אפשר להשיב אלוקים ללבבות אבודים, אולי כי פחדתי לאבד את שלי בדרך.
ואהבתי אותך. אלוקים עדי שאהבתי, וכאבתי אותך, וחשבתי אותך עד כלות, והמבט שבך זעק אלי, מצפה לתשובה, ולא היתה לי כזו לתת לו. שמעת איתי את אותם ההרצאות, קראת איתי את אותם הספרים, איך הוא יכול ללכת פתאום לאיבוד? לא הבנתי. ניסיתי לדקלם לך שברי שיעורים ששמענו, ואת הבטת בי במבט שקוף, באדישות, "כאן אני יודעת", אמרת לי אז והצבעת על ראשך, "הבעיה היא כאן", הנחת ידך על הלב. "כאן הבעיה"
"אז מה את חושבת לעשות?", שאלתי אותך.
"לא יודעת", השפלת את מבטך.
ובכינו.
אחר כך עזבת אותנו, הבטחת לחזור כשתמצאי אותו, ולא חזרת מאז. יצאת למאבק להשיב לעצמך את הכל ונחלת תבוסות. קראתי לך לא להתייאש, לא לצאת לחלוטין אבל כבר היית רחוקה ולא שמעת אותי, ואני- אני פחדתי להתקרב אליך יותר מדי. כולם פחדו. רציתי לספר לך על רגעים בהם גם האלוקים שלי הולך לי לאיבוד, על רגעים בהם אני חסרת אונים, ולא יכולתי. עקבתי אחרי המלחמה שלך בדריכות, כי המלחמה שלך היתה גם המלחמה שלי, וידעתי שלעולם לא אוכל להרגיש עוד בטוחה באלוקים שלי לפני שאת תמצאי בחזרה את שלך, אז עקבתי מרחוק, ואת רחקת יותר ויותר עד שלא ראיתי אותך באופק וקריאות העידוד שלי התנגשו בדפנותיהם של הרי הספק הגדולים שלך וחזרו אלי כהד אומלל.
פרשת והשארת אותי לבד עם הר של תהיות.
ואז יצאתי למלחמה שלי. המלחמה שלי היתה שונה מהמלחמה שלך. למלחמה שלי אף אחד לא היה שותף כי לא היתה לי אותי שהיתה לך, וגם אם היה- לא רציתי לגרור אף אחת לביצה הזו, של הספק, של התהייה על הראשונות, של האובדן. נלחמתי לבד עד שהבנתי שלעולם לא אנצח בקרב הזה לפני שאחדל לחשוב עליך, לחיות אותך כל כך, לפני שאשלים עם העובדה שגם את יכולה לטעות. מאז הפכת ל"תועה" עבורי. אני יודעת שאם היית יודעת שכך אני מכנה אותך בסתר לבי כדי להגן על עצמי היית כועסת עלי, אבל תביני, לא היתה לי ברירה אחרת. רחקנו.
כך ביום בו איבדת את אלוקים, איבדת גם אותי.
_________________
THE DARKEST PLACES IN HELL ARE RESERVED FOR THOSE WHO REMAIN NEUTRAL IN TIMES OF MORAL CRISIS - DANTE
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/2/2007 05:54 |
|
| |
מקור ?
|
|
|
|
| נשלח ב-27/7/2007 08:14 |
|
| |
אבודים / אלון הדר
הראשון שהסיר את הכיפה היה מנחם פיליפ, אז בשיא הצלחתו ככוכב זמר חסידי. אחריו נקרעו מן המשפחה החרדית, בזה אחר זה, עוד שלושה אחים ואחות, כשכל אחד מהם מפלס לבדו את הדרך אל החברה החילונית. אח נוסף, שניסה לגשר בינם לבין ההורים, נשבר ועזב את הארץ. כולם שילמו מחיר נפשי כבד
|
|
|
|
| נשלח ב-27/7/2007 08:48 |
|
| |
אמשלום ,
הובא כבר אתמול באשכול הקישורים . העקרון חוזר על עצמו : לא שאלות פילוסופיות , בודאי לא יושר אינטלקטואלי . חוסר תשומת לב , חמימות , אהבה , פגישה רק בשמאל הדוחה הם כנראה הגורמים העקריים אצל הרוב . וכאשר הם ניתנים בכנות , אפילו באמצעו של תהליך , הוא נעצר . אני מאמין שיש כאן יותר מפסיכולוגיה בגרוש .
|
|
|
|
| נשלח ב-27/7/2007 10:45 |
|
| |
ספרן,
לא ראיתי שם, ואני מתנצלת.
אתה מדגיש את ה"מאין באת" ואילו אני מודה שתשומת הלב שלי נמשכה דוקא אל ה"לאן אתה הולך". למרות שאני יודעת בודאות על אחד מהאחים שבהחלט מצא "בית" הוא אינו מזכיר זאת, והעצב הגדול שלי הוא על תחושת הריק.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/7/2007 11:12 |
|
| |
אמשלום ,
רק ניסיתי להעלות את המכנה המשותף , עבור מי שהענינים אצלו עדיין בשליטה , שיוכל למנוע מעצמו ומאחרים עגמת נפש מיותרת .
|
|
|
|
| נשלח ב-7/8/2007 11:36 |
|
| |
בלינק הראשון לתפוז, שם נאמר בשם מני פיליפ:
".. למה חשוב כל כך לכולם לנסות להבין האם היציאה בשאלה נובעת מ"פילוסופיות תיאולוגיות עמוקות ונוקבות" או בגלל שהבלונדיניות המקסימות המסתובבות ברחובות העיר גרמו לי להבין שהעולם יהיה הרבה יותר יפה אם אני אצליח לתפוס אחת כזו?"
התשובה היא כי בדיון על היוצאים מעוניינים אנשי הדת לדעת [אם כדי להחכים וע"פ רוב באשר לדרכם הם ואם כדי להתקבע בעמדותיהם] אם על כרחה כרוכה היציאה לשאלה בהתבהמות או בהתאנשות.
לכן אם אכן לפי משכל היוצא לשאלה יוצא שמתאימה לו יותר "תפיסת בלונדינית" מאשר מערכת חינוכו, יבושם לו ואין לבוא אליו בטענות כמיטב המסורת הפלורליסטית, אך למביט מהצד שלמשכלו מתאימים יותר חיים לפי התאמה רחבה יותר ולכן רואה בתופס הבלונדיניות בחינת התבהמות מאחר וזה סותר ל"פילוספיות העמוקות" שלו, הרי ש"איש בהתאמתו יחיה", אבל מובן היטב למה זה האחרון שכל חייו הם מאבק לטוב ולנכון [כחיים של חיים בצופן לוצאטו] סקרן לדעת אם הוא צודק בהפסדת הבלונדיניות או שהוא סתם טיפש ו"פרייער" של הדת.
ספרן,
צפיתי בסרט. כמה הערות על הסרט שאין להצדיק למענו אשכול ביקורת סרטים. יש לשים לב [בלי לשפוט] שמני ביציאתו גם מנע מילדיו את הבית החם להם הם זקוקים. לעצם הסרט המעובד יפה, לא ראיתי בו לימוד וחבל על ניבול הפה המכערו. איני טוען בתור פוריטני כי דווקא תיבול אחד או שניים היו נלקחים בהבנה ואף בחיוך, אבל בסרט זה בולטים מדי הביטויים האלה. הם מצטרפים לרמה הרחובית המרחפת על אווירת הסרט. הנקודה הנלמדת היא אי ההבנה שחיי משפחה קודמים לחיי חברה ואדרבה כל שילדים מתרחקים חברתית הם זקוקים עוד יותר לחום משפחתי. ראה לדוגמא בסרט של מנדל [ביעור חמץ המולנק למעלה] למרות שאחותו של אשר אומרת שנהפך עולמם כאשר יצא אשר לשאלה, החברות ביניהם חיה וקיימת.
תוקן על ידי עצכח ב- 07/08/2007 17:15:05
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2007 03:01 |
|
| |
כותב ספרן שבסרט,ובעצם רומז אולי לכל היוצאים ושבים אל כור מחצבתם, הוא לא רואה שאלות פילוסופיות ולא יושר אינטלקטואלי. דא עקא שאילו היו שאלות פילוסופיות יש סיכוי שספרן (כמשל) היה מבטל את זה במחי יד ואומר שאלו התאוות שהניעו את היוצא ולא השאלות,כפתגם החרדי הידוע.האמת שאכן אין כאן שאלות פילוסופיות הן לא אמורות לבא כאן,לא על זה נעשה הסרט. בכלל רוב האחים טוענים שהם עדיין מאמינים באלהים ורק המצוקה האישית והרצון לחופש מכבלי החרדיות והדת גרמו להם לעזוב.בשביל זה לא צריך שאלות פילוסופיות מי שרוצה לטייל ברחבי העולם לא בא אל גדולי הדור בשאלות פילוסופיות,רק צמצום מוחין מבית היוצר החרדי חושב שעל הצורך הבסיסי לחיות, ליצור, ולהתחבר אל עצמך כפי שבא לך צריך שיקדמו לכך שאלות פילוספיות עמוקות הנידונות בישיבות פונוביז' ותפרח -מה חשבתם? למה אלו נותרים בעדר?בגלל הדשא הרך והטוב או בגלל שעיינו בכל ספרי הפילוסופיה היהודית ככוזרי ומורה הנבוכים והגיעו למסקנא הבלתי נמנעת שחיי החרדים ואמונותיהם נכונות?.
אבל זו ביקורת סבירה למרות הכל.מה שאותי אישית הרגיז זו הטענה על חוסר יושר אינטלקטואלי.אין לי שמץ של מושג היכן זיהה ספרן חוסר יושר אינטלקטואלי שהרי לא הובאו דיונים משמעותיים בסרט מעבר לאמירות טריוויאליות וחסרות משמעות רצינית.
לטענה ווטו1 שמני מנע מילדיו בית חם. האם אין גירושים,בציבור החרדי? או שהכותב אמון על דברי ישו שאסר את הגירושין?האם חובה על אדם לחיות עם אשה שאינו אוהב (ואל תשכחו באשמת מי הוא התחתן איתה צעיר ולא בשל מבלי קבלת הזדמנות נאותה להתאהב בה.)ובתוך חיים שאינו חפץ בהם בגלל ילדיו? אני לא מזלזלת בהכרעה הקשה מנשוא זו, אבל אני לא הייתי בכלל מעלה טענה כזו. האם יש רב חרדי אחד שהיה אומר במקרה הפוך שהשיקול של בית חם מחייב אדם להשאר חילוני?
בנוסף,הרי מחוג הטוען ניסו ככל יכולתם למנוע מהילדים מפגש נורמלי עם האב, ומה אם דמות אב לילדים?
ומה שמרגיז יותר זו העובדה שהסרט הוא על מניעת בית חם מהאחיםהחילונים האם לזה יש כן סימפטיה בציבור החרדי? האם לעובדה שמשפחה חרדית מחרימה בר מצוה של נכדם (החרדי!ואני בטוחה שנעשתה כאן שאלת רב.) כי אביו החילוני משתתף בו אין מה ללמד אותנו על החברה החרדית?
ללמוד על אורחות חייה של חברה שלמה שמדכאת כל טיפת חופש ופוגעת בכל מה שהיא מכריזה כיקר לה זה שווה אשכול ואולי אף יותר מזה.
_________________
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2007 03:56 |
|
| |
eoli1, יפה דיברת!
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2007 06:40 |
|
| |
"אין לי שמץ של מושג היכן זיהה ספרן חוסר יושר אינטלקטואלי"
בהודעתו של הניק EOLI1 , למשל , שאינו טורח לקרוא בעיון הודעות שהוא ממהר להגיב עליהן בהתלהבות .
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2007 12:22 |
|
| |
eoli,
כשם שספרן לא התווכח עם הנחותיך ולא דרש שאלות פילוסופיות ממי שזה לא תחומו, כך אני לא. נראה שזיהית [וכן מפצון] היבטים מרגשים ה"מדברים אליך" בסרט [ובהחלט שהם מרגשים למי שמכיר מקרים כאלה וחש בדיכוי הראוי לכל גינוי] ואימצתו ללבך בגין כך עד שחסת מלראות את ההיבטים האחרים שבסרט עליהם ציינו ספרן ואני.
אם הבנתי את ספרן נכונה הוא לא קובל על חוסר יושר אינטלקטואלי בסרט שכפי שציינת לא מופיעה שם אינטלקטואליות, אלא דווקא משום כך הדגיש שהפואנטה בסיפור הטראגי הזה הוא לא חוסר יושר של ההורים או עודף פילוסופיה, אלא פשוט עניין של חוסר love הקודמת ל logic [כהקדמת "אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים" ל"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים"].
באשר לטענתי על גירושי מני [בלי לשופטו] הוא שכשם שהוריו האליהו דרכה של דת שאומה שלימה נהרגה עליה במשך כל הדורות עד כדי פגיעה בילדיהם [שהדגשתי את עיוותה בביטוי הכלל שחיי משפחה קודמים לחיי חברה ככתוב "לא יומתו אבות על בנים" וצ"ע מבני לוי ואכמ"ל], כך מני האליהה דרכה של החברה בה חשק עד כדי פגיעה בילדיו. לא צריך להיות ישו [2007  ] בשביל להבין את הערך המבוטא בחז"ל בעירובין שגם עם אשה רעה נשארים למען הילדים כ"ש עם אשה שלפי המתועד כל הרוע שלה הוא ההחזקה בדת אבותיה שלא "השכילה" להעדיף את החוליוודיה על פניה. אני בהחלט מכיר רב חרדי שלא רק "שהיה אומר" אלא שאמר "במקרה הפוך שהשיקול של בית חם מחייב אדם להשאר חילוני" והוראה זו אין מקורה דווקא אצל רבותיי, אלא מסיפור שהיה אצל ר' יעקב קמינצקי ז"ל ואכמ"ל. [וראה גם בדברי ר' יצחק טברסקי ל"יוצא", שם בתגובה: "שאלה יפה שאלת בני" מה 13/12/06 03:02.]
אכן "ללמוד על אורחות חייה של חברה שלמה שמדכאת כל טיפת חופש ופוגעת בכל מה שהיא מכריזה כיקר לה זה שווה אשכול ואולי אף יותר מזה" ואכן כבר קיימים אשכולות רבים בנושא והיה אחד עם סיפור מזעזע על שלא הניחו ל"יוצא" לבוא לחופת אחותו. [אם כי יש לציין שסיפורי הכפשה הבאים מהצד המכפיש אינם הוכחה שאכן פני הדברים כפי שמצטיירים עם או בלי דרמטיות, אלא הערה על היכול להיות.]
לכן אין עניין לאשכול נפרד לכל סיפור וסרט על יוצאים הצץ בכל שני וחמישי [אם כי ראוי להלינקם כדי להביא למודעות את העוול הנעשה לאלה שמשום מה אינם הולכים בשיטת ר' אלחנן ווסרמן]. אך אינם דומה לסרטי ליאת מנדל ומנחם דאום שיש בהם חידוש לימודי.
יש לציין את יופיו האמנותי של הסרט [שיש צד לומר שעקרונית תוכנן כבר בידי איש ההופעות מימי הצילום הראשונים] החסר בסרטים הרעיוניים יותר שהוזכרו. זה מזכיר לי מה שאמר לי בעל מכולת כשחיפשתי משהו טוב עם הכשר טוב [בהיותי בישיבה], "איהר זאלט וויסען אז א גוטער מאכל קומט מיט א גימיינעם הכשר און א גוטער הכשר קומט מיט א גימיינעם מאכל" [דע שמאכל טוב בא עם הכשר גרוע והכשר טוב בא עם מאכל גרוע].
תוספת לינק לסיפור
תוקן על ידי עצכח ב- 04/01/2008 10:53:56
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2007 13:32 |
|
| |
ווטו,
כתבת - "כך מני האליהה דרכה של החברה בה חשק עד כדי פגיעה בילדיו".
אין לי מושג מאין שאבת את העניין הזה. האם החברה בה חשק פיליפ היא זו שמונעת מילדיו אושר? האם אמונתו בצדקתה של החברה הזו וערכיה (בהנחה שיש חברה כזו ויש לה רשימת ערכים מנוסחים), היא זו שגורמת לילדיו פגיעה?
האם היה מועיל לילדיו ול"בית החם" בו הם גדלו (כלשונך) שיישאר איתם ועם אימם הבלתי אהובה עליו ואשר אין לה טיפה של כבוד ואהבה אליו? האם זה מתכון לבית בו אמורים ילדים לגדול? מדוע אתה מאשים את פיליפ בכך שהוא "ביציאתו גם מנע מילדיו את הבית החם להם הם זקוקים" ("בלי לשפוט" כמובן, ומעבר למה שכבר כתבתי לעיל על סוג הבית ה"חם" בו חיו ילדיו לפני שיצא)? האם אין אשתו (והוריו, התומכים בה לחלוטין), מונעים זאת מהם, בכך שהם מרחיקים אותו מילדיו ואינם מאפשרים להם להיפגש עימו יותר משעתים בשבוע?
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2007 13:45 |
|
| |
אמשלום,
טענו בחיטין...
לא נכנסתי בכלל לערכי חברה זו מול חברה אחרת [שזה גם לא נושא האשכול] ולא לשפיטת מני, אלא לעובדה שהיציאה היתה כרוכה בפגיעה [באשמת מי שלא יהיה] ולהצביע על כך שכשם שבכביש יש לחפץ לצאת בשלום בלי פגע להיות חכם ולא רק צודק, כך כאן לחפץ לצאת בשלום בלי לפגוע בילדיו האהובים עליו מאד והתלויים בו נפשית ורוצה למנוע מהם גידול בבית שבור ושובר, לא די שיאמין בערכים הנעלים [עי' לעיל בציטוט ממנו] שבחר בהם לעומת ערכי חינוכו. שוב, אינני שופט ואינני מטיף, אלא משווה בין מעשה אבות סימן לבנים.
|
|
|
|
|
