|
|
| נשלח ב-15/8/2007 07:11 |
 |
| |
[קליפע,
תודה.
דפ"ל - 
הצלחת להגדיר במעט מילים - על היחס לאמנות (וספרות בכללה) - את מה שאני חשה מזה זמן (אני מדברת על העקרונות ולא על הנושא האישי). תמיד ייחסתי זאת לחוסר הכרות או לפער תרבותי (שאינו בהכרח "חוסר" אצל האחד ו"עודף" אצל השני, ואין בו שיפוטיות). עכשיו אני תוהה אם אין מדובר בהבדל עמוק בין גישות אידיאולוגיות.
אגב, המחשבה שיש מולי גישה אידיאולוגית שונה, מטרידה ומעיקה הרבה יותר מן ההבנה המרגיעה שמדובר פשוט במישהו שלא למד מספיק וטרם "גילה את האור". אולי אין זה מפתיע, שבמקרה של עימות, רבים בוחרים באופציה השניה...]
תוקן על ידי אמשלום ב- 15/08/2007 7:10:11
|
|
|
|
| נשלח ב-15/8/2007 08:58 |
|
| |
שמרן,
מה יל"ג וחבריו היו אומרים לעם שהם יצרו?
תוקן על ידי עצכח ב- 15/08/2007 9:51:59
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/8/2007 17:14 |
|
| |
מורי ורבותי
[אינני יכול להגן על עמדתו של חברי לשעבר, הניק 'צרפרף', שכן הוא מסרב לדבר אתי בטענה שהוצאתי את הדברים לפורום ללא רשותו. הוא גם דרש ממני לתבוע ממנהלי הפורום להוריד את דבריו, אך אני משאיר את הדברים לשיפוט המנהלים].
עם זאת, אני חושב שניסוחיו המפותלים של החבר 'יבוסי' לא יכולים להכחיש את ההבחנה הקומונסנסית בין היוצא בשאלה הקלאסי שטען שהוא היה הבחור הטוב ביותר בישיבה ונסה למצוא הצדקות חברתיות-אידיאולוגיות לדרכו, לבין היוצאים בשאלה החדשים ללא שום הצדקות.
ככלות הכל, החברה החרדית טוענת להיותה חברה ערכית בעלת דרישות מסירותיות מחבריה. כתוצאה מכך היא אובססיבית בבדיקת יוצאיה: האם הם יצאו כי הם היו טובים מדי או חלשים מדי? גם החברה החילונית מצפה מצידה מיוצאי החברה החרדית לבוא חמושים בהצדקות ולא בנרקסיזם מתפנק.
לפי דברי חברי לשעבר, אגודת הלל עצמה נבוכים מהמעבר מיוצאים אידיאולגיים ליוצאים נרקסיסטיים שאפילו מסרבים לשרת בצה"ל. הם חוששים שזה יפגע בתרומות של חילונים שנשארו תקועים ביוצאים בשאלה לפי שירי ביאליק ומסרבים להתקדם ליוצאים בשאלה משיריה של מרגלית צנעני.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/8/2007 17:18 |
|
| |
כשסיפרתי היום לחבר על הביקורת שהכנתי על הסרט, הוא טען בביטחה כי כנראה הביקורת שלי קוטלת ואף מזלזלת. צר לי לאכזב את ידידי הנ"ל ולו מן הסיבה שבסרט כזה אי אפשר לזלזל ולא לבטל.
הסרט כמו כל סרט דוקומנטרי הוא אוטנטי ברובו, אך פעמים מבצבצת תחושת הבימוי יותר מתחושת האותנטיות והספונטניות. ברובו המכריע של הסרט הדמויות מקיימות דו שיח בינם לבין עצמם ומתנהגות בטבעיות שרק משביחה את הסרט,, להוציא מספר מקרים בהם המצולם מודע לקיומה של המצלמה ומדבר אליה יותר מאשר לעצמו, מה שפוגם באיכות החומר. בסצינה בה מני מבקר בבית הוריו בליל חתונת אחייניתו, ומספר בבנאליות על הפעמים בה אבא היה נועל אותו ואת אחיו במקלט, כמה חשוך ומפחיד היה. שם, שם לראשונה מתחילת הצפיה חשתי שמישהו הכריז - שקט, מצלמים! וכשמכריזים 'שקט' - האותנטיות והספונטניות גם הם משתתקים.
הסצינה בה האב מניף את המעדר בתנוחה מאיימת כחפץ לשבור את המצלמה, גם היא גרמה לי לחוש כי האב מוצג באור סלקטיבי. התנחמתי בעובדה שהצגת המפגש המשפחתי בשדה התעופה והשיחה הנינוחה והכנועה מצד האב כיפרה במקצת על העוול והזלזול בו לאורך הסרט.
מחובתי המוסרית והאומנותית לציין כי הסרט הוא מסוג הסרטים שעושים לך קריר בגב ורטוב בעיניים, אך בכל זאת היה מאוד לא נעים לצפות באקסית התמימה של מני כשהיא מוחה על תקוות בעלה לפיצוץ השידוך של אחיו. הרגשתי שאני מתוודע למשהו שהושג במרמה, הרגשתי שאני צופה במשהו שהוא לא נחלת הציבור ולא אמור להיות מוקרן בריש גלי. הרגשה זהה עלתה כשהאזנתי לשיחת הטלפון המוקלטת בינו לבין ילדו שמוחה על החלטת בית הדין למנוע מהם להפגש. רגע תמים ומצמרר שכזה הוא נחלת האב ובנו. זוהי שיחה כואבת שמבטאת את הקשר האמיץ והפנימי שלהם ללא שותפים נוספים. בעיני יש טעם לפגם בפרסום השיחה האינטימית הזו בסרט דוקומנטרי רב תהודה.עם כל זאת יש לציין כי שיחה זו היא נקודה אחת מני רבות בסרט בה אתה תוהה עד לאן הגיע טמטומה וניוולה של החברה החרדית.
אי אפשר לשבת ולהשאר אדיש למראה השולחנות הריקים בבר מצוה של הילד הצדיק שכל חטאו היה בכך שרצה שאביו ישתתף ביום שמחתו. אות קלון ממדרגה ראשונה מוענק לחלקה החרדי של משפחת פיליפ על הפגנה מטופשת ואכזרית זו.
האחות לי - לאהל'ה שבתה את ליבי באישיותה העשירה והמסובכת, ברור מאיליו כי ילדה טהורה זו לו היתה ממשיכה בחיים חרדיים היתה מסיימת את הקריירה בגיל 30 עם ששה ילדים וברכיים נפוחות וחלוק מסמורטט.
בעיני יש משהו פסיכי וחולני בסרט ודווקא משום כך הוא צובר נקודות זכות רבות. סרט כזה ומעשים שכאלו אפשר לעשות רק כאשר הנפש מלאה על גדותיה במוגלה כואבת. רק כאשר האויר המזוהם חונק את ריאותיך ועומד להתפקע. אז כבר אי אפשר לחשוב על מה יגידו ועל מה יהיה. כשמדובר בלהיות או לא להיות אומרים די אחד גדול ועושים את מה שחייבים. לנקודה כזו הגיע כנראה מנחם בגיל שלושים ושתיים.
עוד מסקנה עגומה מהסרט היא שחייו של חוזר בשאלה מנודים משני העולמות. הוא לעולם לא יהיה חילוני ולעולם לא יהיה חרדי, תמיד הוא ישאר מתוסבך שחזר בשאלה. גם אחד כמוני שעוד לא חצה את הקוים, חש בנידוי הכואב הזה מדי שעה ומדי יום. אין תקנה ואין תקוה. נשאר רק להצדיע למני על ההחלטה האמיצה שקבל ולשמוח על ה'הפי הנד' בסרט בו כל האחים מתאחדים לליל סדר משפחתי ומרגש.
חזקו ואמצו משפחת פיליפ ונסו בכל זאת לאחד את שני חלקי המשפחה הקרועה והכואבת ובצדק. http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1060452ועוד הערה בשולי הדברים: נושא החזרה בשאלה כבר אינו משהו עמום בשולי החברה החרדית כי אם נושא שטורד את מנוחת כולם ומהווה שיחת יום בכל פינה. יש רק לקוות שהנושא לא ירד מסדר היום לאורך זמן עד שיניב תוצאות לכאן או לכאן.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/8/2007 20:03 |
|
| |
פרדס5,
רק שתי הערות קטנות:
א. הניכור של אב גרוש מילדיו אינו קשור לפן הדתי כלל. ישנם אלפי אבות מנוכרים מילדיהם בגלל החלטת האם המשמורנית, ולא משנה בגלל מה, איש לא עושה לה דבר. עיין פורומים רבים כגון "הורות שווה" ורבים נוספים. מדובר ברבבות הורים כאובים שחלק מהם אני מכיר. באטימות הזו שגרמה כבר להרבה מאד פשעים אלימים, אשמים לא רק בתי הדין הפרימיטיביים וחסרי המעש, אלא גם בתי המשפט, המשטרה, והרווחה.
ב. הניסוח שלך אודות סיום הקריירה "בגיל 30 עם ששה ילדים וברכיים נפוחות וחלוק מסמורטט" מיותר לחלוטין ומדיף ריח לא טוב. מי אתה שתקבע מי מאושרת יותר, זו שהיא רעיה נאהבת ואם לשישה ילדים מוצלחים, או זו שהיא בעלת שני תארים אקדמאים ומרצה באוניברסיטה, או מנהלת רשת למוצרי חשמל. ראינו כאלה וכאלה, אז נא להיות קצת יותר ענוותן. הכסף לא יענה את הכל.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/8/2007 20:34 |
|
| |
מויציא יקירי
יש הרבה רעיות נאהבות בגיל זה עם מספר הילדים המדובר ואף יותר. דברי נסובו על הכלל ועל הרוב המובל למקום אותו לא בחר ולא תינתן לו לעולם האפשרות לבחור. אקווה שאינך מאלו שצריך להסביר להם פעמיים.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/8/2007 02:33 |
|
| |
שמרן,
התכוונתי להשיב לך בנוסח תוקפני, אבל ליבי התרכך לנוכח תיאור המריבה שלך עם צרפרף. מי כמוני מכיר את הקונפליקטים האלה, אליהם נקלעתי לא אחת עם בעל הניק "יבוסי". שמועות בפורום מספרות שלצמד החברות "ריב" ו"איקה" יש נסיון בהתרת משברים מהסוג הזה. אולי נוכל להקים ביחד קבוצת תמיכה.
בכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר.
דומני שהחברה החילונית שעליה אתה מדבר, זו שיש לה כביכול ציפיות מהיוצא בשאלה, היא מין מרקחת פרטית שלך, שרקחת מכמה תקופות ומכמה תרבויות. יש בה הלהט האידיאליסטי של המודרנה הישנה, שרידי שמרנות מהדור שעזב את הדת, צורך מתמיד להיות נעלה "רוחנית" על תרבויות אחרות, כמו בחברה החרדית וכמובן - האקלים המתירני/מופקר/זנותי/בהמי/שטני של המערב בן זמננו. בני החברה הבדיונית הזו, מצפים לשמוע מהחרדי המתפקר הצדקות, אולי משום שהם עצמם, בעולם שבראת בדמיונך, זקוקים לחיזוק מתמיד מול האמת היוקדת של הדת.
ברשותך, נחזיר לרגע את הדיון לכדור הארץ, בערך באזור קו אורך 35 וקו רוחב 32, מקום משכנה של מדינת ישראל. בתוך חלק האוכלוסיה שאינו דתי בתוכה, מה שכינית "החברה החילונית", אפשר בהחלט למצוא אנשים בעלי ציפיות מאישה שיוצאת בשאלה, אם כי בכוונים מעט יותר מגוונים ממה שכבודו – כלומר, החבר של כבודו - מנה בהודעתו. יהיו, למשל, כאלה שיקוו לשמוע ממנה סיפורים עסיסיים אודות חורים בסדין ומעשים מגונים במי המקווה המעופשים. אחרים יקוו לקבל תחמושת להתנצחות האינסופית שהם מנהלים, להנאתם, נגד כוחות החושך הלבושים שחורים. יימצאו גם כמה תריסרי אקדמאים המתמחים בחברה הדתית/חרדית ורואים בכל יוצאת בשאלה פוטנציאל למאמר בז'ורנל לועזי מכובד, או למצער, ב"תכלת". מדובר בקבוצות שציפיותיהן בתחום הזה מוכתבות על ידי שטחיות, בורות, מיליטנטיות או סתם אינטרסים, אשר על כן היה מקום לביקורת אינטלקטואלית על סרטו של מני פיליפ, דווקא אם היה מרצה אחת מהן.
אם אתה מתעקש לנהל דיון עיוני על יצירה שנועדה לפעול בעיקר במישור הרגשי, אולי לפי גישה של "אינטלקטואליות שלא מדעת", הרי שהסרט משקף דווקא עמדה חילונית רצינית ומבוססת יותר, מאשר אלה שקיווית למצוא בו. ההתעלמות מהפן השכלתני, מייצגת תפיסה של יציאה בשאלה כתהליך דומה להימלטות של אישה מבעל אלים. בדיוק כשם שלא סביר לצפות שהנמלטת תתחמש בדיסרטציה על האונטולוגיה של סטירת הלחי, כך אין מקום לבקש מהיוצא בשאלה, איזו הפרכה מעמיקה לרעיון שבורא היקום, אחרי שסיים לתכנן את ה DNA, איזן את הקבוע של פלאנק והינדס את האופי הדואלי של האור, נפנה לעסוק בדקדוקי תשמיש המיטה של בעלי חיים מסוג מסויים על גרגר אבק בקצה אחת הגלקסיות. עצם הציפיה שאדם יטרח לנמק את פעילותו לסיפוק תאוותיו, היא תחביב של הצד הדתי ואינה מחייבת את מי שנמצא מחוצה לו. אותם דברים אמורים, כמובן בצרכים התדמיתיים של ה.ל.ל., בין אם הם דומים למתואר בהודעך ובין אם לאו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/8/2007 10:18 |
|
| |
דפל,
פיספסת.
אסתכל באורייתא ו(רק אח"כ) ברא עלמא.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/8/2007 11:48 |
|
| |
דפ"ל כתב: עצם הציפיה שאדם יטרח לנמק את פעילותו לסיפוק תאוותיו, היא תחביב של הצד הדתי ואינה מחייבת את מי שנמצא מחוצה לו. [ההדגשה שלי]
לא תחביב ולא דתי. ציפיה זו אינה תחביב ואינה שמורה רק לדתיים. גם אתיאיסט הנמצא בחברת בני אדם שיש להם ציפיות חברתיות מסוימות, ימצא צורך לנמק כל סטיה מהן. הפוגע בנורמות סביבתו ורוצה לשמור על מעמדו בחברה זו, ינמק את חריגתו, בין אם הוא פוגע בזולת, בחתולה או בעצמו. גם "תחביב" הנבירה בעסקי הזולת בטצדקי של כלב שמירת הרמה המוסרית אינו מיוחד לדתיים אלא לכל נשמה עיתונאית-נייעסית.
לכן, כפי שציינתי למעלה לקליפע, יש להישמר מלערבב בין הפן החיובי לפן השלילי של אי הצורך לנמק בחירות. ביניהם מפריד קו דק ויסודי. אם מדובר בצורך להצטדק בפני הפן העיתונאי של הזולת, הרי מה טוב ומה נעים שנפטרים ממנו. אך אם מדובר בצורך האישי לחיות חיים המובדלים יותר מחיי בעל החי שלצורך זה נרתמה מערכת חינוכית כל שהיא [דתית או אתאיסטית לצורך העניין], חבל על ביטולו של צורך זה עכ"פ בעיני מי שמכיר שישנה מציאות כזאת של חיים בהמיים יותר ופחות, מעריך את הפחות על פני היותר, ומזהה התבהמות אצל חלק מפורקי עול הצורך.
גם האשה הנמלטת מבעל אלים במקרה והיא מסתכנת ליפול בזרועו של בעל אלים יותר, ראוי שתתחמש בדיסרטציה על רמות האלימויות והשלכתן.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/8/2007 13:02 |
|
| |
ווטו,
הצורך בטירחת ההנמקה קיים כדבריך, רק במי שפועל באופן חריג מהנורמה. לכן עדיין צודק דפ"ל שמי שאינו דתי פטור מלחפש הנמקות להיותו כזה - כיון שזוהי הנורמה מבחינתו. יוצאי דופן הם החרדים, המנסים תמיד לתת הצדקה לדת אף על פי שאצלם היא הנורמה מלידתם וסביבתם. אולי הסיבה לכך היא כיון שבסתר נפשם הם יודעים שהם חריגים בכך מהנורמה העולמית.
לעניינו של אשכול, אני מסכים עם דפ"ל שיציאתו בשאלה של מי שסבל בציבור החרדי, במידה ובשעת יציאתו היא נראתה לו כבריחת אשה מוכה מיד המכה אותה, היא היא נורמלית ומתאימה, ופטורה מהנמקה. התייחסותך אליו כאל מי שבורח לבעל מסוכן עוד יותר אינה מדוייקת, וודאי שלא בהכרח שמני ידע על כך בעת שברח, כך שיציאתו היתה מעשה נורמה הפטור מהנמקה.
הנקודה שדפ"ל מנסה לדחוף כאן, שבאותה מידה אף הוא פשטור מלקבל כל עול של מערכת מוסר כיון שברי לו שהוא ישכיל לנהל את אורחותיו במעגלי יושר גם בלעדיה, ושעל כן זוהי הנורמה הפטורה מהנמקה - זוקקת הנחת יסוד נוספת, ניהיליסטית ביסודה, שקבלתה או אי-קבלתה היא העומדת בין דעתך, ווטו, לדעתו של דפ"ל.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-17/8/2007 13:19 |
|
| |
בנ"א,
לגבי ההערה הראשונה, אני מסכים שלכל דתי יש נורמת הדת ואילו לחילוני שייך תיאורטית שיחיה ללא שום נורמה, אך הצורך להצטדק הוא לא דתי מובהק אלא לכל השייך לנורמה חברתית לכן הכינוי הלעגני "תחביב דתי" אינו מדויק.
לגבי ההערה השניה, מתחילת הדיון בסרט הזה, לא שפטתי את מני וממשיכיו [ולא שום יוצא מירבעם בן נבט ואלישע בן אבויה עד לשפינוזה ואשר מנדל]. כך שהנקודה כאן אינה רמת מודעותם, אלא נקודת המבט של הכותבים הששים כעל כל הון שנוצר פתח יציאה שלא עומד שם שומר שצריך להצטדק בפניו. על זה הערתי שאין זה מוחלט ושיש להבדיל בין הפן החיובי והשלילי.
לגבי ההערה השלישית, כבר כתבתי למעלה שאינני חולק בעיקרון אם כי בשטח לא זיהיתי אדם שאינו זקוק למוסרות כלשהן ואם אזהנו אברך עליו [ועל דפ"ל שתי ברכות אחת על עצם היותו הצדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא והשניה על אי זיהויו שישנם בכלל בני אדם כאלה עלי אדמה].
|
|
|
|
| נשלח ב-19/8/2007 21:21 |
|
| |
מורי ורבותי
[את הדברים להלן שלח לי החבר שלי 'צרפרף'].
קושיותיו הקשות של ר' דפ"ל העמידוני בפני התמיהה החברתית הבאה:
מה קודם למה בתהליך היציאה בשאלה? האם קודם כל באה התקוממותו של הבחור נגד הדיכוי החרדי את נפשו ורק אחר כך הכפירה בהקב"ה? או שהכפירה בקב"ה היא היא הגורמת לו לראות בממסד החרדי מערכת מדכאת שמונעת ממנו השכלה?
ניתן לכאורה לומר שזה תלוי באופי האינדיבידואלי של כל אחד ואחד. ישנם בחורים שהזהות החברתית שלהם, החירות ללמוד, סקרנות וביקורתיות, חשובה להם. כתוצאה מכך הם מוצאים את עצמם מתקוממים בראש ובראשונה כנגד החברה. לעומת זאת ישנם כאלו בעלי חוש מטאפיזי ורצון לחקור במה למעלה ממך. (בדומה לאנשים בכל חברה שהיא שאדישים פוליטית ועסוקים בניו אייג', כדוגמא).
בהקשר הזה מעניין לציין שלפחות ההיסטוריה הספרותית של תופעת היוצא מן הדת בתרבות היהודית היא בעיקר סביב החברה. למן 'חיי שלמה מיימון' ועד חיים באר דרך לילנבלום, מוקד הביקורת היה תמיד החברה החרדית המדכאת והמעוותת מבחינה מוסרית. השירים שהבאתי לעיל הם רק דוגמא לכך. [אםשלום, תעשי טובה תשיגי לי את 'לנוכח פסל אפולו' של טשרניחובסקי, אני לא מוצא את זה בפרוייקט בן יהודה].
מכאן גם נובע הקשר ההכרחי בין זהותו של המשכיל השואף לתקן את החברה היהודית לבין תולדות חייו שהם הם אלו שעיצבו את זהותו.
כמו כן מתעוררת השאלה: מה הערך הספרותי-חברתי של אוטוביוגרפיות של שני הדגמים לעיל. כאמור, רוב האוטוביוגרפיות המשכיליות עד לימינו התמקדו בחוויותיו החברתיות של המשכיל המורד. האם זה פשוט כי קשה לכתוב אוטוביוגרפיה כפירתית? האם זה תהליך נרקיסיסטי מדי, מופשט מדי, בכדי לבנות סביבו אוטוביוגרפיה?
דרך טענותיו של ר' דפ"ל הבנתי כי הראייה החרדית את היוצאים היא בהתאם לדגם המשכילי. החרדים מניחים כי כל כפירה שהיא התעוררה בעקבות בעיות של היוצא עם הדרישות החברתיות. נותרה פתוחה השאלה אילו בעיות בדיוק, כי הרי לא הרי בחור שרוצה לעשות לעצמו תסרוקת מוזרה ולשחק בפלייסטישן כהרי בחור שמואס בהתנכרות החרדית לעם ישראל בארצו. ולא ראי בחור שלאחר היציאה בשאלה התגייס לצה"ל והלך ללמוד רפואה לבחור שעשן סמים ואושפז בבית חולים לחולי נפש.
האחד מהם מצדיק את 'טכניקת הנגיעות' של החרדים והשני מפריך אותה לעפר ואפר.
אלא אם כן רואה ר' דפ"ל בערך 'החירות' ערך בלעדי שבכוחו להכריע את כל היררכיית השיפוטים הערכיים קומונסנסיים שלנו. לפי זה אין שום הבדל בין יוצא בשאלה שהתגייס לצה"ל לבין משתמט, בין מישהו שעשה מעצמו משהו לבין סתם כלומניק חברתי. לשניהם יש אותה זכות ליצור סרט על חייהם ולתבוע ממני להקדיש לו חצי שעה מחיי המשעממים.
מורי ורבותי, כל הנאמר לעיל בלשון שאלה הוא, ואין אני הק' מוצא את ידי ורגלי בסבך השאלות הללו. אודה מאוד לכל מאורות הפורום שיאירו את עיני בשאלה זו ועל זה אודה להם במאמר הבא שלי על תולדותיו של המושג יוצא בשאלה: למן שלמה מיימון ועד עצכ"ח.
ואני רוצה שוב להודות מעל במה נכבדה זו לר' דפ"ל אשר בניסוחיו ילד בי ממש את התמיהות הנ"ל, ח"ח.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/8/2007 02:31 |
|
| |
ממללא,
now it all makes sense.
ווטו,
אני מתקשה להבחין בתגובתך, בין הנוהג החברתי לנמק מעשה, לבין הצורך העיוני לנמק טענה. המקרה הראשון אולי מעניין מבחינה סוציולוגית, אבל אין בו שום דרישה לשיטתיות ועקביות ועל כן אין טעם לדון בתכנים שעוברים בו מצד לצד. דוגמא קיצונית לכך היא תגובות דובר המשטרה אחרי התקפות ברוטליות של בריונים במדים על אזרחים תמימים, מעשה שבשיגרה במקומותינו. ה"תגובה" היא לא יותר מאשר ריטואל שכולל איזו נפיחה וורבלית שאין קשר בינה לבין הארועים במציאות. אין הרי "הנמקה" כזו, כהרי הנמקה שיורדת לשורשיה של משנה סדורה. בחברה מערבית לא-דתית, הנורמות והחוקים הולמים במידה מסויימת את רגש ה"צדק הטבעי" המקובל בתקופה נתונה, אבל מובן לכל מי שבקיא בפרטים, שהם לא יותר מאשר נסיון אנושי להסדיר חיים משותפים. אין יומרה למקור סמכות חיצוני, אין הצדקה מוחלטת לציות ויש השלמה עם העובדה שהנורמות משקפות נסיון מתמשך ולא אופטימלי לאזן בין ערכים וצרכים סותרים. בהקשר הזה, חריגה מהנורמה אינה צריכה ואינה יכולה להיות פרי של הגות, משום שהחברה אינה מתיימרת לספק בסיס שכלתני עקבי ושלם של קוד ההתנהגות שלה. די אם היא תאמר לך "אתה מפריע לנו", כפוף לכמה חוקי יסוד ופרמטרים כלכליים. בצד החרדי, לעומת זאת, הדרישה ליציאה בשאלה נטולת נגיעות, מעמידה בפני היוצא חומה שעצם הטיפוס עליה הוא כניעה. נכון שאין כפירה מן השכל, אבל באותה מידה אין אמונה מן השכל, כך שיש אינסוף חומות אפשריות והתביעה של דת מסויימת לטפס דווקא על החומה שלה, היא בלתי מתקבלת על הדעת מבחינת מי שאינו מחוייב לחומה הזו. אם היא עומדת בדרכו, הוא צריך פשוט לעקוף אותה. ואם הוא מצליח לעצור ולחשוב, הוא יכול גם לעבור דרכה.
לגבי הצורך במוסרות, אודה ולא אבוש שאין לי מושג על מה כבודו מדבר. כמובן שאני שמח על קיומם של הסדרים חברתיים ושל עכבות מסויימות אצל הסובבים אותי, זה מקל על חיי היום יום שלי, אבל איזו מין משנה אפשר לגזור מהצורך הזה וכיצד אתה למד ממנו שאני משתוקק לקבל על עצמי עול כלשהו?
צרפרף,
שמחתי ללמוד שהשלמת עם שמרן100, עד 120, שכל חטאו היה בזיכוי הרבים על ידי העמדת דברי תורתך המאלפים לרשות גולשי הפורום. קורת רוח מיוחדת שאבתי מהודעתך, שעוררתי בך מחשבות חדשות וקושיות אשר דורשות מענה. דא עקא, שמעבר לידיעה ששימשתי זרז לנביעה רעננה במעיין ההגות של מעכ"ת, אני מתקשה למצוא בתגובתו האחרונה של מר, משהו שיהווה אפילו מראית עין של מענה לקושיות שהנחתי לפתחו. גם אצלי, הנקלה בעוצרים והחושבים, מתחשרים לפעמים ענני הרהורים תוך כדי קריאה של הודעה בפורום, אולם עצם הסמיכות בין הארועים, אינה הופכת כל הגיג מזדמן לתשובה. עדיין לא הבנתי, מה מקומה של ביקורת אקדמית-שכלתנית בתגובה ליצירה נטולת יומרות אינטלקטואליות. לא טרחת לבאר, מה בסיס הציפיה שלך שהעניין ביצירת אומנות יהיה ניתן לחיזוי מהנושא בו עוסקת היצירה. לא הראית אפילו שהצרכים שלך, כמו למשל שסרט על יוצא בשאלה יכיל בסיס הסטורי נרחב וביבליוגרפיה נאותה, משקפים בצורה כלשהי את הצרכים של הצופה הסביר. אני, למשל, הייתי שמח אילו הקרנת סרטו של פיליפ הייתה מלווה לווה בעיסוי עדין לצדעיים, אבל לענ"ד אין מקום לדיון ציבורי בכך שמשאלת הלב הזו נכזבה.
תוקן על ידי dfl ב- 20/08/2007 3:16:21
|
|
|
|
|
|
