החוזרים בשאלה ומניעיהם

[אני לא הרגשתי שהסרט עושה הבחנה חד משמעית בין "טובים" ל"רעים", גם אם הוא נותן ביטוי כמעט רק לאחים והאחות, שדבריהם על הוריהם מוטים מאוד. אפשר לשמוע מילותיו של אדם ובכ"ז לא לקבל אותם כפשוטם, במיוחד אם יש רמזים - מילוליים ואחרים - בכיוון ההפוך. נכון שזה דורש מעט תחכום מצד הצופים, ואולי לא ראוי ליוצרי קולנוע לסמוך שהוא קיים אצל הקהל...
שתים מן הדוגמאות הרלוונטיות לטעמי הן -
בקטע היחיד בו מופיע האב ומדבר (נדמה לי שזהו מפגש בשדה התעופה) הוא נראה היה לי אדם חביב ביותר, בעל חוש הומור בריא והיכרות מעמיקה עם ילדיו. דוקא הקטע הקצרצר הזה שיקף בעיני את הכאב הגדול באמת. גם שיחת הטלפון של אחד האחים עם אימו (במהלכה יכולנו לשמוע רק אותו, ובכיו נחרט עמוק בלבי), שהיתה אחד הקטעים המצמררים בסרט, עוררה בי את אותן מחשבות. למרות שלא יכולנו לשמוע את דברי האם, ברור היה מדברי הבן ותשובותיו אליה, שהיא חוזרת ואומרת לו כי היא אוהבת אותו מאוד. בעיני, זו הצגה של מורכבות עמוקה ולא של שחור-לבניוּת.]

הועתק מבח"ח

המדריך המקוצר לחוזר בשאלה מתחיל

[עצוב.
לא בגלל שזה שקרי לחלוטין, כי זה לא.
לא רק בגלל שכשלוקחים גרעיני אמת ומצמיחים אותם למימדי ענק גרוטסקיים וחסרי פרופורציה זה גורם חוסר נוחות לכל אדם בוגר, מורכב  ובר דעת, שיודע שאפשר לעשות את אותו הדבר בדיוק כלפי כל אחד אחר (למשל לגבי מי שהופך מחילוני לחרדי).
בעיקר בגלל שיש כאן ניסיון לצחוק על ולגחך את הטראגי והכואב כ"כ. הכרותי המועטה (באמת מועטה) מלמדת אותי שאין מקרה אחד דומה לחברו ושכל סיפור הוא סיפור עצוב ועמוק ויש בו (תמיד, גם עם בשילובים שונים ובאחוזים משתנים) קריעה, תסכול, כאב, פחד, רגשי אשם כבדים ושריטות ש(אולי) לא יחלימו לעולם (וזה נכון ביותר גם למי שהפכו מחילונים לחרדים, וכבר אמרתי זאת איפשהו בתחילת האשכול הזה).
מאוד קל להפוך תהליכים מורכבים של ה"אחר" למשהו חיצוני, רדוד ומעורר לעג. אני אפילו לא בטוחה שזה נובע מחשש מהתמודדות עם הבעיות מבית או מחרדת ההסתכלות במראה. בד"כ זה נראה לי כמגיע מאותו המקום העלוב והמכוער שבנפש, בו צומחת גם הגזענות, שנאת כל מי שהוא לא אני והאלימות כלפי החלש ממני.
שיהיו בריאים כל הצוחקים, ושלא ידעו בחייהם צער וכאב של פרידה ואשמה (או התבגרות, שכידוע יש בה משניהם).]

קודם כל לאמשלום על דבריה היפים. עצוב גם שאנשים שיודעים היטב מה יהיה בגורלם אילו היה ניקם הופך לשם מזוהה בבני-ברק או בי-ם לא מסוגלים להבין אנשים שעשו צעדים אחרים מהם.

 העירו כאן שהסרט חד צדדי ולא מביא את סבל המשפחות. זה סרט על התמודדות היוצאים ולא על סבל משפחותיהם החרדיות. אני לא מבין את הטענה על אי השמעת הסבל הזה.אדרבא,יתכבדו עילויי פונוביז' או מפיקי סרטיו של אמנון יצחק ויעשו סרט על הסבל הזה. אני מבטיח להיות אמפטי לסבל הזה.

לינקזעצער בחר (מסיבות השמורות עימו...) לצטט את הודעתו של רוכב בערבות מפורום היוצאים בשאלה בתפוז.אני בוחר להביא את ההודעה הפותחת  (שהודעתו של רוכב_בערבות באה בתגובה לה) של השרשור שם:

ויהי חושך ויהי אור (כותרת שלי-הטוב הרע והמכוער)

זה עתה סיימתי לצפות בסרט הדוקומנטרי עוכר השמחות והופך הקרביים של מני פיליפ. לפני שאתחיל לחוות את דעתי אני רוצה להדגיש שאת פיליפ הכרתי הכרות שטחית בראשית צעדיו בעולם העשייה  (בניגוד לעולם התוהו החרדי). אולי זה יזכיר לו משהו:לפני כ15 שנה ראיתי אותו במכרז כלל בירושלים סוחב מחשב (או משהו דומה).אני, לבוש עדיין בבגדי החרדיים,בן ישיבה מצוי שרק האש בעיניו שלא כבה מבדילנו משאר העדר, פונה אליו ושואל אותו למעשיו.הייתי מעט מופתע מזקנו הקצוץ למשעי והבנתי שחייב להיות שהוא עובר קושי.אני לא זוכר עם ענה לי שהוא במוסיקה או במחשבים אבל אני זוכר שלמרות הצביטה בלב על האומץ שלו טפחתי לו על השכם ועודדתי אותו.אני לא יודע אם זה עזר לו, זה בודאי עזר לי. אני מספר את כדי להדגיש שבאתי  לצפות בסרט בצורה נקייה.

ולסרט. הכותרת שאני הייתי נותן לסרט היא, "הטוב הרע והמכוער". לא שיש שם מכוערים אנושית,בתכלס  כולם שם מסכנים למרות מעשיהם המכוערים (כמו החרמת הבר מצווה,שעוד אגע בה מאוחר יותר) אני משתדל להיות אמפטי לסבל של אנשים.וגם סבלו של אב שחמישה מילדיו,בעיניו,מורידים את שיבתו שאולה נחשב לסבל. זה לא מצדיק את ההתנהגות שלו אבל לא הייתי אומר שהוא מכוער מהותית אלא אדם שסבלו שיבש עליו את אנושיותו. מי שמכוער בסרט זו החברה החרדית בחלקיה הלא יפים. בעיני, בחורה מדהימה כמו לי שהיא זמרת ואמנית, אילו הייתה נשארת בציבור החרדי מה היה עולה בגורלה? האם היא הייתה מבטאת את כישוריה המאיימים לפרוץ?  אדם שלא יכול לבטא את היצירתיות שלו נמצא בכלא, פנימי, גרוע אולי מתא במעשיהו. זה מכוער. שלא לדבר על החרמת הבר מצווה.סבא שיכול לפגוע כך בנכדו הזך אינו ראוי להיקרא סבא. אגב,הילד הזה פשוט הקסים אותו בבגרות שלו, ביכולת שלו לבטא געגוע ואהבה לאביו. רק קורע את הלב שהוא עוד עלול לאבד את כל זה כחרדי.
התחלתי במכוער אעבור לרע. הרע, בסרט הזה זו התלישות  של האחים. חוסר היכולת שלהם למצוא את עצמם,או יותר נכון הקושי שלהם למצוא את עצמם לפחות בתקופה הראשונה לעזיבת הבית, זה רע. רע,זו המשפחה הסובבת-לא ההורים- שלא משכילה למצוא דרכים לפשר ולשנות את המצב. אני לא מאשים אותם. אני רק שם את אצבעי על מה שמשתקף בסרט. הם יכלו לעשות יותר למען אחיהם והוריהם ובעיקר למען עצמם.אני לא מאמין שלהם עצמם זה לא כואב.כי אם זה לא כואב להם סימן שהחרדיות שעוצרת ומוחקת את הביטוי  ואת השיח על רגשות פשוט גברה עליהם.

הטוב,זו העובדה שלמרות הכול מוצאים האחים את הכוח להיפתח ולהשיל מעצמם את החרדיות הכובשת ולהבין שרק באהבה ובאחות (וו שרוקה) יתגברו על כל הקושי. הטוב הוא, שהם לא פוחדים יותר לומר אחד לשני שהם אוהבים.כן,פשוט כך "אני אוהב\ת אותך".
הטוב,שהם פתאום נוגעים אחד בשני  ומחזקים אחד את השני.

אבל יש גם קצת רע גם ב"צד" השני. ושוב, כדי שלא יובן לא נכון אני לא שופט ולא חושב שמישהו כאן בסרט רע  במהותו אלא פשוט אנשים שנקלעו למצבי ביש. יש תחושה שיש כאן מאבק מסוים בין האחים לבין שאר המשפחה. זה מובן,כי הם פגועים והסבל מתפרץ כלפי מה שנתפס בעיניהם כמקור הסבל, וזה ברובו אכן בצדק,אבל זה לא בריא דאי לא לתהליך הנורמאליות שהם כה שואפים,ואף מצליחים, להגיע אליו. אולי ביום שהם יגלו אמפטיה להורים שגם הם מרגישים פגועים יעשה צעד נוסף לאיחוי הקרע.

---------------------------------------------

אני חייב להצדיע לצלם (אני מבין שבחלקו הגדול זה מני עצמו) שהיה לו את הכישרון לצלם בצורה כזו שהצופה לא חש בצילום ובצלם אלא כאילו הוא צופה בהתרחשות בהתהוותה,למרות הקושי, בעיקר בסרטים דוקומנטריים, להשיג את התוצאה הזו בעיקר בגלל שזה שילוב של דיבור למצלמה ושוטטותה אל האירועים המתחלפים. זה נובע בעיקר כי  בסרט כאן המצלמה עצמה היא חלק מהעלילה  והיא כאילו משחקת אל מול עצמה. המצלמה כאילו מתבגרת עם רכישת המומחיות של מני עצמו.היא מתחילה מהוססת מנסה לפרוץ –בעצם מני מנסה לפרוץ דרכה- והסביבה מגיבה אליה פעמים בעוינות ופעמים בהשתהות ילדותית. האבא –מרכז הסרט מהצד השני-מבטא את האיום בהרמת מעדר אל מול המצלה ומאיים על החדירה לטריטוריה שלו,הכול צריך להישאר קרוב אליו ובאדמה (כמה סמלי המעדר בידו..). האימא, מנקה,תפקיד משני מול האבא הדומיננטי, פחות נוקשה אך עדיין חשה שהמצלמה מבשרת רע. ואחרי זה כמובן המצלמה הופכת להיות בטוחה ויצאת לצלם בחוץ בצבעים .ריח החופש וההמוניות ופריקת העול כאילו חודרים אליך מהמצלמה.ואולי גם מנסה הצלם,מני, לגעת בהם במשפחה דרך המצלמה.אולי הכשלון של ההדחקה וחוסר היכולת להחצין את מה שהוא חש בתוכו גורם לו לנסות להתחבר דרך צילום, מין נוגע ולא נוגע.

כשמני מגלח את זקנו,סמל השלת הדת, המצלמה כאילו עומדת מבוישת מהצד ,היא לא מצלמת פרונטאלית היא עדיין מהוססת ולא בטוחה.גם הוא  מתחיל לגלח לאט לאט, לא ממש נוגע בפאות הלחיים ופתאום זה מתפרץ והמכונה גם מתחילה להרעיש יותר ובתנועות קצביות סיבוביות הוא מתחיל לכסח את הזקן מין זעם עצור שמתפרץ לו גם בפעולה הכי טריוויאלית,לכאורה, של גילוח זקן.

הטבעיות בה האחים-אתמול בחורי ישיבה- מתנהגים מול המצלמה ראויה אף היא לציון.הם כאילו לא מרגישים בקיומה וזו התחושה שעוברת לצופה.

אמרתי שהסרט עוכר שמחות והופך קרביים. אני ישבתי וצפיתי בסרט והזלתי דמעה כששמעתי את הילד של מני אומר  לו,בטלפון, שהוא מתגעגע אליו.זה רגע נדיר בקולנוע,בעצם אנחנו לא רואים את הילד אין לנו דמות של פנים להזדהות איתה  ומני בצד השני לא מראה חיצונית את הקרעים שזה חותך בליבו אבל עדיין הרגע הוא של כאב ודמעה מזוקקת.מי ששם לב היטב רואה בפניו של מני את גודל הדרמה האנושית הפשוטה.ככה פשוט ככה מרגש. בעיני זה היה רגע שיא,אולי זה כי יש לי ילדים משלי ובתת הכרתי בעבעה לה המחשבה מה היה קורה לו אני הייתי במקומו,אולי?

בשונה ממה שכתבתי דווקא בבר מצווה שהוא אמור להיות הרגע הכי אנושי וכואב ואולי גם הכי מרגיז.איך משפחה האמונה על "מוטב לו שיפיל אדם עצמו תוך כבשן אש ואל ילבין את פני חברו" מלבינה פני ילד בן 13 מה עוד שהוא בשר מבשרה. זה קטע שבגלל שאתה יודע שהוא אכן אירע גורם לך הרהורים על החזרת עונש מלקות בכיכר העיר.אבל מבחינה צילומית המצלמה  היא מצלמת עיתונאי. היא משוטטת ומחפשת את הסיפור ולא שהסיפור נפל לידה במקרה. אני לא בטוח שאפשר היה לעשות אחרת ואין בדברי ביקורת אלא תיאור התחושות שלי. זה רק מבהיר,לטעמי את מה שכתבתי בתחילה שהמצלמה כאן היא חלק מהסרט ולא רק מצלמת אותו.בשלב זה כבר הייתה מודעות ברורה למצלם מה התוצאה של הצילום. ועדיין אני חושב שזה לא פגם באיכות הסרט.

אגב, בזמן הצפייה בסרט עשיתי תרגיל פסיכולוגי וכל הזמן ניסיתי לראות את הסרט גם מנקודת מבט חרדית. אני רוצה לציין שאו שנקודת המבט החרדית אצלי מאד חלשה או שהאימפקט של הסרט כה חזק שזה לא שינה כמעט את דעתי.חוץ מנקודה אחת,מנקודת מבט חרדית התגובה לסרט היא,"מסכנים אין להם לא עולם הבא ולא עולם הזה.הם זרוקים כמו כלבים ללא משפחה וללא אמא ומנבלים את פיהם". אבל היופי, לדעתי, בסרט שהוא בעצם לא ניסה ליפות את החזרה בשאלה אלא דווקא להציג אותה כמו שהיא.היא יכולה להיות קשה מנשוא עבור אנשים רבים.על זה לבד מגיע צל"ש למני.

סוף דבר. אני מאד אוהב סרטים דוקומנטריים  ואני חושב שזה מהסרטים הכי טובים שראיתי ודאי בשנה האחרונה.הוא מרגש והוא איכותי,ובעיקר אנושי עד כדי כאב.

לא נותר לי אלא לאחל לאחים פיליפ אושר ועושר  ואהבה בחייהם. הם ראויים לכך!

חן חן לאמשלום על ההדגשה הנדרשת שוב ושוב שמשכן האור והחושך תלוי באינדיבידואליות ולא בחוגים ולכן הניסיון לתייג בשיפוט הכללתי ציבור זה או אחר, הינו חסר רמה. גם ב"עולם העשייה" הכוכבי-הוליוודי ניתן למצוא פירות באושים שטוב היה לולא היו מפתחים "כישורים" בכיוונים מסוימים וגם ב"עולם התוהו" החרדי ניתן למצוא בני תמותה משכמם ומעלה וכן להפך. [לכן נראה שלרוח הפורום לא נדרשות מובאות שלימות של ריגושי כותבים וקוראים שהוגעו בנקודותיהם הרגישות למרות שהמאמרים מצטיינים בכשרונות עצכחיים.]

[אמנם יש מה לדון על השפעות מסוימות ושונות בין דרכי חינוך ודתות, אך לדיון זה יש אשכולות לרוב משלו ולא נראה שהוא יכול להיחכם הרבה מהסיפור המשפחתי המסוים הלזה.]

(נערך בעקבות הערתו של גו"ג, שההודעה של ספרן היא ציטוט מהמשתמש omek04)

כשפלוני מבקר את ההתנהגות של חבירו, מן הראוי להפריד בין הפנים הבלתי נמנעים של אותה התנהגות, לבין אלה שנמצאים, לפחות לכאורה, בשליטת מושא הביקורת.

* אדם שבוחר לעשות סרט על תהליכים רגשיים עמוקים בחיי עצמו, הוא בהכרח מוחצן במידה חריגה. מאד. אלמלא התכונה הזו, הסרט לא היה בא לעולם. מכאן, שאם אתה רוצה לקבל הצצה לעולמם של יוצאים בשאלה, אין לך ברירה אלא לחכות לאחד כזה שיהיה נגוע בחיידק החשיפה. החיידק הזה הוא מה שפתח לך חלון וההגינות מחייבת להפריד בינו לבין מה שאתה רואה דרך החלון. באופן כללי, אנשים שקמים ועושים מעשה בפרהסיא, הם חריגים. מהפכנים, מפגינים, יזמים, אמנים וכיו"ב, משלבים אמונה, רעיון או כשרון, עם שריטה אישיותית שמעניקה להם אומץ להחצין את פעילותם. במבט מקרוב, השריטה הזו עלולה להראות נלעגת, אבל היא אחראית לרוב העושר של השיח הציבורי.

* החוק השלישי של ניוטון לא חל רק על קפיצים וגלגלות. לכל פעולה יש תגובת נגד, הפוכה בכוון ושקולה בעוצמה. אם אתה סבור שחלק נכבד מהיוצאים בשאלה נגועים בתזזית או בתיאטרליות מוגזמת, הכתובת לתלונות היא המכבש המטורף שדרך את הקפיצים שלהם.

* הקורא התמים עלול להסיק, למקרא הודעתך, שהיוצאים בשאלה סובלים מסטיה קשה המכונה "חרמנות". דא עקא, שהיצר המיני הוא לא המצאה של נוטשי הדת וגם לא של שמאלני רמת אביב ג'. הוא מעסיק את האנשים בשני צידי המתרס, כפי שאפשר להווכח מסיור זריז במאה שערים. אלה עסוקים בסיפוק היצר ואלה טרודים בכיבוש היצר, אבל הוא אינו מניח לאף אחד.

* יש מן הצדק בתמיהה על יומרה ל"חקירות פילוסופיות" בתהליך היציאה בשאלה, אבל גם במקרה הזה, כל האשמה היא לפתחה של החברה הדתית. היא זו שהשרישה אצל בניה את רעיון העוועים, שיש איזו קונסטרוקציה רוחנית שממנה נגזרים גרבוני 60 דנייר והמתנה של 6 שעות בין קבב לבין יוגורט. במקום סתם לצאת ולתת לגוף את מה שהוא רוצה, עד כמה שהנסיבות מאפשרות, מרגישים היוצאים בשאלה כורח להתמודד עם כל מיני הסברים מעגליים, תיאוריות סותרות וסיפורי אלף לילה ולילה. גם כשהשכל מורה שהכל שטויות, הנפש שעברה אילוף קפדני צריכה לאזור הרבה אומץ כדי לקרוע את המוסרות וליישם את המסקנה הזו.

* המחיר הכבד ששילמו ומשלמים אנשים שעוזבים את החברה החרדית, הוא בלתי נמנע על רקע הנחות היסוד של אותה חברה. כמו הרבה תרבויות אחרות, גם לדתיים יש אוסף גדול של מנהגים. להבדיל מהרבה תרבויות אחרות, הדתיים טוענים שהמנהגים שלהם מייצגים איזו אמת אוניברסלית הכרחית. הבסיס הזה בהחלט מחזק את הדבקות במסורת אצל המאמינים, אבל הוא גוזר משבר על כל מי שמצליח לפקוח את עיניו. גם במשפחה שלי יש מנהגים. למשל, מקובלנו מאבינו ז"ל לא לנסוע לגרמניה ולא לקנות מכוניות גרמניות. אבא מעולם לא הציג את החרם הזה כבטוי הכרחי של צדק מוחלט, ולא טען שיש לו השלכה אופרטיבית כלשהי. אני לא מחפש לאיסור הזה צידוק רציונלי אלא מכבד אותו מטעמים רגשיים. אילו אבי היה מודיע לנו שאסור לנסוע לגרמניה משום שכך ציווה עליו בחלום שוטר עם כנפיים, הייתי עומד בפני שתי ברירות לא נעימות - לטוס למינכן תוך רגשות אשם על פגיעה באבא, או להמשיך בהצגה תוך תחושה של מיאוס עצמי ובוז למוכה הירח שכפה עלי התנהגות מגוחכת כזו.

תוקן על ידי dfl ב- 13/08/2007 10:49:37

תרשו לי להעלות נקודת מבט חדשה - את הניתוח של מבנה הסרט אני משאיר לאחרים (והובאו כאן באשכול כמה פרשנויות בהחלט טובות), המומחיות (הקטנה) שלי היא לנתח את הדמויות,לא להסתכל עליהם כמכלול אחד אלא לפרקם לגורמים ולאנשים בעלי אישיות שונים,ומתוך זה לנסות לתת פרשנות אחרת לתהליך שעבר על המשפחה..

מטעמי צנעת הפרט (וחשש לשון הרע או אולי גרוע מזה חשש הוצאת שם רע..) אני לא אכתוב את התרשמותי על דמויות ספציפיות עם שמות אלא רק בכללי.. והמבין יבין

ממבט על הדמויות עולה שיש בין בני המשפחה הזו כמה נקודות אופי בולטות, משפחה פלספנית, ציניות חדה כתער, יכולת ביטוי, ויצרים כבדים.. אף אחת מהתכונות הנל' אינה מזיקה בפנ"ע אולם השילוב בין כמה מהם יכול להיות מאוד קטלני..

ואני אקפוץ כעת למסקנה, מהסרט (וגם משמועות) עולה שהאבא הוא מאוד חכם,פלספן, ושנון,ובתוספת לזה יש לו גם ציניות חדה כתער, לכן המלחמה שלו והקרירות שלו לא הייתה פורצת במלוא עוזה מול הילדים "החכמים" או "הרגשנים",אלא רק כלפי הילד "היצרי מאוד" שאין לו לא עדינות ולא חכמה רבה,כיוון שכשיש קונפליקט בין חכמה וציניות מול טיפשות ויצריות בהמתית נוצרת מלחמה.. וזה השורש לתסבוכת המשפחתית, שהאחים העדינים או החכמים הכלילו את עצמם עם הילד שהיה כמו סימן אדום לאביו וזה הרחיב את המלחה ואת הנתק שבעצם יכלה להשאר בגבולות האחד מול אחד..
ואם תשימו לב טוב בסרט תבחינו שגם מחבר הסרט השמיט במשך רוב הסרט את אחד מן האחים..

מביט יקר,

מזל שהקדמת וכתבת שלא תכתוב את התרשמותך לגבי דמויות ספציפיות עם שמות, וכי אין בכוונתך לפגוע בצנעת הפרט, לעסוק בלשון הרע או להוציא שם רע, כי אילולא עשית כך, הייתי בטוחה שזה בדיוק מה שעשית...

ולדבריך בכללם -
מאוד מאוד קל (כפי שכבר הדגיש ווטו לעיל) לצייר את העולם בקוים פשטניים המבדילים בין טוב לרע ובין שחור ללבן. מאוד מאוד קל אבל גם מאוד מאוד מטופש וחוטא לאמת.
היכן ראית "פלספנות" ו"שנינות" אצל האבא? כפי שכתבתי לעיל, הוא מופיע בדיוק לשתי דקות (משמעותיות מאוד בעיני, דוקא ברמה הרגשית, אבל איני זוכרת כי הוא "מתפלסף" בהן או מביע סוג כלשהו של "שנינות"). והיכן ראית "יצריות", "טפשות" או "בהמיות" אצל מי מהילדים?
וברמה העקרונית - מדוע אתה מניח כי יש התנגשות הכרחית בין "פלספנות" ו"שנינות" לבין "יצריות"/"טפשות"/"בהמיות"? אני מכירה לא מעט אנשים שכל התכונות הללו יחד שוכנות בהם בשלוה ובנחת (לולא חששתי מכתיבת התרשמותי לגבי דמויות ספציפיות, עיסוק בלה"ר והוצאת שם רע, הייתי טוענת שהודעתך לעיל היא דוגמא מצויינת לכך...).

הסרט הזה באמת נוגע ללב, למרות שרב בו הנסתר על הגלוי. מהמעט שרואים , כמו האכזריות בבר מצווה, כמו ב " זרק את לאהלה " מתגלים הורים עם אופי בעייתי מאוד שמזמין מרידה.