גם החרדים וגם היוצאים מתקשים להסתגל למצב החדש שבו רוקנה תופעת היציאה בשאלה מכל הקשר חברתי ביקורתי והפכה לעוד אחת מהמוזרויות המאפיינות את חיינו בעולם הפוסטי. יש עונדי עגילים ויש חובשי כובעים, יש טראנס-גנדרים ויש גולשי גלים. ויש גם יוצאים בשאלה.

והגיע הזמן שגם החרדים וגם היוצאים יפנימו את המצב החדש ויחדלו להרעיש כל כך סביב עצמם. יש עוד מוזרויות וגם להם מגיע אשכול בעצכ"ח של 40 עמודים.

התעוררתי לכתוב את הדברים בעקבות ביקורתו הקטלנית של דרור אידר על ספרו של חנוך דאום בעיתון הארץ דהיום. אידר הוא מרצה לספרות עברית ומקונן על היעדר מחוות לספרות המשכילית בספר של דאום. כאמור, איני מקבל את התביעה. זכותו של היוצא בשאלה לא לקרוא את חטאות נעורים ללילנבלום ואביעזר לגינצבורג אך אידר גם מתלונן על הפער בין היומרה של דאום לבין הספר. ובכך מתאימים דברי, על הפער בין המשכילים בעבר ליוצאים דהיום, לדבריו.

ואביא גם את דבריו בתוספת כמה הארות שהוספתי תוך כדי הקריאה

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/937785.html

שיבתו של "התלוש" מביישת את נעוריו

אלוהים לא מרשה

חנוך דאום. הוצאת ידיעות ספרים, 213 עמ', 88 שקלים

הספר הזה ראוי היה שייגנז, ולא בגלל החשיפה הכמו-מרעישה שבו, או תכניו הסמי-פרובוקטיביים, אלא בשל בוסריותו. מי שכן עשוי למצוא בו עניין הם סוציולוגים של התרבות, לאו דווקא בשל תכניו כמו בגלל ההתייחסות הרצינית אליו בבמות ספרותיות שונות, כמו בישר בשורה או פרץ דרך.

אין זה סוד שהספר משך אש צולבת מצד מחנהו של דאום, הציבור הדתי, מושא הביקורת הראשי בו; אבל התקפות אלה היו ילדותיות: אלה תגובות פבלוביות מוכרות של מגזר הנתון כל העת, לפחות בתודעתו, בהתגוננות מתמדת. כמו במקרים אחרים, קשה לאנשים מסוימים בציבור הדתי לקבל את העובדה שאיש לא חתם אתם על חוזה או הסכים לייצגם בדרך כלשהי.

ספרו של דאום מסודר בתבנית של רומן מכתבים אוטוביוגרפי. ארבעה מכתבים בספר: הראשון מיועד אל האב, רב חשוב בקהילת "מרכז הרב", שנפטר בעת התבגרותו של הבן; המכתב השני מיועד אל מה שדאום מכנה "המגזר", דהיינו הציבור הדתי-מתנחלי שממנו הגיע; המכתב השלישי פונה לאלוהים ולמעשה בוחן את סך אמונותיו וקיום המצוות של דאום; והמכתב האחרון פונה אל רעייתו, אם כי רובו המוחלט עוסק בנושא אחר לגמרי, כלומר תסמונת ה-OCD שממנה סובל המחבר.

אוטוביוגרפיות הופיעו בספרות העברית החדשה עוד לפני כ-150 שנה, עם "אביעזר" של מרדכי אהרן גינזבורג, "חטאות נעורים" של משה לייב לילינבלום ועוד. בחיבורים אלה פרשו המחברים את פרשת התמשכלותם ויציאתם מעולמם הדתי, תוך מתיחת ביקורת נוקבת ומלומדת על קיבעון המסורת היהודית והחשיבה המאובנת של הממסד הדתי. עניינים אלה הזדמנו גם לספרו של דאום, אבל בשיתוף השם בלבד; כותרות, נושאים וציטוטים כמו תפאורת קרטון שדבר אין מאחוריה מלבד פיגומי הידוענות.

אכן, בתשתיתו הסמויה של הספר נמצא אחד הנושאים המדוברים בספרות העברית החדשה: "התלוש". אכזבתו של המשכיל היהודי בשלהי המאה ה-19 מניסיון ההשתלבות בחברה הכללית עקב האנטישמיות המעיקה, הותיר צעירים יהודים רבים בין העולמות. להחזיר את הגלגל לאחור לא רצו; מנגד, לא יכלו להתבולל, בעיקר מסיבות נפשיות עמוקות. צעירים אלה זיהו עצמם בראש ובראשונה כיהודים, ומבחינה זו הציונות נפלה על קרקע בשלה, שכן היא איפשרה לאלפים מהם להימנות עם הלאום היהודי למרות הוויתור על המרכיב הדתי.

אבל עד שהציונות צברה כוח נולד הטיפוס המיוחד הזה, "התלוש", שיצא ממצרים של תקופתו, כלומר מהעיירה היהודית על חולייה ובעיותיה, והגיע אל הגימנסיה והאוניברסיטה. הוא עזב את עולמו הדתי, אך אל הארץ המובטחת לא בא, כי לא יכול היה להתבולל. שם, במעבדה החברתית הגדולה הזאת, ניתן למצוא פשר לחלק ניכר מהסוגיות שהחברה הישראלית מתמודדת עמן עד היום: חילון, דת ומדינה, יהדות מול ישראליות, ארץ, לאומיות חילונית מודרנית ועוד. גדולי הסופרים העבריים עסקו בטיפוס הזה ובתלישותו הדתית-חברתית-לאומית; ברדיצ'בסקי, פייארברג, ברקוביץ' ובהמשך גם ברנר, עגנון ועוד.

במפנה המאות שלנו שבה ה"תלישות" אל ההיסטוריה, אם כי בצורה אחרת, בדמות אלפי צעירים ישראלים, דתיים ושאינם כאלה, שגם אם השתייכו סוציולוגית לקבוצה זו או אחרת בחברה הישראלית, הרי שהפרקטיקה המלווה את חייהם - פרקטיקה המזהה את העוסק בה עם מגזר חברתי מסוים - לא תאמה את ההגדרות החברתיות המקובלות (יהודה שנהב התייחס לכך במאמריו במוסף זה על האנציקלופדיה "זמן יהודי חדש", כאשר תיאר את המצב הפוסט-חילוני; "הארץ, ספרים", 12.9 ו-19.9). החברה הישראלית כוללת אלפי צעירים החיים על קו התפר שבין העולם הדתי לחילוני, ומקיימים צורות חיים שונות ומשונות, המכילות מה שבשיח העיתונאי הרדוד נראה כסתירה.

דאום נכנס אפוא למגרש רציני שהסוגיות הנדונות בו נמצאות בלבה של החברה הישראלית; משפטים רבים בספרו מזהים אותו עם דמות "התלוש": "אינני חוזר בשאלה. אינני חילוני. כנראה גם אינני דתי"; "איני יכול לנטוש ולהינתק מן השורשים הללו (...) גם אם זה מסבך במקצת את ההגדרות המסורתיות של דתי וחילוני".

אולם כגודל המשימה - כך גודל הנפילה. מתברר ש"ההגדרות המסורתיות" שדאום אינו מזהה אותן עמו הן סוציולוגיות גרידא ולא פילוסופיות או תיאולוגיות. זה היה יכול להיות בסדר לולא יומרותיו להעמיק בנושאים אלה, בעוד מה שיצא מתחת ידיו הוא אוסף של ציטוטים וקלישאות.

נושאים חשובים עולים בספר, והם קשורים בישראליות המתגבשת של הציבור הדתי והכללי לסוגיו: היחס לאלוהים ולדתיות בכלל, זהותו של היחיד מול הכלל, השירות הצבאי בחברה הדתית, הדתיות החדשה, שמירת שבת שלא כהלכתה, לימוד תורה אלטרנטיבי, ארוטיקה בציבור הדתי, הורות בגיל צעיר, הומוסקסואליות ועוד.

אבל הדיון בנושאים אלה נגדע בטרם יתחיל בשל הפגמים בספר. ראשית - הכתיבה גרועה. עיקר כתיבתו של דאום עד כה בעיתונות היתה סאטירית, ואולי משום כך נראית הרצינות שלו בספר כפארודיה על טלנובלה רגשנית במיוחד, בעיקר על רקע העובדה שטיעוניו אינם מציגים זווית חדשה כלשהי. הכתיבה דלה ומלאה שגיאות, עד שעולה תהייה מה עשה שם יאיר לפיד כעורך. הנה כמה דוגמאות: "אינו יבין זאת"; "דיון כנה"; "אחת לאיזה זמן מוגבל"; "עזבתי את המקדש מעט"; "אך גם איני אסתיר עוד את שאני עושה"; "וכאשר הייתי בחוץ, לחוץ הייתי מכך שאיני במקום בו אמור הייתי להיות", ועוד.

בחלק השני מבקש דאום להתמודד עם סוגיית השירות הצבאי, והפגיעה שנפגע כתוצאה מהמאמץ לעשות מעשה כולם בחברה הדתית - ולהתגייס לשירות קרבי. כשאר הסוגיות שדאום מטפל בהן, גם כאן הוא אינו מודע או לא מתייחס למסורת ארוכה של כתיבה בנושא, ומספק דוגמה לבעיות בכתיבתו: "אך הגשם שירד בעוצמה על ראשי, בשעה ששמרתי על אוהל צבאי מעופש, צרב בי צריבה ושרט בי שריטה אשר לא תתאחה לעולם, ותשאיר עלי סימנה, כמו פגיעה בכנף הרכב, הנשארת על מקומה, כזכר לתאונה שהיתה כזכר לחורבן".

ראשית, הסיטואציה השחוקה: צבא, גשם, בוץ והוויה קשוחה אל מול בדידותו של היחיד; שנית, הדימויים עצמם: חייו של דאום, מתברר, הם מצבור עצום של צריבות ושריטות; שלישית, הניסיון המביך להסביר את מטאפורת הצריבה באמצעות דימוי שחוק נוסף כמו "פגיעה בכנף הרכב"; אבל דאום לא עוצר כאן, ומוסיף ללעוס את הדימוי באמצעות שניים נוספים, שאלמלא הם ספק אם ניתן היה להבין את המבנה הספרותי המפואר: "כזכר לתאונה שהיתה כזכר לחורבן". אם היה ספק לאן דאום חותר, בא הביטוי הידוע "זכר לחורבן" וקשר את גורלו של המחבר עם חורבן הבית הלאומי של העם היהודי.

לאורך כל הספר מצטייר דאום כישו ישראלי המוכיח את הפרושים, בני מגזרו, על הקפדתם היתרה במצוות - וקורא להם לעשות אהבה ולא מלחמה. ככלל, הספר מתיימר לצאת נגד הקיבעון שבחשיבה הדתית, אבל לוקה באותה תסמונת ממש: אין כמעט תנועה בסיפור. בכל פרק המבשר על סיטואציה חדשה, משובצים כמה משפטים חדשים ולאחריהם חוזר המחבר לענייני בדידותו ומאבקו ההרואי לחופש, הקשר שהוחמץ עם האב או עם המגזר או עם אלוהים או עם האשה. זה מכמיר לב בפעם הראשונה, מעורר קונוטציה של קינה בפעם השנייה, אבל לאחר עשרות פעמים זה נמאס.

בחלק הרביעי אמור להופיע מכתב לרעיה, אולם עיקרו מוקדש לתסמונת ה-OCD שממנה סובל דאום; שני פתרונות להפרעה זו ליוו אותו עד שגילה את כדורי הפלא הפסיכיאטריים: אוננות והצחקה. במקומות רבים בספר מתלונן המחבר על אכזריות העולם הדתי שביקש למנוע ממנו את ההנאה היחידה בעולמו, האוננות.

עושה רושם שעל פי דאום, מעלתו הגדולה של העולם החוץ-דתי ("החילוני") הוא החופש, ובמקרה שלו: החופש לאונן! מתברר שבעבור דאום מעולם לא היתה עגלתו של הציבור החילוני ריקה יותר - אחרי הכל, החומר היחיד הממלא בשפע את העגלה הזאת הוא זרע רב הנשפך מאוננות בלתי פוסקת של נערים חילונים מאושרים.

ספרו של ד"ר דרור אידר, "אחרון משורר האלוהים: מיתוס, אתוס ומיסטיקה ביצירתו של יוסף צבי רימון", יראה אור בהוצאת מאגנס

תוקן על ידי מנהלי_משנה ב- 26/12/2007 17:16:52