אגדה ומציאות בחז"ל

אם היה צמח רק לכמה שנים, אפילו לעשרים-שלושים שנה, בניו היו עוד בחיים והחרוב עוד לא היה גדל, וכבר הבאתי שכתוב 'שנתכסה מעינים'.

אלימאיר

כתבת למעלה בעניין שמעיה ואבטליון" "אז אתה הופך אותם לשלומייזלים שלא ידעו מה נעשה מתחת האף שלהם?"

זכורני באחת משיחות המוסר בישיבה עסק הדורש באגדה זו ונתפס לשאלתם של שמעיה ואבטליון, כשהרגישו בחושך שנוצר בחדר הלימוד "דילמא יום המעונן היום?"
והקשה הדרשן: דילמא יום המעונן? בחוץ יורדים שלגים בגובה כמה אמות והם שואלים אם יש עננים?
על כרחך, המשיך הדרשן, שגדולי עולם אלה עסקו ושקעו בלימוד ולא ידעו מה קורה בחוץ!

אז אני שואל אותך - אנשים שלא ידעו צורת מטבע מהי ישתלטו על כל הנעשה בחצירם?

ראשית, הנה הסיפור המקורי, לעיונכם. הוא כתוב בעברית מלאה, ולקוח מפרוייקט השו"ת.

תלמוד בבלי מסכת יומא דף לה עמוד ב

׳עני ועשיר רשע באין לדין, לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל?
אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו.
פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס.
עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון.
אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים.
כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא?
הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה.
עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו, והרחיצוהו, וסיכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה.
אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת.


אני מבין שיש כאן כמה שאלות, ולא מאותו סוג.

א. מדוע היה הלל זקוק לשלם כסף לשומר בית המדרש? זה מתחלק לכמה שאלות משנה:
1. מדוע בכלל היה שומר בבית המדרש? האם תפקידו היה למנוע מאנשים להיכנס ללא רשות, או שהיו לו תפקידים אחרים ומינה עצמו לשומר?
2. האם זה היה סידור פרטי של הלל? כלומר, האם למעטים בלבד ניתנה רשות כניסה ולהלל לא, כך שהיה עליו לשחד את השומר? האם הכניסה היתה כרוכה תמיד בתשלום, לכל אדם?

ב. כיצד היה כה הרבה שלג באותו יום?

ג. מדוע אמרו ש"ראוי זה לחלל עליו את השבת"? הלא פיקוח נפש דוחה שבת.

והוסיפו כאן שאלה נוספת:

ד. מדוע שמעיה ואבטלין אמרו שזה יום המעונן אם היה יום מושלג, ועוד איזה שלג?!


אני סבור שאלו שאלות שיש לדון עליהן, ואולי כדאי להזכיר הנחה יסודית: מי שסיפרו לנו את הסיפור, הן המחבר המקורי שלו, והן מי שהעביר אותו לדורות הבאין, והן מי שהחליט לכלול אותו בגמרא – כולם היו אנשים חכמים ונבונים. חכמתם ותבונתם לא מנעה מהם לכלול לפעמים סיפורים שאינם אמיתיים, על דרך ההפרזה, המליצה, המשל – או שטעו בהכרת המציאות (יש גם כמה דוגמאות כאלו, כגון ההשערה שיתכן יצור שחלקו אדמה וחלקו חי). אבל מתודולוגית אני סבור ששומה עלינו לנסות להבין מה היו השיקולים שלהם. כלומר – לברר את הנחות היסוד. ואחת מהן היא שהחקירה צריכה להעשות בגישה שונה במקצת מזו שמשתמעת במקצת מדבריך (וסליחה על הביקורת, שנובעת כנראה מאי הבנתי). לאמור: אין אנו חושדים בחז"ל שהם שקרנים או טפשים. שומה עלינו להשתמש בכלים שיש לנו – ובהם גם השכל הישר (עד כמה שזה חשוד מבחינה פילוסופית) כדי להבין מה מונח בסיפור.

א. השאלה הראשונה היא החמורה ביותר. אמנם, מה שאני כותב כאן מבוסס על דברי מסתברא, שכבר ענה על הנקודות העיקריות. לא באתי אלא לפרש דבריו ביתר הרחבה, ולציין מקורות שבבקיאותו לא חש צורך לציין.

אני סבור שאפשר להבין את המונח "שומר בית המדרש" כפשוטו. סוף סוף, מישהו צריך להיות אחראי למה שקורה בפנים. אנן סהדי (=אנו העדים ויודעים) שאי אפשר למוסד להתנהל ללא זה.

האם היתה רשות כניסה לכולם או לא? המקורות שבידינו אינם מרחיבים בנקודה זו. מצד אחד, אנו יודעים שהתורה היא נחלה לכל עם ישראל. יש אמנם חוקרים שטוענים כי גישה זו היתה חידוש של הפרושים, והצדוקים, למשל, נהגו אחרת, וביקשו לשמור על הבעלות על פרשנות התורה בידי המיעוט – הם עצמם. לפי זה, הם טוענים שמתן רשות לכל אחד ללמוד היא גישה מאוחרת, והמקורות הקדומים התבארו מחדש לפי עיקרון זה, שאינו מקורי. אך כאן הרי מדובר בפרושים, בשמעיה ואבטליון שהיו גרים, ולא בבית מדרש של כהנים (והלא אף מצאנו סכסוך כלשהו בין שמעיה ואבטליון לבין אחד הכהנים הגדולים, ומנין לנו להפוך זאת למחלוקת עקרונית ולא לאירוע פרטי כלשהו, כפי שמצטייר מן הגמרא שם, אם גם ניתן לטעון שהסיפור אמיתי והפרשנות מאוחרת).

אמנם, מצאנו מפורשות בסיפור על מינויו של רבי אלעזר בן עזריה שפתח את הדלתות של בית המדרש בפני כל מי שרצה להיכנס. וכמדומה מדובר ביבנה, לאחר החורבן, ולא בירושלים של המקדש. כלומר, בימי רבן גמליאל לא היו מניחים לכל אחד להיכנס.

מה פשר תקנה זו? נאמר לנו שלא הניחו להיכנס ל"מי שאינו תוכו כברו". אחרונים הקשו שדרישה כזו אינה ניתנת למימוש, שהרי השומר אינו בעל רוח הקודש. ותירצו תירוצים שונים, כגון מי שלא היה משוכנע בנקיות מניעיו לא היה נכנס. ואף על פי שהדברים יפים, נראה שהם דרך דרש ומליצה, ולא הסבר היסטורי. מסתבר יותר שרבן גמליאל באמת לא הניח להיכנס לכל אחד, אלא למי שעמד בתנאי מינימום מסויימים.

מה היו תנאים אלו? האם הכוונה היתה למנוע כניסה ממי שיכול להחשב לתלמיד שאינו הגון? ומה הופך תלמיד לכזה? היכן קו הגבול?

איני זוכר כרגע מקורות שיכולים לשפוך אור על תנאי הקבלה לבית המדרש. אבל יש לנו את המעשה ברבי אליעזר בן הורקנוס, שביקש להיכנס לבית המדרש למרות שלא ידע קריאת שמע וברכת המזון, והיה עם הארץ גמור. ובכל זאת נכנס ובכח עקשנותו השאירו אותו שם. (הסיפור מופיע בפרקי רבי אליעזר, שלפחות סופו מימי האיסלם, אבל לפחות בפרקים הראשונים מדובר במקור מוקדם, שמופיע גם במקומות אחרים – וראה באשכול על רבי אליעזר, הרפתקאה ספרותית תורנית). לפי דרכנו למדנו שגם עם הארץ שלא היה לו כסף לשלם יכול היה להיכנס – כל עוד רצה ללמוד.

שמא היה מדובר בשכבה חברתית כלשהי? שהרי רבי אליעזר היה בן לאחד מעשירי ירושלים וסביבתה? השערה כזו יכולה להתקבל על דעת החוקרים, המקישים מחברה לחברה ומזמן לזמן. אבל זה לא הולם את המקורות שבידינו. שהרי כשהגיע אליעזר הצעיר עדיין לא ידעו מיהו. ועוד, איך נכנס רבי יהושע, שהיה נפח?

לפיכך נראים דברי מסתברא, שהתשלום היה דמי שימוש במוסד. אמנם לא מצאנו מאומה שיעיד על כך, אך אם בית המדרש לא מומן בידי הקהילה, שמא המימון הגיע מכיסו של רבן גמליאל, שהיה עשיר, ושמא נדרשו התלמידים להשתתף בכך, לפחות כל עוד, נניח, לא הגיעו לרמה לימודית מוכרת.

גם על הצעה זו יש לערער, שכן גם רבי עקיבא למד בבית המדרש, ולא שמענו שהיה עליו לגייס לכך כסף. ושמא "לא שמענו" אינה ראיה.

אפשר, אם כן, שהיתה זו הנהגה שראשיתה מלפני שמעיה ואבטליון, ובטלה רק עם מינויו של רבי אלעזר בן עזריה. ואז, כשרבו ספסלים בבית המדרש ותורצו שאלות רבות, הסכימו הכל שיניחו לכל אחד להיכנס לבית המדרש ללא הגבלות ותנאי כניסה. אמנם לא מצאנו שמישהו מציע את הרעיון הזה כתקנה שיש לה גם פנים כלכליות, ושמא מקום הניחו לנו להתגדר בו.

בסופו של דבר, אנו חוזרים להשערה הבאה. זו תקנה עתיקה ששרדה עד ימי רבי אלעזר בן עזריה שעה שנתמנה לראש, לחייב תלמידים, לפחות ברמה כלשהי, בתשלום כניסה.

יתכן גם שמסתברא צודק, והשומר משום מה לא חפץ בהלל, אולי בגלל שהיה בבלי, ולכן נאלץ לשלם לו שוחד.

אם מדובר בשוחד, זה ודאי יכול להסביר מדוע שמעיה ואבטליון לא ידעו מזה. הלא כבר מצאנו את אלישע הנביא ואת נערו הפוחז גיחזי. לא תמיד לרב יש משמש בעל דרגה...

ב. השאלה על השלג אינה נראית לי חמורה. וכי לא יתכן שדווקא באותו יום גורלי ירדה כמות עצומה של שלג? מדובר, לפי הסיפור שמצוטט לעיל, בשלוש אמות – מטר ומחצה לערך, לפי ר' חיים נאה. ומסתבר שפחות מזה, שהרי אנו מחמירים בגודל האמה. ושמא מבנה הגג תרם לכך, כדברי קלמער. ושמא דרך גוזמה שנו בפרט הזה.

ג. הלשון "ראוי זה" שהפכה לקושיה של אחרונים אינה נראית לי תמוהה כלל. מדוע לדייק ממנה שמישהו אחר באותו מצב אסור בהצלת נפשות? שמא לשון שבח יש כאן, שאותו ודאי ראוי להציל בגלל אהבתו לתורה. משל למי הדבר דומה, למי שהציל טובע בים וגילה את בנו חביבו. מימי לא הבנתי מדוע דייקו מזה שאין להציל את המסכן עצמו. אל תדייק ואל תעשה קושיה...

ד. סדר הזמנים ושאלת יום המעונן נראית קשה יותר. ראשית, כמה זמן ארך השיעור? כל הלילה? ומה עם קריאת שמע של שחרית, שנהגה אפילו במקדש עם תחילת העבודה? ואיך מסתדר שלג עם יום המעונן?

מתוך הסיפור לבדו, נראה שיש להסיק את המסקנות הבאות:

השיעור החל לפני כניסת השבת, שהרי הלל היה אמור להביא כסף לשומר. עתה יש לפנינו שתי אפשרויות. להניח שהשיעור נמשך מכניסת שבת עד הבוקר – או שהשיעור הסתיים עם כניסת שבת, ואז הלכו הכל לבתיהם. והלל המסכן נותר על הגג מתחת לשלג. ולמחרת התכנסו לפני עלות השחר כדי ללמוד שוב, ורק אז גילו את הלל.

להסבר האחרון יש כמה יתרונות ברורים, אמנם קשה להבין איך לא לקה הלל בהיפותרמיה ומת. והרי זה ממש נס – שלא כדרך הטבע.

מבחינת המציאות המוכרת לנו, הנחה זו מסבירה את כל השאר. גם אצל רבי מצאנו שהיה שיעור עם בוקר, ורבי היה קורא קריאת שמע באמצע השיעור להרף עין (כשיטתו שזה פסוק ראשון בלבד). כמו כן מצאנו שהיה שיעור עם כניסת השבת, אפילו לנשים (ממעשה דרבי מאיר, שהתעכבו הנשים מלחזור הביתה). וכן מסתבר, כי אחרת – איפה אכלו ואיפה קידשו כולם? ולא נראה שהיתה זו ישיבה בדומה לזמננו, שבה אכלו ושתו וחיו במשך תקופת הלימודים.
ובכן, עם כניסת השבת ירד שלג רב. ואפשר שהיה יורד והולך כל הלילה. כך שהלל קפא עד לתום השיעור, וכוסה בשלג לאחר מכן. עם שחר נפסק השלג, אך היה עדיין מזג אויר קפוא. ושמעיה ואבטליון, שהגיעו לבית המדרש לפני התחלת השיעור, סברו שיהיה זה יום בהיר, גם אם קפוא בתחילתו. הם הגיעו, כמובן, לפני עלות השחר, או לפחות בזמן כזה שלא ניתן היה להבחין אם חודר אור השמש פנימה אם לאו. כשחלף זמן מה, והשמש היתה אמורה לעלות, אז חשו בהעדר האור. ואדרבה, מכאן שהתנאים היו ערים היטב למה שקורה בסביבתם – כמובן, איש לא העלה על דעתו שמישהו יטפס על הגג כדי ללמוד...

התשובות שאנו מציעים לשאלות הן אם כן כך:

א. היתה חובת תשלום לתלמידים, השתתפות בהוצאות החזקת המקום, שאפשר שהתלמידים שנסמכו היו פטורים ממנה והשאר לא. חובה זו, אם היתה, בטלה בימי רבי אלעזר בן עזריה ("אותו היום"). לחילופין, אפשר שהשומר מנע מהלל להיכנס, ולא ידוע לנו מדוע, פרט לכך שהלל היה ממוצא בבלי.

ב. השלג היה יוצא דופן באמת. אמנם, אפשר שהיתה זו לשון גוזמא. וזה יכול להסביר מדוע לא לקה הלל בהיפותרמיה.

ג. השלג ירד לפני כניסת שבת, זמן מה לאחר שעלה הלל על הגג, או במקביל. הלל היה שקוע בשיעור וסיכן עצמו ולא ירד. רק בשיעור שלמחרת, שהחל עם נץ החמה או קודם לכן, הרגישו בחסרון האור – כי מזג האויר השתנה בינתים – וגילו את הלל.

ד. פיקוח נפש דוחה שבת, ומחללים שבת גם להציל את המתאבד. ומה שאמרו על הלל שראוי לחלל עליו שבת, היתה זו לשון חיבה.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מה שניסית לתרץ את מניעת הכניסה, שכביכול היתה נהוגה כמה דורות עד רבי אלעזר בן עזריה. עירבבת כאן שני דברים שאין להם שום קשר אחד עם השני. הדלתות שפתח רבי אלעזר הן לא הדלתות שהיו סגורות בימי שמעיה ואבטליון. מדובר על שני אידיאולגיות, האם להנהיג סלקציית-איכות, כמו זו הנהוגה בפונוביז' או בחברון למשל, שיהיו פחות אבל אחד אחד, מאשר שיכנסו כל מיני שלא ראויים ויקלקלו ויורידו את הרמה, ומצד שני הסוברים שעדיף להרחיב את מעגל הלומדים אף אם לא כולם גאונים. ראה הסלקציה שנהג רבי עקיבה לגדוע עץ על סוס או לחתןך את האצבע. סלקציה מבחינת שאתה לא ראוי - לא היה עוזר לך כסף להיכנס גם עם צ'ק שמן, בטח שלא חצי טרעפיק. ומאידך כשרבי אלעזר הרחיב - לא היה צורך בכסף. לא היה מדובר על כסף לא לפני ולא אחרי. אצל שמעיה ואבטליון כל הסיפור היה רק על כסף. תן חצי טרעפיק ואתה בפנים לא משנה מי אתה. בלי הכסף, תהיה מי שתהיה ואפילו הלל - לא תיכנס ולא תלמד, ותמהני מאד שהרחקת עד רבי אלעזר ובנית הסבר עקום כזה.
גם אין מקום להכניס כאן צדוקים או פרושים או גרים או לא גרים או בבליים או לא בבליים.

'מישהו שצריך להיות אחראי' - היה תמיד ויש גם היום גבאי או שמש שדואג לכל מה שהוא צריך, אך בשום מקום הוא אינו שומר-סף המונע את הכניסה ללמוד בגופו ושוב אתה מותח קו בין דברים שונים לחלוטין ומטשטש הבדלים.
אני לא מאמין שבישיבות עד רבי אלעזר העמידו שומר בפתח. לא מוזכר דבר כזה. פשוט לא קיבלו לישיבה ואנשים לא התפרצו בכח כמו שבישיבות היום אין.

'אין תוכו כברו' - את השומר לא עניין תוכו כברו אלא דבר אחד: כסף. בדיקה כזאת של הרוחניות שלך לא היתה מתבצעת ע"י הקופאי במדרגות תוך חצי דקה ובכלל הוא הכיר את הלל וידע שתוכו כברו.

אין המדובר במשהו פרטי או אישי נגד הלל. לא העמידו שם שומר בשביל הלל. רצו כסף מכולם ולא היה איכפת גם אם זה אנשים כהלל.

'זה ודאי יכול להסביר מדוע שמעיה ואבטליון לא ידעו מזה'.
אחרי פעם אחת שזה היה קורה הוא היה מספר להם והם היו מעיפים את השומר.

'גיחזי' - ראינו מה קרה לגיחזי אחרי שניסה פעם אחת ואלישע הפך אותו למצורע כשלג מיד. נו?

'מטר ומחצה לערך לפי ר' חיים נאה'.
נגיד מטר ארבעים, שלושים - אין כזה דבר בהיסטוריה גם בארצות מושלגות תוך שעתיים (כמה לקח השיעור? שלוש שעות רצופות?) ובטח שלא בירושלים. זה היה מאורע היסטורי מרעיש שהיה מדווח ביוסיפון ובספרי ההסטוריה היה מדובר בו רבות.

'מבנה הגג'. הרי ציטטת שנתלה ע"פ הארובה, היינו למעלה, פי הארובה הוא העליון ביותר.

'ושמא דרך גוזמה שנו בפרט הזה'.
'הפרט הזה' זה כל הסיפור. אם נוריד את הגוזמה, שלג של כמה ס"מ לא מכניס אף אחד לעילפון עמוק הקרוב למוות.

מהלשון שנקטו על הלל, משמע שראוי הוא ל'ספיישל' שלא היו עושים ליהודי אחר. וכמו שנאמר, עשו לו אמבטיה, סכוהו, די בכמה שפשופים לחממו כדי להוציאו מכלל סכנה.

'יום המעונן' - זה לא שאלה. זה היה שני ימים. השלג היה אתמול והמעונן למחרת, וזה שירד אתמול לא אומר שיהיה היום מעונן, אך בעיקר, היה מאד חשוך כי הוא חסם את פי הארובה וזה היה יוצא מגדר הרגיל, מה שנקרא יום מעונן מאד מאד עד כדי חשיכה ולזה התכוונו. סתם מעונן עדיין יש אור. ראה היכן עוד נקרא 'יום המעונן'.

אך כאן נשאל: מדוע אם כן לא שאלו את אותה שאלו אתמול, גם אז חסם את האור והיה חושך באמצע היום, וזה לא היה לילה אלא ערב שבת?

מיימוני, יפה מאד.

אך מדוע שלא נאמר שהכוונה היא מליל שישי לערב שבת בבוקר. הרי לא מסתבר שלמדו מערב שבת כל הלילה עד בוקר של שבת. והאם לא הפסיקו לסעודות שבת, והלל עצמו לא הלך לסעודת שבת?

עוד צ"ע שלא מצינו בסיפור רבן גמליאל בברכות כח שביקשו או שלמו כסף.

ומלשון הגמרא שזאת היתה שיטת ר"ג ("הכריז רבן גמליאל כל מי שאין תוכו כברו) . ויש הרבה הוכחות בש"ס על שתי גישות בין החכמים בזה. ובוודאי השתנו הדברים מדור לדור.

ויתכן שבזמן רבן יוחנן בן זכאי גישה כזאת לא היתה מיושמת. כנראה למד מרבו, הלל. ואילו הנכד כבר ניהל בית מדרש יותר סלקטיבי




תוקן על ידי - מסתברא - 03/09/2004 18:17:57

חידה:
מיהם הרבנים, גדולי ישראל שהיו מקובלים על כלל ישראל, שקדמו לרמב"ם, ופסלו את אגדות חז"ל כלא היו ולא נבראו?

טוב נו, ברור שהיו אלה הגאונים. אבל לדעתי הניסוח שלך קיצוני מדי

ראשית, המילה "פסלו" היא מוגזמת, רק רב שמואל בן חפני השתמש בביטוי חריף כל כך כלפי האגדות (ההלכה סולת, והאגדה פסולת).

שנית, הגאונים לא קבעו באופן גורף שכל אגדות חז"ל הן חסרות ערך, הם בדרך כלל כתבו שהדבר כך כאשר הן סותרות את השכל הישר, אבל בוודאי שיש הרבה חכמה ללמוד מכלל אגדות חז"ל.

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/yahas-2.htm

להלן ציטוט מאחת האנציקלופדיות העבריות (ההדגשות שלי):

בתשובותיו אמנם מתגלה הערצתו הרבה של רב האי גאון אל התלמוד, אולם אע"פ שרב האי היה נאמן בכל נפשו לעיקרי היהדות ואמונותיה הטהורות, הנה התייחס בביקורת מדעית חריפה אל האגדות המפליאות והגוזמאות המתמיהות שבתלמוד, וראה בהן רק כעין משלים, חלומות או דברים שאומריהם ראו אותם בראיית הלב ולא בראיית העיניים.

בהשקפתו זו על האגדות היה רב האי תמים-דעים במקצת עם חותנו רב שמואל בן חפני גאון סורא. רב שמואל אף הרחיק לכת והתייחס בביקורת שיכלית גם אל הניסים והנפלאות שבמקרא, והסביר אותם לפי חוקי הטבע.

גם רב האי לא האמין בניסים ונפלאות, אך הוא התכוון בראש ובראשונה לניסים המיוחסים לחכמי המשנה והתלמוד, או לנפלאות שהראו כביכול אנשים שונים.
כשפנו אליו בשאלות על ניסים ונפלאות כאלה, היה עונה עליהם בשנינות ובלעג, כשם שענה ליהודי ספרד בקשר לאגדה שהיתה רווחת אצלם שרב נטרטנאי גאון בא אליהם בקפיצת הדרך ולימדם תורה, שוודאי היה זה איש רמאי.

אלימאיר

הוא אשר כתבתי, היינו שהגאונים התייחסו בביקורת כלפי האגדות שסותרות את השכל הישר (אמנם הגדרה קצת סובייקטיבית אבל בכל זאת).

מדבריך לעיל משמע שהגאונים התייחסו בזלזול גמור לכל אגדות חז"ל, והרי תסכים איתי שרוב דברי חז"ל אינם סותרים את השכל הישר, אלא מדובר על דברי חכמה מוסר והגות.