|
|
| נשלח ב-1/10/2007 04:58 |
 |
| |
אולי תכתוב לדפל שהעובדה שהוא כותב יפה דיה כדי לפסול את טענותיו? זה קצר, וקולע.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/10/2007 09:13 |
|
| |
שמרן1000,
אם אתה כבר עוטה את גלימת מבקר התקשורת ופסיכולוג של גיבורי כתבות וסרטים, מעניין לדעת מה היית כותב/חושב על גיבור סרט שראיתי לפני כמה שנים בטלויזיה: נער חביב ומשכיל חסיד בעלז המתלבט באם להתגייס לצה"ל או להישאר בישיבה. בסצינת הסיום קורעת הלב הוא יורד מהאוטובוס בבקו"ם וחוזר להגות בתורת ה'.
האם אתה מכיר את הסרט? האם לדעתך יש בו בשורה גדולה ואינטלקטואלית השמה ללעג את כל יצירות המופת החדשות?
איד"ג,
לא כל מי שכותבים עליו בעיתון או רואים אותו בטלויזיה הופך להיות גיבור תרבות. כאמור, גיבור הסרט הנ"ל לא הפך בשל כך לאייקון טלויזיוני (אולי בעתיד...). ממשאל קצר בקרב כמה מחברי החילוניים אין לאף אחד מהם מושג מה זה מנחם פיליפ (ורק אני מכיר אותו בגלל שיר 'חסידי' ישן וטוב שהוא ביצע כשעדין היה בגבולות האור) ובכלל על מי כותבים בעיתון מדי שבוע דק"יל שעבדי הזמן, עבדי עבדים הם.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/10/2007 09:30 |
|
| |
עיינתי שוב בהודעתי מהעמוד הקודם ונוכחתי לדעת שבחלק הראשון, הרעיון המרכזי נקבר תחת ערימת דוגמאות. לגבי הבדלי החשיפה בין סיפורי חוזרים בשאלה לבין סיפורי חוזרים בתשובה, התכוונתי לומר ששלל הלבטים והמצוקות אשר מובילים אנשים אל הדת, אינם שונים מסיפורי לבטים ומצוקות אשר גודשים בלאו הכי את התקשורת ה"חילונית". זו האחרונה עוסקת ללא הרף בכשלים, מבואות סתומים, שחיתויות, תקלות, מגילות יאוש, נבואות זעם וכיו"ב, כך שאין רבותא בעוד עלילה טראגית על מישהו שלא הצליח למצוא את עצמו בין "כוכב נולד" לבין "תכנית הליבה". בחלק מהמקרים, אפילו אין עניין שאפשר להגדירו ככשלון או כבעיה. הזכירו כאן את נועה ירון ואת המיאוס שהיא חשה מתרבות הסמים והמתירנות שבה חיה בימיה ככוכבת תקשורת. הוידוי הזה הוא non starter קלאסי, כי סקס וסמים הם עניין של טעם (והזדמנות, כמובן). לא טוב לך? סבבה, תפסיקי, סוף הדיון.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/10/2007 10:47 |
|
| |
רמביסט
אין שום הצדקה לכנות אדם, שעושה צעד מכל סוג שהוא, צעד שדורש הקרבה, צעד שנעשה בקור רוח, כשוטה או כל כינוי גנאי אחר.
אני התקפתי את העניין מהצד של אופי קבלת ההחלטה. וטענתי, כי אפילו אם ההתעוררות לקבלת ההחלטה באה מתוך יצריות, אין זה פוסל את ההחלטה, אם היא באה בקור רוח.
ובקשר לחזרתך בתשובה, מה אומר ומה אדבר, הצעד שעשית ראוי לכל שבח, וכולי תקווה כי הוא נעשה בקור רוח ומתוך השיקולים הנכונים.
ווטו
כפי שהזכרת בסוגריים, המושג של "עבודה לשמה" אינו יכול להתפרש כעבודה ללא קבלת רווח מכמה וכמה סיבות שאין כאן המקום לפרטם. די רק אם אזכיר, שמצד המנגנון הרגשי של האדם, אין לו אפשרות לבצע שום פעולה ללא כוונת רווח מסוג כל שהוא.
אותו יהודי נשוא פנים, כפי שאני הבנתי את דבריו, הוא אינו עובד את ה' מצד הספק. אלא, היות שההימור הוא כה כבד, הוא בחר להאמין! וזו בעצם אמונה...
|
|
|
|
| נשלח ב-1/10/2007 11:05 |
|
| |
יוספון,
אני מסכים בהחלט ש"המנגנון הרגשי של האדם, אין לו אפשרות לבצע שום פעולה ללא כוונת רווח מסוג כל שהוא" וזה אכן המניע לעשות "האמת מפני שהיא אמת" שמכיר כי "שכר מצוה מצוה" מתוך המניע לאחדות שבהתאמת האדם להויה.
לגבי נשוא הפנים, הרי הצורך בבחירה להאמין [לפי פרשנותך את האמונה במקרה שלו] הוא מחוסר בידיעה. אך הבה אלך בדרכך לא להסיט את האשכול מנושאו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/11/2007 10:03 |
|
| |
שמרן:
שמרן:
תגובה מאת הניק 'סלסרו', מהפורום ליוצאים בשאלה בתפוז, למאמר של אורי אורבך בוויינט שהביא הרב הספרן:
לדעתי זה תלוי במניעים ליצאה בשאלה. ניתן לחלק את מניעי היציאה לכמה קטיגוריות כלליות - ולמען הבהרה אוסיף דיסקליימר שבתכלס היציאה כמעט תמיד מורכבת מכמה גורמים, לא גורם יחיד, והחלוקה להלן היא של הסיבות הדומננטיות.
1. בגלל טראומה
טרואמה יכולה להיות כל חוויה קשה ועמוקה. אלימות קשה, התעללות מינית, אונס, התעללות פסיכולוגית והתעללות של המערכת נגד הפרט.
אין לטראומות האלה בהכרח קשר ישיר לדת, אבל מאחר שהן נעשות ע"י דתיים (ולהלן אכלול דתיים וחרדים יחד), ולעיתים קרובות (בעיקר אצל חרדים) המערכת החברתית מגנה על התוקפים, אך טבעי הדבר שהמותקפים ישנאו את כל המערכת ככללה כולל, כמובן, את הדת. השנאה היא אמוציונלית בעיקרה, לא נובעת מסיבות אינטלקטואליות ונובעת מפגיעה.
בהתאם לרמת הפגיעה (או שלא בהתאם..) יוצאים כאלה מתקשים להשתלב בחברה החילונית, כי הם נושאים עמם כאב עצום, וכמו כל קורבן דומה, לוקח להם שנים עד שהם משתקמים, אם בכלל.
לעיתים, לאחרי שנים, הכעס העצום כלפי המערכת שוכך, ומאחר שהיציאה לא נבעה מסיבות תאולוגיות/אינטלקטואליות, הם מתרככים כלפי הדת אבל עדיין לא רוצים להיות חלק מהקהילה הדתית.
2. בגלל זהות מינית
הומוסקסואליות אף היא מעין טראומה, אבל להערכתי יש להציבה בקטיגוריה נפרדת. אלה שיוצאים בגלל משיכתם לבני מינם ו/או משבר בזהותם המינית, אינם שונאים את הדת, או שהם שונאים בה בעיקר את יחסה כלפי הומוסקסואליות אבל לא את השאר. רבים מהם עדיין מאמינים באלוהים-תורה-רב/רעבע, ומאמינים שהומוסקסואליות היא אסורה ופסולה, אבל לא יכולים לעשות דבר. הם היו רוצים להמשיך להיות חלק מהקהילה, רוצים לקיים חיי דת נורמלים, אבל הם פשוט אינם יכולים. התוצר הוא צער על הפרידה מהקהילה, קצת כעס על הקהילה שאינה מקבלת אותם, וקצת כעס על אלוהים שברא אותם כך. רבים מהם מרגישים שהם עזבו בעל כרחם וחיים עם רגשות אשמה כבדים. הכרתי אחד כזה שהרגיש כך עד יום מותו (בגיל 60 המאוחרות).
3. סתם כך
לדעתי ישנם כאלה שבאופיים אינם דתיים. למרות שהיו דתיים לחלוטין, שמרו על קלה כחמורה - במעש - הדת מעולם לא הוותה מבחינתם דבר נפשי עמוק. הם תמיד היו חילוניים בתפיסת עולמם, וכשהם הבינו שהדת זה לא זה הם פשוט עזבו. עזיבה כזו אינה מלווה בטראומה או בהתחבטות נפשית עמוקה. היא בדר"כ מהירה ו"זורמת" ולעיתים האנשים סביבם אינם מפותעים על העזיבה. לאנשים כאלה קל מאד להתחבר לעולם החילוני, כי הם בעצם תמיד היו חילוניים. הם בדר"כ אנשים פרגמטים, לא אוהבים פלסף, ורבים מהם "מסתדרים" מהר מאד. כתוצאה הם גם לא שונאים את הדת, להיפך, מעריכים אותה מרחוק.
בקטיגוריה זו נמצאים בעיקר דתיים לאומיים (וליטאים מתונים?).
4. מחנק
סוג היוצאים שלא עבר משבר, לא עבר התחבטות עמוקה, אבל בניגוד לקטיגוריה מס' 3 המניע ליציאה הוא לא חיים טובים יותר ונורמליות, אלא התמרדות, חוסר ענין בלימודים מהבוקר עד הערב, ולעיתים קרובות סקס ופיתויי העולם הרחב. המעבר לדידם אינו טבעי ו"זורם", אלא מתגלגל לאיטו עד שמאוחר מדי. יוצאים כאלה לעיתים קרובות אינם נמנים על הסלסה ושמנה הדתית וחוסר יכולתם להשתלב בעולם הרחב לא נובע מהבדלי תרבות אלא בגלל שחייהם כאוטים ובלתי אחראיים. הם אינם שונאים את הדת או הציבור הדתי/חרדי, לעיתים מרגישים נח בשולי הציבור הדתי, לוקח להם הרבה זמן להתבגר, ולרוב הכנסתם נמוכה.
5. סיבות אינטלקטואליות
דתיים שיוצאים בגלל סיבות אינטלקטואליות לרוב עוברים תקופה של התחבטות והתלבטות לעיתים קשה ולעיתים ארוכה (דומני שאצל החרדים ההתלבטות ארוכה יותר, ומתמקדת על שאלות אחרות במקצת מהדתיים-לאומיים). לעיתים הדבר מתחיל בתחושה אאוטסיידרית מסויימת שכבר קיימת אצל היוצא ו/או תחושת אינדיבידואליות חזקה שאחד מביטוייה הוא היכולת לבחון דברים כאדם מן הצד. כתוצאה מ"זווית הראיה של אדם מן הצד" עולות שאלות רבות, וכשאינו יכול למצוא את התשובות להן, הוא מרגיש שלהמשיך לחיות חיים דתיים יהיה שקר והוא עוזב.
תחושת האאוטסיידריות/אינדיבידואליות אינה משתנה בהגיעו לעולם החילוני, וגם שם הוא ממשיך לבקרה כ"אדם מן הצד". כלפי חוץ אולי יהיה כחילוני מן המנין, אך בתחושתו לא ירגיש בבית לא בציבור הדתי ולא בעולם החילוני. באידיאולוגיה רבים מהם אולי קיצוניים ביחס לדת, נוטשים את הקיום המעשי לחלוטין, אבל מתונים כלפיה רגשית. רבים מהם מסוגלים לראות בה את הדברים החיוביים, הם אינם כועסים על הקהילה בה הם גדלו, אבל מרגישים שאין ביניהם שפה משותפת כלל ועיקר. אולי הם ממשיכים להסתקרן במה שנעשה בה, בפרט אם הם עדיין קשורים עם ידידיהם הדתיים, אבל אין להם שום כוונות לחזור אל חיק הדת. סך הכל הם ממשיכים לראות את הדת והקהילה הדתית בעין מפוכחת.
שולח מבלי להגיה. אקרא מחר שוב ואראה אם אני מסכים למה שכתבתי.. 
*****
dfl:
יפה עשה מחבר הרשימה, שכלל בה את הזהות המינית ההומוסקסואלית כמניע ליציאה בשאלה. עם זאת, חסרה התייחסות למניע נפוץ אחר, שהוא זהות מינית הטרוסקסואלית.
תוקן על ידי עצכח ב- 06/11/2007 15:14:35
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-6/11/2007 14:19 |
|
| |
דפ"ל
וזה אכן מה שהשיב לו הכותב 'L i k o '
הבעיה היא שאני מרגיש כמו כשאני פותח אנציקלופדיה רפואית - יש לי סימפטומים של כל המחלות בעולם. גם כאן - אני מרגיש קצת שייך לכל אחת מהקבוצות [הבהרה - בעיני קבוצה 2 זה לא רק הומואים, זה כל מי שלא מעוניין להתחתן בגיל 20 ולהשריץ מיליון ילדים].
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=292&msgid=108154803
תוקן על ידי עצכח ב- 06/11/2007 15:02:39
|
|
|
|
| נשלח ב-6/11/2007 15:36 |
|
| |
שמרן,
תודה לסלסרו על עריכת הרשימה ולך על הבאתה! [ותודה לאמשלום וספרן על העדכון]
אוסיף עוד שתי קטגוריות; האחת מוכרת לי מכמה וכמה מקרים והשניה לא כ"כ [לבד אולי במקרים בודדים] אבל סביר.
בכן:
א. הסובל מקשי לימוד [מהקשיים המסווגים כיום ונידונים למיניהם] שגדל בחברה/משפחה חרדית/דתית השמה דגש על ההצלחה בלימודים. משהתייאש מסיכויי הצלחתו במיקומו החברתי פנה לאלטרנטיבה שלדעתו גם מתן שכרה בצידה,
ב. אחד שפשוט מחשב "שכר מצוה כנגד הפסדה" שלאור הבנתו את ערך הדת, הוא רואה את מחירה הכבד של עסקת החבילה כלא שווה ולכן נותן יותר ערך לחופש מהדת מאשר לעול הדת למרות שהוא מעריך את העול אבל לא במחיר הזה. בשונה ל#3 "סתם כך" שברשימה שהוא כן מתחבר לכל העסק אם היה מקבלו במחיר טוב וכן בשונה ל#5 שכן הוא אינו עוסק בחישובים אינטלקטואליים אלא אינטואיטיבית.
[כדבריך, מדובר בפקטור הדומיננטי וכמובן שיש צירוף רב הסיבות והפכיהן כתומכות לכאן ולכאן.]
לגבי #4 "מחנק" ראיתי ציטוט בכ"ע חרדי מכתבה של י. רוזנבלום, בה מובאת תוצאת מחקר המצביעה על כך שיש יותר "יוצאים" מבית"ר, אלעד, קר"ס וב"ב מאשר מחיפה, רחובות, פ"ת ות"א. הטענה היא כי בערים ה"פתוחות" יותר שותפים החניכים בהגדרתם העצמית כדתיים. שותפות זו מגבירה אצלם את הזיהוי העצמי כדתיים. נראה שצריך להוסיף שתחושת השותפות לא רק מעלה את ערך הדתיות בעיני עצמם אלא היא גם מפחיתה מתחושת המחנק מאחר וזהות הדתית לא באה להם רק מכפייה [אך כמובן שנקודה זו לא תיזכר בכ"ע חרדי].
תוקן על ידי עצכח ב- 10/11/2007 22:40:42
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/11/2007 17:41 |
|
| |
[כבוד הרבנים ווטו1 ספרן, והרבה אמשלום
הכותבים 'סלסרו' 'liko' הם מהניקים הידועים ומוערכים בפורום ליוצאים בשאלה בתפוז, והבאתי את הדברים, מתוך הדיון שם באשר למאמרו של אורבך בווינט, כלשונם ללא שום שינוי ועריכה. הדיון שם מונח בקרון זווית וכל הרוצה יבוא ויטול].
ואם אתינן להכא נאמר מילתא בהדיה: אפשר לערוך הבחנות ע"ג הבחנות והאשכול המעניין הזה יוכיח שאין לדבר סוף. אך אחר וויכוחים מרים כאן ובאגודה אחת כמו"כ בעולם החוץ-הווירטואלי הגעתי להבחנה המזדקרת מעל האחרות והיא מעין קו פרשת מים בין היוצאים בשאלה הישנים (המשכילים) לבין החדשים.
המשכילים חיו בתקופה בה עיקר היות האדם היה ביציאתו מעצמו לטובת פעילות חברתית והפנמת ערכי החברה ויצירה תרבותית בתוכה. פחות חשוב מה בדיוק בחיי משפחת שלמה מיימון או משה ליב לילנבלום הוביל אותם להפוך למשכילים, מה שחשוב זה שביצירותיהם (חיי שלמה מיימון, חטאות נעורים) הם חשו חובה להצדיק את צעדם במונחים חברתיים: היינו, הם תיארו את החברה המסורתית-חרדית כמושחתת וחסרת עתיד בעוד החברה המודרנית-משכילית הצטיירה בחזונם כחברה עתידית שהצדק ישכון בה.
הכתיבה האוטוביוגרפית המשכילית איננה מבחינת 'ספרות ווידויים' (המיוחסת לוידויים של רוסו) אלא מבחינת 'ספרות זיכרונות'. כל המחפש שם אחר קישקעס וחיבוטי נפש יעלה חרס בידו אך תיאורים חברתיים ימצא שם לרוב. לא במקרה הפך 'חיי שלמה מיימון' למקור בלתי נדלה להיסטוריונים וחוקרי חסידות. בהקדמה לספר, שכזכור נכתב גרמנית עבור הקהל הגויי, כותב המו"ל הגרמני כי הספר הוא הדגמה לסוף הנאורות לנצח את כוחות החושך. היינו, נאורי כל העולם! הנה קראו את תולדותיו של הבחור העילוי שנולד במעמקי המזרח הפרימיטיבי והפך את עצמו לאיש מדע ופילוסוף. ושוב, חיי שלמה מיימון כשלעצמם לא אמורים לעניין אף אחד, משמעותם היחידה היא שהם שואבים את כוחם ומאמתים בד בבד את עליונות הנאורות על החושך.
כאן נכנסים החרדים לתמונה הטוענים כלפי המשכילים את טענת הנגיעס: לא החזון החברתי עומד בשורש קיומכם אלא רצונכם לפרוק עול. אני חושב שטענת החרדים יש בה כוח מפרה כי היא עומדת אל-מול המשכיל ומחייבת אותו להתמודד עם חזונו. ואכן הספרות המשכילית מאופיינת בוויכוחים מרים פנימיים באשר לכל נושא שהוא ממעמד החסידות ועד הלאומיות דרך 'הסופות בנגב' (הפוגרומים הרוסיים ב1881) שהובילו לחזרתם בהם של כמה מגדולי המשכילים באשר לחזון ההשתלבות בתרבות הרוסית.
אך בניגוד למשכילים המודרניים הרי היוצאים בשאלה החדשים עומדים בפני מצב שונה לחלוטין. לא עוד הצורך בהפנמת ערכים תרבותיים ואזרחיים (למן גיוס לצה"ל ועד לימוד נכסיה הקלאסיים של התרבות המערבית) אלא פניית היוצא בשאלה לתוך עצמיותו האותנטית הנעלמה בכדי לשאוב משמעות לחייו. בניגוד ל'משכיל' שתיאר את תולדות חייו כהתקדמות על פי מיתוס הקדמה המודרני-חברתי, הרי 'היוצא בשאלה' החדש מוצא את עצמו נטמע בחברה האינדיבידואלית, על שלל קוריוזיה ומוזרויותיה, ולא נודע כי בא אל קרבה.
מתוך כך נגזר האפיון הנרקיסיסטי של יצירותיהם הספרותיות והקולנועיות של היוצאים בשאלה החדשים. כל המחפש בספריהם אחר טיעון חברתי בגנות החברה החרדית ובשבח החברה החדשה שאליה בחרו להצטרף יעלה חרס בידו. גם בחייהם הם לא מנסים להוכיח משהו לאף אחד. רובם לא מתגייסים לצה"ל ולא משתדלים להפנים את ההיררכיה התרבותית המערבית. את היצירות האחרונות אפשר לסכם במלה אחת: אנו כל כך מורכבים, אינדיבידואלים ואותנטיים, עד שאיננו חייבים דין וחשבון לאף אחד, לא לחרדים ולא לתרבות המערבית ולא לצבא הציוני. ההיתלות בעצמיות המורכבת והבוז לכל היררכיה חברתית מסורתית לא מותירים ליוצא בשאלה שום אפשרות להבחין בין יוצא בשאלה בגלל דיכוי המחשבה החרדי לבין מי שדווקא חשקה נפשו לטפס על הרים במקום להתחתן בגיל עשרים או אף מי שחשק בלשכב עם כל בנות ירושלים. כולם שווים לטובה בהיותם אותנטיים ואין לאף אחד זכות לדרג ביניהם.
למותר לציין כי לנוכח זאת נוצר פער תרבותי בלתי ניתן לגישור בין החרדים לבין היוצאים בשאלה החדשים שאינם מבינים איש את שפת רעהו. טענת 'הנגיעות' הישנה והטובה איבדה את ההקשר שמעניק לה משמעות כלשהי. החרדים התמימים מצפים לטענה מנומקת השוללת את קיומם ובמקום זאת חוזים ביוצאים לשאלה השופכים את הקישקעס שלהם בראש חוצות בבחינת 'חזו בי מורכב אני'. בהיעדר יומרה מצדם של היוצאים הרי כל טענת הנגיעות היא חסרת משמעות.
לפעמים אף נפגשים החרדים באותם יוצאים בשאלה המנצלים את ביטול ההיררכיות בכדי לטעון שהם עוד דתיים למרות שאינם מקיימים תורה ומצוות. לנוכח זאת, קשיי התקשורת ביניהם מגיעים לשיאים חדשים. החרדים נאחזים בסנטימנטליות הרגשנית כבמקור תקווה ואינם מבינים שלפנינו חורבן כל אפשרות להבחנה כלשהי בין דתיים לחילוניים, כי הרי הכול תלוי בהגדרה העצמית של האדם הכל כך מורכב עד כדי כך שכל ההבחנות המסורתיות, מוסריות ותרבותיות, קורסות בפני העצמיות האותנטית.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/11/2007 18:15 |
|
| |
שמרן
 על הדברים ובמיוחד על המשפט המשמעותי:
"בהיעדר יומרה מצדם של היוצאים הרי כל טענת הנגיעות היא חסרת משמעות"
אבל הרשיני להעיר כי משפט זה הוא טוב לכל הקבוצות שנמנו כאן
חוץ מהקבוצה היוצאת מסיבות אינטלקטואליות שעם או בלי יומרה
מעסיק אותה הפן המוסרי של יציאתה ולכן לנקודת הנגיעות עניין רבתי עבורה
תוקן על ידי דינגו_אמת ב- 06/11/2007 18:21:17
|
|
|
|
| נשלח ב-6/11/2007 19:42 |
|
| |
[שמרן,
ואולי זה ה"מרד" האמיתי בעולם ממנו יוצאים היוצאים? אולי זו הטענה העיקרית שלהם כנגד ה"בית"? (שהוא אינו מאפשר אינדיווידואליוּת/יצירתיות/אותנטיות נפשית וכיו"ב) אולי, בין אם הם מגדירים זאת כך (וממה שאני מכירה, הרבה עושים זאת) ובין אם לא, בעצם דרכם (שאתה נוטה לזלזל בה כי אינה מלאת פאתוס פוליטי, אבל אפשר לראות בזה את הליקוי שלך ולאו דוקא את שלהם...) הם מתריסים כנגד מהות הקיום ממנה יצאו?]
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2007 17:08 |
|
| |
שמרן,
רק על משפט אחד אני חולק:
"כל המחפש בספריהם אחר טיעון חברתי בגנות החברה החרדית ובשבח החברה החדשה שאליה בחרו להצטרף יעלה חרס בידו".
האמנם? הגיגי החוזרים בשאלה מלאים ביקורת על הדיכוי והמחנק ועל הבורות שנגזרה עליהם וכו' וכו'. ובזה צודקת אמשלום. (אם תשאל אותי, זה בגלל שהם מרגישים צורך פנימי בלתי-מודע "לספק את הסחורה", אבל כרגע לא משנה ההסבר, משנה העובדה).
אמשלום,
טיעון רעיוני עקרוני אינו "פאתוס פוליטי". ואם דווקא פאתוס קיטשאי מרתיע אותך - הרי תשפוכת המי-אני-מה-אני אמורה הייתה לעורר את סלידתך הרבה יותר.
א"ג
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2007 17:15 |
|
| |
איד"ג,
אני מדברת דוקא על פאתוס פוליטי, בניגוד לשיח (קיטשי או אותנטי) אישי לחלוטין. אני חושבת שמי שמתעניין באנתרופולוגיה, או לפחות בתופעות חברתיות ואנושיות (אם בהקשר היסטורי, מחשבתי או אחר), חייב להיות מסוגל להבין (גם) את הפוליטי (=העקרוני, הכללי, החברתי, הרעיוני וכו') מתוך האישי, ולא לחפש רק אחר עמדות מעוצבות באופן פוליטי, שכן לא לכולם יש כאלה, בודאי לא באופן מודע ומסודר (דומני שיש כאלה המכנים שיטת עבודה זו בשם "תיאולוגיה שלא מדעת"...).
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2007 18:53 |
|
| |
תחושת הבטן הלא בדוקה שלי היא שהמצב שונה ביחס לקהילת הדתל"שים שעוזבים את המסגרות הדתיות-לאומיות. אני לא חושב למשל שאחוז הדתלשים הסרוגים ביחידות לוחמות בצה"ל נמוך מאחוז הסרוגים בהם. כלומר אם 43.5% מהדתיים הם ביחידות לוחמות (נתון בדוי...) אני מניח שגם אחוז הדתלשים הלוחמים מתוך כלל הדתלשים זהה.
שמעתי פעם ר"מ מישוב גדול בשומרון מבכה על כך שבניגוד להצלחה של 100% בהנחלת המורשת האידאולוגית-ארצישראלית בקטע הדתי הכולל האחוזים פחות טובים. כלומר, לדבריו יש להם בישוב דתלשים אבל אין להם למשל מישהו שנהיה מתנגד להתנחלויות (לפני שתקום עלי החנטה השמאלנית דכאן, לשם הדיון באו נצא מנקודת הנחה שתפיסה ימנית-מתנחלית היא סוג של תפיסה ערכית, גם אם הערכים עצמם שנויים במחלוקת - כמו כל ערך כמעט. ודאי שלא מדובר כאן בניהילזם טוטאלי).
לכן, אולי בעצם החוזרים בשאלה הם תבנית החברה ממנה הם ברחו גם אחרי שברחו ממנה?
אולי התוצאה הכמעט בלתי נמנעת של חינוך מילדות שמזלזל בכל מה שלא צמח אצלו בשטיבל (לרבות הצבא או החברה והמדינה הישראלית בכלל), חיים ללא דילמות ערכיות של ממש שהרי הכל כלול ב'ככל אשר יורוך', קיום מצוות רק מתוך פחד מוחלט משכר ועונש ואש הגהנם וכשהפחד הזה נופל אז כדברי ר' פרידריך 'באין א-להים הכל מותר', הפנמת האקסיומה שכל העולם והחברה לא נבראו אלא לשמשני - היא חוזר בשאלה שממשיך 'להאמין' או למצער לחיות לפי הנחות המוצא הללו?
הרי בחברה החרדית (בניגוד גדול לחלקים גדולים בדתית וודאי בחילונית) מעולם לא יתקיים דיון בשאלות כמו: מה ראוי לעשות? האם ראוי לעזור? האם ראוי ללכת לצבא? האם ראוי לשלם מסים או לשמור על חוקי התנועה? בסופו של דבר יש 'ככל אשר יורוך' חברתי קבוע, סל תשובות לכל השאלות, ומי שלא מקיים את התשובות גוזר על נפשו אבדון. האם ברגע שהוא משתחרר מפחד האבדון כל כך צפוי שהוא יתחיל להתחבט בשאלות מוסריות?
בסופו של דבר, החברה החרדית לא מייצרת סוג של אידאולוגיה שאפשר להתמודד איתה בכלים אידאולוגיים. היא מייצגת מבנה של 'שכר ועונש': תחיה בצורה מסויימת וזה מה שיביא מזור לגופך ונפשך. זו בעצם סוג של תיאוריה כלכלית-רפואית. אם אתה מאמין בה באופן מוחלט תקפיד עליה, ואם לא אז לא. במצב כזה איך אפשר לצפות ממי שחדל להאמין בה שיפתח לעצמו אידאולוגיה נגדית? האם אדם שהאמין שזה מזיק לאכול חסה ולפתע שינה את אמונתו וזולל חסה מאכזב אותנו בכך שלא החליף את אמונתו בהינזרות מסוג אחר?
[כמובן שכל דברי הם על הצד שאכן המצב בקהילת החרדלשים הוא כפי שמתואר לעיל. אני מניח שזה לא מדויק. הרי לא חסרים גם חרדלשים מסוג אחר וגם להם נתנו במה בתקשורת - נראה לי שרק ממשפחת פוקס המח"ט בחברון אפשר להקים קצת יותר מחוליית חי"ר].
|
|
|
|
|
|
