החוזרים בשאלה ומניעיהם

"לאנשים כמונו יש תרבות. לאנשים שאינם כמונו יש סגנון, במקרה הטוב"

מה נשמע בבית אדם ברוך. הוצאת דביר, 310 עמ', 78 שקלים

לאדם ברוך יש ייחוס. ייחעס מבטאים את זה ביידיש. סבו מצד אמו, הרב יצחק יעקב וכטפויגל, היה ראש ישיבת מאה שערים. אבי סבו מצד אביו, הרב ב"מ רוזנבלום, היה ממייסדי יסוד-המעלה ובנו של רבי שלום מנשה מבריסק. לא פחות. הייחוס הזה תקוע בגרונו של אדם ברוך - לא לבלוע ולא להקיא. מחד גיסא הפנה עורף לאבותיו הצדיקים, את הרוזנבלום המיר בברוך - גם זה בחזקת מומר - ובמושב לצים ישב. אולי לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים אולי לא עמד, אבל מתבונן בשתיקה וספק שותף היה ועודנו. ובתורתו לא יהגה יומם ולילה, אלא רק מפקידה לפקידה, כמעין תחביב, בשעות הפנאי. דולה פנינים ומשליך, דולה פנינים ומשליך בפני חזירים. מאידך גיסא, נותרה בו בברוך יראת כבוד; לא, לא יראה, הערצה עמוקה, נואשת, למה שהפנה לו עורף, למה שלא יכול היה אלא להפנות לו עורף. עוד טעם נזיד העדשים הישראלי בפיו וכבר הבכורה היהודית האבודה כרוש ולענה תחת לשונו.

העסקה גרועה. איך אפשר להשוות בין האצולה עתיקת היומין הגלותית של העם היהודי לבין האליטה הישראלית נטולת השורשים, הבורה, הפרובינציאלית, המודדת את ערכה במספר הדורות בארץ? אבל היה רגע שבו נראו הדברים אחרת. אז מילאה שירת הסירנה של הציונות את אוזני הנערים והשמינה את לבבם. ועכשיו? עכשיו מאוחר מדי. מעוות לא יוכל לתקון ואת שנעשה אין להשיב.

לאדם ברוך יש ייחוס. ההבנה שבמונחי אבותיו - מונחים שהוא בחר להיות שותף להם - הוא חומץ בן יין, תקועה בגרונו. לא לבלוע ולא להקיא. ובכן מה הוא? רוזנבלום או ברוך? תלמיד חכם או חכם על חלשים, כלומר ספק הלכה מדוללת לאוכלי טריפות ונבלות? עסקן תרבות פרובינציאלי או בכל זאת, למרות הכל ועל אף הכל, "נין ונצר" שבעורקיו זורם הדם הכחול היהודי האמיתי, דם שגם אם תמהל ותמהל ותמהל לא ייעלם? גם זה וגם זה. לא זה ולא זה. לא לבלוע ולא להקיא. ארשת הפנים המסוגפת של ברוך מבטאת קרע פנימי "אמיתי", שהפך לפוזה, למניירה, כמו כובע המצחייה הנצחי שלו.

וכמו הסממנים החיצוניים של אמביוולנטיות תרבותית (דתי או חילוני? אין או אאוט? המלה האחרונה או קול מאוב?), גם הקול שברוך אימץ לעצמו הוא קול אמביוולנטי. ברוך הוא צופה מן הצד, מתבונן אירוני, מריר. האירוניה היא הביטוי המושלם להעדר רצון - ואולי גם להעדר יכולת - להיות "שם", כלומר "כאן". הכל אצל ברוך בין מרכאות, מוטל בספק, דו-משמעי, לא מחויב. ברוך מפרש, או ליתר דיוק מספק "קומנטר" (הפרשנות התרבותית של ברוך היא ניסיון מתמיד להיות "מעודכן", כלומר אמריקאי). הוא מדווח. תמיד מן הצד, כלומר מלמעלה. גם כשהוא אוכל (כלומר "מנגב") חומוס, הוא לא מפה; גם כשהוא מסתופף ומתחכך עם המעגל הפנימי של הנחשבים הוא מקיף את עצמו בהילה מודעת-לעצמה של ריחוק, של ניכור, של זרות מכוונת.

"לאנשים כמונו" כותב ברוך בפרק הראשון של ספרו "מה נשמע בבית", "יש תרבות. לאנשים שאינם כמונו יש סגנון, במקרה הטוב". אנשים כמונו הם בני משפחת ברוך. הוא יכול להזדהות אתם, עד כמה שהוא יכול/רוצה להזדהות עם מישהו, משום שגם הם כבר לא הדבר האמיתי, משום שגם הם מרחפים בין העולם האמיתי שהותירו מאחור לבין העולם הוולגרי ונטול השורשים שבו לכאורה בחרו, או שבתוכו נלכדו. "אנחנו... היינו משפחה יהודית במרחב הישראלי. תא יהודי. תא יהודי שקט... טוב לנו להיות מיעוט מלהיות רוב. כלפי חוץ אנחנו בדרך להיות ישראלים. אנחנו לא מעוניינים שאנשים כמונו ממש יתרבו. כי אז יהיה קשה להבחין היטב בינינו לבין אנשים כמונו, ואז, חלילה, עוד יבררו מי אנחנו".

המשפטים האלה הם הפרוזה הברוכית במיטבה. אבל אני חושש שברוך ומשפחתו הם ישראלים לגמרי; "כמו כולם", כלומר חריגים בתוך גבולות החריגות שהיא הנורמה הישראלית. התחושה הזאת אינה נוחה לברוך. הוא מעדיף, אם לא לכפור בעיקר, לצאת מן הכלל. אנחנו, הוא מודה, "מעולם לא הצלחנו להיות אנשים כמונו". אבל "אנחנו" לפחות מנסים. לולא היה בכך משהו וולגרי - ואין דבר המאוס על ברוך יותר מן הוולגריות, לבד אולי מן הסנטימנטליות שהיא בעיניו רק פן דוחה במיוחד של הוולגריות - הייתי אומר שברוך הוא סנוב.

המלה הזאת היא קיצור של הביטוי הלטיני "סינה נוביליטטה", ללא אצולה. הסנובים לא היו אצילים, אבל גם חלק מן "האספסוף" לא רצו להיות. בארץ, הסנוביות הזאת באה לידי ביטוי לעתים בדבקות בדת - לא מתוך אמונה בבורא העולם, חלילה (מי שטעם ממעיינות השכחה של המודרניות אינו יכול להאמין באמת בבורא העולם), אלא מתוך בוז להמון, לעם הארץ שאינו יודע עוד "צורת אות", שכרסו ריקה מש"ס ומפוסקים. דבקות בדת להכעיס, אמונה ללא אמונה. חישבו על עגנון ועל ליבוביץ'. חישבו על ברוך.

הפוזיציה הזאת, החתירה העמוקה לאותנטיות וההידבקות המבוהלת בזיוף, מקבלת ביטוי נוגע ללב בתמונה שבחר ברוך לשים על שער ספרו. "דיוקן אמי" הוא קורא לה. התמונה הזאת, ציור מסוף המאה ה-19 או מתחילת המאה ה-20, אינה באמת דיוקן אמו של ברוך. אביו קבע שכך ובניו הסכימו. התמונה היא איפוא דיוקן האם במרכאות, לא-אמת מוסכמת, "מן המפורסמות והמקובלות ולא מן המושכלות" אם לנקוט את לשונו של הרמב"ם. ברוך עצמו מודע לשרירותיות הכפולה, הדה-סוסירית, הבאה כאן לידי ביטוי: לא רק השרירותיות של הקשר בין מסמן למסומן (האב ובניו החליטו שזהו דיוקן האם), אלא גם ההגדרה מכוח המקום היחסי. בבית אחר תמונה קצת מתקתקה מסוף המאה ה-19 או מתחילת המאה ה-20 היא קיטש. על יד יצירות האמנות המודרניות הממלאות את בית רוזנבלום (ביטוי לרצון לתפוס מקום של כבוד בעולם של הפניית עורף), היצירה נעשית אירונית, אנטי-קיטש. "אנחנו מתירים לעצמנו, אם בכלל, רק קישוטיות מודעת, אירונית". כן. לאנשים "כמונו" יש תרבות (הם קוראים את התמונה קריאה אירונית המקפלת בתוכה גם אירוניה עצמית). בצורתה האידיאלית, ההתנשאות דורשת איפוק. מוטב לא להסביר. "עד כה שמרנו לעצמנו שזהו דיוקן אמא: הברכה מצויה בסמוי". דעותיהם של הלא-מבינים אינן מעלות ואינן מורידות. האדם, ובייחוד אם הוא "אנשים כמונו", צריך לשאוף לאוטרקיה, להסתיר ולהסתתר, לא לגלות חולשה.

בקטע נוגע ללב מן הפרק האחרון בספר העוסק באביו, מספר ברוך על הזעזוע שתקף אותו כנער למקרא מכתב של אביו למשה שפירא, שבו כתב אשר רוזנבלום לשר הפנים: "אתה חייב לי בדיני שמים". "אבא פונה לשמים?" כותב ברוך, "אבא פונה לשמים? החלשים פונים לשמים נגד יריביהם, לאחר הפסד משפטי. אבא מנציח במכתב עלבון או עוול. אין בכוחו לפתור כאן ועכשיו את הדברים. הוא מאיים. הוא חסום. חלשים מאיימים. אבא חלש". לכאורה מה שמפריע לברוך הוא עצם הפנייה לדיני שמים; למעשה - החשיפה האנושית. לא התיאולוגיה אלא הפסיכולוגיה היא שמציקה לברוך. אביו מתבזה משום שהוא חושף את עצמו ומודה בפני אחרים כי דעתם ומעשיהם מורידים ומעלים. לפני בניו, מספר ברוך, אשר רוזנבלום מיאן לפתוח את סגור לבו; מעולם לא נחשף לפני בניו. דחה אותם בקש: "דיבור לא יועיל... דיבור לא מתקן".

אלא שיש שהדיבור מתקן - לא את המעוות, אלא את המעות. ברוך אינו מצליח לסגור את כל האירוניה בדל"ת אמותיו. מעת לעת הוא חש צורך להבהיר לאחרים, להסביר, להעלות אל פני השטח את האלוזיות האירוניות הרבות המפוזרות בפרוזה שלו, אלוזיות דקות ומושחזות, המתבזבזות, כך נראה, על אוזניים ערלות של אלה שלא שנו ופירשו. מעבר לזה הכתיבה היא פנייה לדיני שמים. ברוך חש צורך להיוודע.

צריך לשמוח על כך, כי ברוך מעניין כאובייקט לא פחות משהוא מעניין כסובייקט. כדי להסיר כל ספק, אני מבקש להבהיר ש"מה נשמע בבית" הוא ספר מבריק מבחינות רבות. יש בו תובנות מרתקות על אמנות ישראלית (בפרקים על רפי לביא ויאיר גרבוז) על התקשורת (בפרק "אז מה היה לנו?" ובפרק על רוברט מקסוול). הוא מציע ניתוח מעניין לתרבות הפוליטית הישראלית דרך דמויותיהם, הטרגיות בעיניו, של שמואל גורודיש ויוסי גינוסר (הניתוח של גינוסר לעתים דוגמטי מדי - ברוך מתאהב בפרשנות שלו ודבק בה למרות מחאותיו של המפורש). הוא מנתח דרך סיפוריהם של דוד אבידן ומקסים גילן את מחלת השכחה הכרונית של הישראלים. אבל נדמה שהפרקים האוטוביוגרפיים, אלה העוסקים באביו ואמו, וזה העוסק בנעוריו ("בין אצ"ג לביאליק") הם הטובים בספר: בהירים, נוקבים, אכזריים במידה (גם כלפי המחבר), חושפים טפח ומכסים יותר מטפחיים.

לא הכל טוב באותה מידה. הבחירה הסגנונית של ברוך בכתיבה קטועה, בפרגמנטציה של הטקסט למקטעים קצרים אינה מבטאת רק סגפנות סגנונית, אלא גם איזה חוסר יכולת להחזיק מעמד, איזה קוצר רוח, לעתים - והדבר מפתיע אצל מי שניחן בפדנטיות כמעט אובססיבית כמו ברוך - חיפוף. הפרקים על שכונת נגה, תיאור הנסיעה לגליל והפרק העוסק במוזיאון אצ"ל בנאליים, עיתונאיים במובן הפחות מעניין של המלה. גם בניתוחי התרבות הישראלית יש מתח בין פוזת המתבונן מן הצד של ברוך לבין היותו בשר מבשרה של האליטה התרבותית ושל הסצנה האמנותית שהוא מנתח. ברוך הוא לא רק סוכן תרבות מרכזי, אלא שותף-מתחכך של אצולת הממון. לקרבה הזאת יש מחיר. ברוך לעולם אינו מעריץ וגם כשהוא מליץ יושר הוא עושה זאת כתלמיד חכם המטהר שרץ. מאידך גיסא הוא גם אינו מרוחק באמת. יותר מדי ברוך הוא מ"אנ"ש"; הוא להוט מדי להיוודע כיודע ח"ן, מנסה לשווא להרחיק ולהתרחק באמצעות האירוניה והניכור. אדם ברוך מבקש לרקוד בשתי החתונות. פעם הוא ממהר בעגלה המלאה ופעם אצה לו הדרך בריקה, כלומר תמיד בין לבין - בין התחומים, בין השמשות, בין זאב לכלב, אף פעם לא בבית, תמיד תוהה.

פרופ' אביעד קליינברג ערך את הספר "לא להאמין" שראה אור בהוצאת אוניברסיטת תל אביב

תוקן על ידי מנהלי_משנה ב- 02/12/2007 16:34:32