|
|
| נשלח ב-16/9/2007 22:51 |
 |
| |
סתם נזכרתי בספור משעשע שקראתי לאחרונה
אביו של אחד מהדרשנים המפורסמים עבד באיזה מפעל שבו ידעו הכל לכבד אותו ולהופיע בלבוש צנוע לעבודה. יום אחד הגיעה עובדת חדשה לעבודה בלבוש שאינו צנוע. הנ"ל ניגש להעיר לה בעדינות, והתקבל בפרץ של צעקות, זו דמוקרטיה וכל אחד ילבש מה שהוא חפץ.
למחרת הגיע הנ"ל כשבגדיו מסריחים מחומץ. כשיצאה העובדת ההיא לבדוק מהיכן הריח, ולסלק את המיטרד. אמר לה הנ"ל, דמוקרטיה!
|
|
|
|
| נשלח ב-16/9/2007 23:19 |
|
| |
אידך גיסא,
הרבה יצירות אמנות משתייכות לז'אנרים שבהם מספר נוסחאות קבועות. הטובות
שבהן (נניח סימפוניות של מוצארט) משתייכות לז'אנר וגם מצטיינות באיכויות
משל עצמן ומושכות תשומת לב ויוצרות אפקט אצל הצופה או השומע בזכות הסגולות
המיוחדות להן. הספרות העברית כולה צמחה מתוך עולמם של יוצאים לפני מאה שנה
ויותר, ואין להתפלא שנוצרו נוסחאות ושיוצרים הולכים בדרך שסללו קודמיהם.
למרות הנוסחאות אפשר (כשרוצים) למצוא ייחוד ביצירות שונות ולקבל מהן חוויה
ומסר שחורגים ממה שרגילים לראות. דוגמאות של יוצרים בני זמננו בעלי סגנון
אישי הן אלה של ישראל סגל ואדם ברוך. יוכבד רייזמן אינה "יוצאת" אבל הרומן
המצויין שלה מתאר סוג של יציאה. למרות המגרעות הרבות בסרטו של מנחם פיליפ
רואים שם חוויה אישית ייחודית לו ולאחיו, ובוודאי שאין שם אידיאליזציה של
עולם היוצאים והעולם החילוני שבו הם נמצאים.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-17/9/2007 11:57 |
|
| |
סליחה על העיכוב בתגובתי
איד''ג הטיח האשמה חמורה במשתתפי אשכול זה יען כי רמת הנמקתם חורגת ממסורת הדיון העצכ''חית המפוארת אשר יצא שמה לתהילה. ובעוד שאין חושדים בכשרים ואין לי ספק כי נימוקו עמו בידו, הרי שלדרגת נביאים לא הגענו, ועל כל מן הראוי היה כי יחלוק עמנו את תובנותיו ויפרוש את טיעוניו וטענותיו בדבר אורח הדיון והתנהלותו לאור השמש המחטאת, ובאם זמנו בידו גם את השקפתו בדבר התנהלותו האידיאלית של הדיון, או לפחות יתן בידינו רמז על מה ולמה יצא הקצף. אולי כאן המקום להזכירו, כי הדיסציפלינות המהוות את מצע גידולנו לצערנו ולבושתנו אינם מספקים לנו מודלים מורכבים בכדי להסיק ממשפט אחד סתמי על קיומו התת קרקעי של רובד הגותי רב שכבתי וכי לאור היותנו אנשים פשוטים דיבור בגובה העינים יתקבל בברכה.
לצערי הרב המחקר הסוציולוגי החרדי הקיים אינו מקיף דיו וראוי היה לו לעת עתה להתמקד בהנחת התשתית הבסיסית העוסקת ברמת המקרו. קטונתי מלהבין איך תופעת החזרה בשאלה קשורה לדיון מקרו העוסק בהבנת מגמת החרדיות המודרנית, וע''כ שאלת הידרשות הדיון הסוציולוגי בנידון תמוהה עד מאוד. אכן ראוי עד מאוד להשאיר את הדיון בנידון לטיפולם של דיסצפלינות אחרות העוסקות במיקרו תופעות כמשק כנפי הזבובים שעופפו בחדרו של ר' חיים סטוצ'ינר, שיחות מוסר של מק''קים עלומי שם, ודרשות הכתרת אדמו''רים מליגה כ''ו, ואף לקובצי המאמרים האקלקטים וחסרי המיקוד בעריכתו של הד''ר קימי קפלן, בבחינת הפוך בה והפוך בה דכולי בה.
איד''ג נמנע מכל דיון עניני המציע אפילו מסגרת דיון בתופעת החזרה בשאלה והסתפק בנגיעה \ רפרוף בשאלת היצוג של תופעת החזרה בשאלה במדיה הישראלית – נושא מעניין כשלעצמו אך שאינו קשור לנשוא דיון אשכולנו. כאשר אני הקטן בחרתי להטריח את עצמי ממעמקי קיומי לעסוק בתופעת המיקרו של היבט מסויים מאוד בטיפול החרדי בתופעת החזרה בשאלה כפי שזו נתפסת בעינים חרדיות (שקשור בעקיפין אם בכלל לשאלת הדמוי העצמי החרדי) הקדשתי לכך אשכול נפרד כפי שמתבקש מצד ההגיון והסדר הטוב. http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=2107771
(דווקא הייתי מצפה מאיד''ג שידוג מאמירותיהם השבלוניות של החוזרים בשאלה בני העשרה, תובנות פילוסופיות והגותיות עמוקות על ידי שימוש במודלים מורכבים כיד ה' הטובה עליו - מין סוג של אנטי-תיאולוגיה שלא מדעת).
למרות האמור וכביטוי לידידות העמוקה שאני רוחש לאיד''ג החוצה יבשות וגבולות גיאוגרפיות ודיסצפלינריות, אתייחס לנושא בקצרה.
ומאחר שנדרשנו להתבטא בנדון, הרי שבקצירת האומר אוסיף בשולי הדיון המעניין (מבלי לחוות דעה על מידת עצכ''חיותו באם ישנה חיה כזאת בנמצא) שתופעת החזרה בשאלה אינה תופעה חרדית, אם כי הדרך בה התופעה האוניברסלית הנ''ל באה לביטוי בהקשר החרדי לובשת צורה ספציפית ובעלת ניואנסים מיוחדים שאולי יש בה ללמד על היבטים משניים (המחדדים תימות מרכזיות בדימוי העצמי החרדי ובתהליך החיברות) אם לא מינורים שוליים וטרויאלים במידה זו או אחרת, בתופעת החרדיות המודרנית.
ואחרון אחרון חביב אוסיף את הנקודות הבאות המתייחסות ישירות לביקורתו האסתטית של איד''ג המתייחסת לאופן יצוגה של תופעת החזרה בשאלה במדיה הישראלית.
לטעמי האישי הראיונות עם רוב החוזרים בשאלה במדיה הישראלית הינם בהחלט עונים על ההגדרה של מגוחכים מלוקקים ושבלוניים, וטובי המראיינים נופלים בפח זה. אך מה ניתן לצפות מתקשורת המונים, במיוחד זו הפונה אל הרוב בחברה מקוטבת ושסועה? אני מכיר מעט מאוד עיתונאים בעולם היכולים לטפל בנושא עדין זה ובנושאים דומים באופן עניני מבלי לגלוש למציצנות, באופן בלתי מוטה, ומבלי להזיל ריר. רוב המראיינים חוטאים מקצועית למלאכתם, אינם מציבים שאלות קשות ונוקבות, ושבויים בתפקיד הנאור האמפתי המראיין את היליד שהשתחרר מכבלי פרימיטיביותו. אך אין זה מלמד על גבולות המקצוע העיתונאי ואולי על גבולותינו כבני אדם? גם הניו יורק טיימס והניו יורקר כותבים באופן דומה על הימין הנוצרי הפונדמנטליסטי.
וכאן המקום לציין כי בניגוד חריף למדיה החרדית הנטועה אלפי שנות אור אחורנית (וראה את הכתבה על בעלי התשובה במוסף לאשה של ''משפחה'' בגליון ראש השנה) הרי שבשנים האחרונות חל שיפור רב בחלק מהראיונות עם חוזרים בשאלה המתעלמים מגילוי הנאורות ומתמקדים יותר בהיבטים הפסיכולוגים והאישים הכרוכים במעבר בין התרבויות (ואציין לטובה את הראיון המשובח עם דב אלבוים בערוץ 2 לרגל צאת ספרו החדש, ואף את אופן סיקורו של סרטו של מני פיליפ המתמקד בטרגדיה המשפחתית ומעט מאוד בתהליך חזרתו בשאלה). בכלל דוב אלבוים לא מציב בהופעותיו מודל בינרי של קו המתוח בין הקצה של החילונות הנאורה לבין הקצה של הדת הפרימיטיבית ימי בינימית, אלא בחירה מאד אישית (ולמרות שהוא שש לחשוף את קרביו אני לא רואה בכך מן מסיונריות המופנית לדתיים, חרדים, או חילונים אלא סתם ערוץ תרפויוטי ומקור לגיטימי להכנסה).
תוקן על ידי רב_סיינפלד ב- 17/09/2007 12:40:28
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/9/2007 12:20 |
|
| |
וברוח האוירה הצדקנית של עשרת ימי תשובה כמו גם חיבתו של ממוען תגובתי למשנתם של בעלי המוסר הרי שיהיה זה נכון להצביע כי למרות שרגישותינו האסתטית והמוסרית מתעוררת במיוחד נוכח תופעה פוגעניתהמופנית כלפינו או כלפי הזוכים לסימפטיה מצידנו, הרי שיש להפעילה ללא משוא פנים.
ופעמים שיש צורך בפגיעה בבית בכדי להבחין בנזקו של הזולת.
ואין מזרזים אלא למזורזים.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/9/2007 12:52 |
|
| |
רבינו שליט"א,
לא ממש הבנתי את הרמז (העוקצני?) שבהודעת כת"ר השנייה, וכל המודלים של תשמ"ד לא הועילוני, ללמדך שמעמקי כת"ר מצריכים מודלים חדשים, משוכללים אף מאלה, ומי יתן וגו'. ואולם, טוב יעשה כת"ר אם יקשוט לעצמו תחילה בכל הנוגע לדיבור בגובה העיניים ובשפה נהירה.
מנגד, הערתי בראש ההודעה בעמוד הקודם נהירה צהירה ובהירה, ולא צריכה לכל ביאור: הניתוח הסוציולוגי, הביקורתי והמפוכח שהיה חסר לי באשכולנו הוא אותו ניתוח שהצעתי בהודעתי, ושסיכומו מופיע בסופה (וכנראה לא היה לך כח לקרוא עד הסוף): החוזרים בשאלה, במיוחד בהופעתם התקשורתית המתוארת בארוכה, ממלאים צורך תרבותי של החברה החילונית, וכמו תמיד, כשיש צורך - יש מי שיספק אותו, במיוחד אם בתמורה מובטחת לו הפיכתו לגיבור התרבות הליברלית הנאורה (והשלטת, אם מותר להוסיף). זה הכל, ואידך פירושא.
(ואם זה איננו טיעון בגובה העיניים - תמהני טיעון כזה מהו, ושמא מחמת קריאת ספרי מוסר לרוב בעשרת ימי תשובה מתהלך כת"ר בעיניים מושפלות ואינו רואה אף את אשר בגובה עיניו).
תוקן על ידי אידך_גיסא ב- 17/09/2007 12:52:44
|
|
|
|
| נשלח ב-17/9/2007 22:11 |
|
| |
אידך גיסא
מילותיך בסלע, הגדיל לעשות עיתון 'הארץ' שזו תקופה ארוכה שבוע לאחר שבוע, מביא ראיונות והגיגים מחוזרי בשאלה תוך כדי נרגשות וסילודין רוטטים והכל כדי לחזק את העם החילוני היושב בציון, הם עושים את עבודת קודש לא פחות טוב מארבע כנפות של אמנון יצחק.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/9/2007 00:54 |
|
| |
איד"ג,
א. העיתונות החילונית קופצת גם על חוזרים בתשובה שיש להם מה להגיד ושיודעים לעשות את זה. לדוגמא, אף אחד מהחוזרים בשאלה שמוזכרים פה לא קיבל את זמן המסך היקר שזכתה לו נעה ירון-דיין, הגלצניקית שהייתה לברסלבית והעידה על עצמה בספרה שתלתה על דלת ביתה בת"א סטיקר עם ה"קוד הרוחני" (אני מקוה שלא טעיתי בביטוי) "נ-נח-נחמ-נחמן מאומן", פעולה שלבטח היית מפרש כצעד אוונגרדי ייחודי ומחאתי בניחוח אוקראיני הקורא תגר כנגד הוויית ההוללות התל אביבית, וקיבעון המדעי המערבי שלא מכיר בכוחם של קודים רוחניים להמתיק דינים ולשנות סדרי בראשית.
ב. אחד הדברים שהחברה החרדית והדתית מצטיינות בו הוא התעלמות מחסרונות ובעיות פנימיות תוך עשיית דה-לגיטימציה למי שמעלה טענות כנגדן, וכריכת כל מעלי הטענות באשר הם בכריכה אחת לרוב בנימה מזלזלת.
למשל, ישראל סגל בספרו 'וכי נחש ממית' מעלה את היחס המתנכר לאדם שאינו הולך בתלם החרדי במצבים משפחתיים קשים כשעותיו האחרונות של אביו עד כדי מניעת כל מפגש שלו עמו, כאשר הכל נעשה מתוך כוונה דתית אותנטית ואמיתית, אך למי שמתבונן מהצד הדברים נראים כאכזריות. האם אין מקום לדון בכך ודי בכך שנפתור את הבעיה הזו בקביעה שסגל הוא מגלומן לא יוצלח שנישא על גל שטיפת המוח של העיתונות החילונית (ואילו החברה החרדית מאוד אנושית ומקסימה)?
או לחילופין חנוך דאום בספרו (הפחות טוב בהרבה מהנ"ל) מספר על הוריו ששולחים אותו מעט לאחר גיל בר מצוה לפנימיה יוקרתית במרחק כמה שעות נסיעה מביתו, וניכר הסבל הרב שהוא חווה בשל כך. התופעה הזו עדין קיימת (אם כי בהיקפים הולכים ופוחתים), אבל האם לא ראוי לדון בה? ומה לגבי תחליפים הומו-אירוטיים לקשרים רומנטיים של נער ונערה (דומני שבזמנו היה כאן אשכול בעניין)? מה לגבי המחיר האישי שלעתים צריכים לשלם מי שנכנסים למערכת של נישואין וילדים בגיל צעיר מאוד - ואולי מדי - כתוצאה מלחץ חברתי ו/או לחץ אחר כאשתו של דאום שהתחתנה עם הסדרניק בשיעור ה' ששואף להיות רב בישראל ולגור בישוב ביש"ע ומצאה את עצמה כעבור כמה שנים עם מבקר הטלויזיה של מעריב?
כאמור, דמותו והתנהגותו של דאום אינה ה'אישיו' כאן אלא חלק, ולו קטן, מטענותיו.
בחברה החרדית בעיות מהסוג הזה כלל לא עולות כי הן לא קיימות, כביכול. בחברה הדתית יש בשנים האחרונות שיפור עצום והיפתחות רבה - אבל חלק ניכר ממנה אפשר לייחס לאותם חנוך דאומים שמוציאים את הכביסה המלוכלכת לידיעות אחרונות.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/9/2007 01:52 |
|
| |
לעזאזל, כתבתי תשובה ארוכה ומפורטת - והיא נעלמה לי!!
|
|
|
|
| נשלח ב-18/9/2007 01:55 |
|
| |
אנסה לשחזר בקיצור מהזכרון (למרות העצבים).
ראשית: יש לך נטייה מגונה למה שעורכי דין קוראים בשם "הרחבת חזית", כלומר העלאת טענות שלא הופיעו בכתבי התביעה וההגנה. באשכול זה לא אמרתי דבר על קסמה של החברה החרדית, על גנותה של ביקורת עצמית או כל כיו"ב. טענתי פשוטה: החוזרים בתשובה ממלאים צורך של החברה החילונית לאישור עצמי, וזה אחד ממניעיהם, באשר הם הופכים לגיבורי תרבות. אתייחס אפוא רק אל טענותיך הנוגעות לקביעה זו.
(אני מפצל לכמה הודעות כדי שלא יקרה שוב מה שקרהלי קודם).
|
|
|
|
| נשלח ב-18/9/2007 02:01 |
|
| |
א. אתה מיתמס. אין מה להשוות בין התייחסותה של העיתונות לחוזרים בתשובה לבין התייחסותה אל החוזרים בשאלה, לא מצד הכמות ולא מצד היחס. החוזרים בשאלה הופכים לגיבורים מיוסרים, ואילו החוזרים בתשובה לכל היותר זוכים לחיוך של חיבה על כך שזכו לאושר בגן העדן המוזר שלהם.
ועל כולן: עד כמה הם מוכנים לשמוע בכל אחד מהם ביקורת על העולם ממנו באו?
לא שמעתי את הראיון עם נועה ירון, אבל אני יכול להבטיח לך מראש, שלא היו שם חוויות קשות, האשמות או ייסורים. נתנו לה לספר על ה"קוד הרוחני"? א גרויסע גליק, נראה אותם נותנים לה להגיד משהו על סיאובה של התרבות התל אביבית.
ודוק: ייתכן מאד שנועה ירון בכלל לא רצתה לדבר על כך; אלא מה, כך דרכה של דינמיקה: היא הופכת לחוק בלתי כתוב, החזק פי כמה מן החוקים הכתובים. במשחק התפקידים המוכתב מראש כל צד יודע על מה הוא אמור לדבר, ובאיזו נימה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/9/2007 02:05 |
|
| |
ב. נניח שיש בוידויי החוזרים בשאלה ביקורת עצמית נורא מועילה; ובכן, האם התקשורת צורכת אותם כדי להשתתף בתהליך התיקון של החברה הדתית, או שמא - בכל זאת - לשם האישור העצמי של דרכה היא? האם הצופה או הקורא הצורך אותה יוצא בעל ביקורת עצמי מפותחת יותר על חברתו שלו, או שמא מפותחת פחות? האישור העצמי שיש כביכול בחברה הדתית מעורר בך בוז; ומה עם האישור העצמי של החברה החילונית, באמצעות מופעי החוזרים בשאלה? זכור: אישור עצמי ואי-פתיחות לביקורת הם תרין רעין דלא מתפרשין - בכל חברה.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/9/2007 02:10 |
|
| |
סיפורי החוזרים בשאלה מעניינים יותר? הצחקת אותי. הם שבלוניים עד לזרא, וחוזרים על עצמם מאז ספרות ההשכלה של המאה ה-19. אומרים על ספריו של סורסקי (די בצדק) שהם כולם בעצם סיפור אחד, בשינוי השמות והתאריכים? סיפורי החוזרים בשאלה עונים לתיאור זה פי כמה וכמה, וגם כמעט באותה דרגה של קיטש (מסתבר ששני הצדדים עוד לא נגמלו מ"פולחן הגיבורים" הרומנטי). הם הופכים ל"מעניינים" רק בגלל השקיקה לצורך אותם, וזו, כאמור, נובעת מן הצורך לאישור עצמי.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/9/2007 02:13 |
|
| |
כאמור, לא אגלוש כאן לטענתך בדבר אי פתיחותה, כביכול, של החברה המזרוחניקית לביקורת. היא מופרכת כמעט כמו חיזויו המזהיר של יאיר לפיד (בכתבה ההיא) על "המחיר הכבד" שחנוך דאום עתיד לשלם בסביבתו הבלתי-סובלנית. אמנם קשה לי להתאפק, אך אני מעדיף לדון בכך במקום אחר.
יאללה, כבר מאוחר.
|
|
|
|
|
