החוזרים בשאלה ומניעיהם

ממללא

'אושפיזין' לא עסק ביחס שבין דתיים וחילוניים, הוא עסק ביחס שבין עבריינים לעבריינים ששבו בתשובה וגם אז לא ניתן לראות בו אמירה חד משמעית.

אגב, גם בכלא ממריצים עבריינים לחזור בתשובה, לא הם קהל היעד.

הסרט 'חופשת קיץ' של דוד וולך, הוא באמת מדהים עמוק ומרגש עד דמעות, אך תאר לעצמך שמסקנת העלילה הייתה 'צדיק וטוב לו', גם אז היו מקבלים הבמאי והסרט ביקורות עיתונים שיוצאות מגידרן בהלל ושבח? גם אז היו אומרים יצירה פילוסופית בוגרת? או שהיו מצביעים על הטפה ומסיונריות?

אולי תשכילנו מה כל כך עמוק בסרטו של דוד וולך .

יש שם ירידה לעומק מחשבתו של הילד החרדי באופן רגיש במיוחד, אך שוב, אם המסקנה הייתה מובילה 'לדרך הלא נכונה', הסרט היה מקבל ביקורות לועגות של נרטיב צפוי ורדוד. 

למרות שהייתי מצפה לעיתונאות נשכנית שתחקור ותקרע את מרואייניה לחתיכות ואשר תחשוף את הקליינע מענטשלע ברשעות לשמה, אני עדיין לא מבין מדוע איד''ג מתעקש להצביע על הפונקציונליות של היצוג הלא מקצועי ולא אסתטי (לטעמי) של התופעה במדיה הלא חרדית כמשרתת אך ורק צרכים נפשיים קולקטיבים שפלים, בעוד שהוא מתעלם מהיבטים אחרים לגיטימים. היכן נעלמה סכינו של אוקהם? לאיפה נעלם הריאליזם?

באם היה צורך כזה אזי היו נמנעים מראיונות עם טינייגרס מחוצקנים המספרים על הגעגועים לאמא ולזמירות שבת, על לילות הבדידות הקרים, הטיעונים התיאולוגים הרדודים, ובעיקר על הפרטים הטכנים של ''איך עושים את זה - כלומר  הסרט הראשון, הגינס הראשון, חילול השבת הראשון וגו' '',  ומשתדלים להביא לעם את דברי מייצגי החילונות או כל זרם אחר א - אורתודוקסי.  ראיון אחד עם דובר אקדמאי רהוט חילוני ועדיף אפילו מזרמים שוליים אורטודוקסים (בעיקר אלו המכירים בהעדר הוכחות חד משמעיות, מודעים לבעיתיות העולה מעיון ראשון ואף שני בהיבטים מסויימים של הדת, והמדגישים את מימד הסובייקטיביות של הדת)  ישרתו ביתר יעילות את הצרכים הנפשיים הקולקטיבים של החילוניות הישראלית. 

הבה נניח שראיונות מהסוג הנ''ל לא יביאו לרייטינג של תיאור אונס במקווה או בפנימית הישיבה, אבל ויכוח תיאולוגי עסיסי בין דוד ולך הפוניבזער בכל רמ''ח אבריו ושס''ה גידיו ונוייגרשל אשר רגלו לא דרכה מעולם במחוזות המרכז החרדי, בהחלט יביא לסיפוק הצורך החילוני שאינו בטוח בעצמו.  

הבה נודה שמבחינה עיתונאית סיפור של מעבר בין תרבויות הוא אייטם מעניין המספק יצר מציצנות  שניתן לעטות עליה את אדרת ההתענינות האנתרפולוגית.  לי באופן אישי יש חולשה לסיפורים מסוג זה, ובמיוחד לסיפורי בוגרי מחנה בני תורה  ובהקשר הפוליטי של נוצרים פונדמנטליסטים שגילו את אור הליברליות ולשמאלנים מהשטאנץ של כותבי הקומנטרי והוויקלי סטנדרד ואף של יובל שטייניץ ואמנון לורד שעברו למחנה השמרני או יותר נכון הניאו שמרני. האם זה מלמד על צורך לספק בעיית  אי בטחון עצמי" או את האפשרות היותר סבירה של סתם סקרנות ומציצנות המהולה באלמנט המשני  של חיזוק ואישוש הנארטיב שלי?  לצד הנטיה הלגיטימית והמשנית  (שיש לה קונוטציה חיובית ביחס למינוח ''הצורך הנפשי'' בעל הקונוטציה השלילית) של אישוש הנרטיב שלי, כדתי שמרני סקרנותי ומציצנותי מתמקדת באלו שבאו מהגדה השניה, והדבר נכון גם לגבי שוכני הגדה השניה ביחס לאלו שחצו מהכיוון שלנו. הציבור החילוני צמא לשמוע סיפורים מהעולם הקרוב והמקביל אך הרחוק, צורך לגיטימי לחלוטין שאינו מעיד על כל חולשה.  כל חוקר תקשורת המונים יפני יסכים שכיסוי סיפורם של הבאים מהגדה האחרת אמור לעניין יותר מאשר סיפורם של החוצים בכיוון ההפוך, ושקשה למראיין המשתייך לתרבות הנרכשת  להמנע מסימפטיה והקניית מימד הירואי שמדגיש ומחזק את הנרטיב השליט. באם מדובר בחולשה, אזי מדובר בחולשה של המין האנושי  שמופיעה בצורה א סימטרית אצל החרדים וקנאי חגורת התנ''ך בארה'ב לוקים בה ביתר שאת.

כמובן שלמספרי הסיפור יש נטיה מובנת להנגיד את השלילי הסחי והמיאוס של הפאזה הקודמת עם היופי והשלמות של הפאזה הנוכחית.  

לאף אחד אין ציפיה מאמנון לורד שימנע מלהביע סימפטיה לאנשי השמאל הישן שחצו את הקווים במואסם בשיח הפוסט מודרני והניאו מרקסיסטי, שתדגיש את הנרטיב שלו. כנ''ל אין לצפות מקהל סימפטי להתנזר מן ההנאה הנלווית לסיפור שמאשש נארטיב.  למעט ר' אלחנן ווסרמן, רוב מספרי הסיפורים ושומעיהם אינם עובדים באו''ם.

אך באם נציב סקאלה אשר תמדוד את הנטיה הזאת, הרי שכל סיפורי החזרה בתשובה ללא יוצא מן הכלל מקובעים וממוקמים בקצה הקיצוני של הסקאלה, בעוד שסיפורים רבים של חוזרים בשאלה אינם מתמקדים בהנגדה הנ''ל - ולעיתים מצביעים על היבטים חיובים בפאזה הקודמת.  אני אוסף כפייתי של סיפורי חזרה בתשובה ושאלה הממלאים שני מדפים בספרייתי, ואני חייב לציין שרוב רובם של סיפורי החזרה השאלה שאני קראתי מתמקדים במצוקה קיומית אישית או בהדגשת אי הלימות אישית עם המסגרת ו\או התוכן. במידה וישנה הטלת רפש,הרי שהיא מטווחת בעיקר לעבר מה שנתפס כמעשי עוול אישי כלפי המספר.

אין ספק שהמראיינים ולעיתים המרואיינים חוטאים בקורט מסיונריות, בהצבעה על מה שנתפס כשלילי בקונטקסט של שיח זכויות הפרט מבלי לראות להתעמק בהקשר הרחב, בחתירה לגילויי צביעות וכשלים,  בהמנעות משאלות שימזערו את ההיבט ההירואי ויחשפו את האדם הקטן, ובעיקר במתן ביטוי לתקוה הסמויה באשר לכיוונה של החברה.  אך כאמור מדובר בתופעה סימטרית ונרחבת כאשר ה - א סימטריות ממוקמת במגרשם של החרדים.

פרוטגורס,

אם אתה מצמצם את העומק למוחו של הילד בלבד , ניחא . לי הפריע במיוחד , מלבד התוכן הרדוד של כל הסרט , שהוא אגב נהדר מצידו הויזואלי , שהראש ישיבה , תמיד עצוב ולא אנושי . זכיתי להכיר  רבים מסוג אחר .

_________________

בקיצור,
מצפים לראיון בהמודיע עם דוד וואלך, כמו שהיה ראיון טלביזיוני עם נועה ירון.

_________________

[סיינפלד,

אתה מוזמן לעיין שוב במה שכתבתי בעמוד הקודם. לענ"ד, התופעה שאתה מדבר עליה מוסברת שם (אם כי, אולי בכלים אחרים משלך).]

רב סיינפלד

החברה החרדית כקבוצה דפנסיבית, אכן מחבקת את אמירותיהם של החוזרים בתשובה באופן חד ממדי ובסוביקטיביות גלויה, ואילו החברה החילונית עושה זאת באופן יותר מתוחכם ומנוסה ומסתפקת מדי פעם בכלים של מסרים אליגוריים ולפעמים אף בפורודיה סמוייה.

העובדה שהמסרים מועברים באופן יותר מתוחכם ורב מימדי, אינה מצביעה על פחות התלהמות מסיונרית, היא מצביעה בסה"כ על יותר נסיון וטכנולויית ביטוי ולפעמים אף מצביעה על תחושת שלטון השבעים, אך לא יותר מכך, זו רק שאלה של איזה כלי מלחמה יעילים יותר, ובזה אני מסכים כי יש יתרון לכלים החילוניים.

לשם המחשה ניקח את המלחמה ההסברתית בין השמאל והימין בישראל ונווכח, כי מכבסות מילים ונסיון להסוות התלהמות במתינות ופלורליזם, אינם מצביעים בהכרח על צד מסויים שהוא יותר סהרורי ומתלהם, גם אם פסטיבל רצח רבין יטמע בקולקטיב ההמוני כיום הכיפורים וקודש הקודשים.

ספרן

אני מסכים איתך כי דמות האב העצובה וחמורת הסבר מחטיאה לאמת המצוייה. 

ביקורת ל"חופשת קיץ" -
http://www.tapuz.co.il/blog/UserBlog.asp?folderName=revach&EntryId=1073097&passok=yes

http://cinemascope.co.il/?p=681

_________________