| נשלח ב-2/9/2004 08:26 |
 |
| |
שלוש קריאות פמיניסטיות בתלמוד
בעקבות התלבטויות ארוכות ופניות באישי (תמיד רציתי לומר זאת), החלטתי לפתוח אשכול שינסה להסביר את אפשרות התרומה של התיאוריה הפמיניסטית (על שולשת שלביה העיקריים) לתרבות היהודית.
מטעמי נוחות ועניין אישיים, בחרתי להסביר את עקרונות התיאוריה הפמיניסטית ע"י ניתוח של שני סיפורים תלמודיים. אני מקווה כי מתוך פרשנות הסיפורים, ניתן יהיה להבין את הרעיונות עליהם מבוססת התיאוריה הפמיניסטית, ואולי גם את האפשרויות הפרשנויות שהיא פותחת בפנינו.
במהלך הדברים אנתח את הסיפורים מתוך עיניה של התיאוריה, והדבר עלול לעיתים להראות כפוי או מוברג ואיתכן/ם הסליחה.
אזהרה: ההתייחסות אל הסיפורים היא ברמת הטקסט התלמודי בלבד, ותיעשה גם, ואולי בעיקר, באמצעים ספרותיים.
בנוסף, כל קריאה תיעשה מתוך עצמה, כאילו הייתי אני מייצגת אותה, מה שלא בהכרח נכון, באופן מלא.
----------------
רבי יוסי הגלילי הוה קא אזיל באורחא, אשכחה לברוריה, אמר לה: באיזו דרך נלך ללוד? - אמרה ליה: גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה; היה לך לומר: באיזה ללוד.
ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס בלחישה, בטשה ביה, אמרה ליה: לא כך כתוב (שמואל ב' כ"ג) "ערוכה בכל ושמֻרה", אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך - משתמרת, ואם לאו - אינה משתמרת.
תנא: תלמיד אחד היה לרבי אליעזר שהיה שונה בלחש, לאחר שלש שנים שכח תלמודו. [בבלי עירובין, נג ע"ב-נד ע"א]
א. קריאת הסיפורים מנקודת מבטו של הפמיניזם הליברלי
בכדי לבחון את הסיפורים מנקודת מבטו של הפ' הליברלי יש להדגיש מספר מרכיבים סיפוריים, המשמשים אלמנטים חיוניים בתיאוריה של הפ' הליברלי:
1) מרחב גברי-מרחב נשי:
הפמיניזם הליברלי הגדיר את התחומים שקבעה החברה כתחומי קיום נשיים וגבריים: התחום הגברי הוא החוץ, הכלל, החברה וכו'. התחום הנשי הוא הבית, הפְּנים, המשפחה וכו'. הגדרת המרחבים הללו משותפת לכל החברות האנושיות, אם כי ישנם דיוקים שונים בכל תרבות, המבדילים את התחומים הגבריים והנשיים. בתרבות היהודית למשל, מרחב בית המדרש הוא אמנם תחום "פנימי" במובנים מסוימים, אולם הוא בהחלט מרחב גברי שאין לנשים בו דריסת רגל. הפמיניזם הליברלי חרט על דגלו את המאבק לשחרור מן הגדֵרות הללו, ולמעבר חופשי של נשים מן המרחבים שיועדו להן במשך כל שנות ההיסטוריה אל המרחבים בהם נמנע מהן לחיות ולהתפתח: לא עוד נשים רק בבית, ליד המטבח ובחדר הילדים, מעתה נשים בפוליטיקה, בבתי המשפט וכו'…
הסיפורים הנ"ל, מתייחסים אל המעבר בין המרחב הנשי והמרחב הגברי: ברוריה אינה נמצאת בתחילת כל סיפור בתוך התחום "המיועד" לה, והדבר גורם לבלבול של הגברים הפוגשים בה ולזעזוע (גם אם קל בלבד) של מערכת המושגים עליה מתבסס השיח ביניהם. ברוריה, בסיפורים אלה, שוברת את הגבולות המסורתיים שבתחומם אמורה הייתה לחיות כאשה: גבולותיו של הבית הסגור, גבולות "הפְּנים", וגבולות השתיקה, אותם היקצו לה החכמים. היא יוצאת אל מרחביו ה'גבריים' של ר' יוסי ושם היא מתמודדת מולו כשווה בין שווים (כמעט!), כאשר היא מצטטת בפניו את ההלכה ונוזפת בו על שאינו מקיים אותה. התלמוד אינו מספר לנו על תגובתו של ר' יוסי, ואני מדמיינת אותו שותק ובוהה בברוריה, לא מאמין למשמע אזניו, מבולבל וחסר אונים מול המצב המוזר בו הוא עומד: אשה במקום גברי, מדברת בגסות (התנהגות 'גברית'), מצטטת הלכה (התמצאות במרחב 'הגברי') – מה זה? האם זו אשה או גבר? או שמא יצור א-מיני?
מבחינת הפמיניזם הליברלי, יכולים היו סיפורים אלה להוכיח את צדקת הדרך, שכן בתוך המרחב הגברי של בית המדרש ושל ההלכה, ברוריה מוצאת את עצמה פעילה ומשפיעה, וחשוב מכל – מנצחת. היא מנצחת את הגברים בתוך ביתם: את החכמים בחכמה, את פוסקי ההלכה בהלכה, את הגברים בגבריות. ההנחה הפמיניסטית הליברלית, שטוענת שאם רק יתנו לנשים את ההזדמנות לפעול מחוץ למרחב שהוקצה להן ע"י התרבות, אם רק יאפשרו לנשים להיכנס אל בית המדרש, להיות רופאות וראשי ממשלה, הרי אז יוכח כי כוחן שווה לזה של הגברים בכל, וכי אין כל הבדל מהותי בין יכולות וכישורים של נשים וגברים.
2) שוויון בין גברים ונשים:
השוויון הוא הערך המוביל את הפמיניזם הליברלי, והוא חזות הכל. שוויון בין נשים וגברים נמדד ע"פ הזכויות והחובות של כל צד. כאשר יוסרו הגבולות המפרידים בין התחום הגברי והתחום הנשי, יהיו כל בני האדם, נשים וגברים, שווים זה לזה מבחינת החלק אותו הם תופסים בחברה ובתרבות. התפיסה העקרונית היא: נשים הם כמו גברים, והסיבות להבדלים ביניהם הן חברתיות-תרבותיות בלבד. הדרך לפיתרון הבעיות טמונה בהתעלמות של החברה ממינו של אדם והתייחסות שווה לכולם: אין הבדל בין היחס לרופא איש או רופאה אישה, שניהם רופאים.
ברוריה, כפי שהיא מוצגת בשני הסיפורים הנ"ל פועלת ע"פ שיטת הפעולה הזו: היא מדברת כתלמיד חכם (גבר) והיא פוסקת הלכה כתלמיד חכם . בשל העובדה החשובה שהלכתה נכונה וצודקת ע"פ עולם המושגים היבש של ההלכה, הרי שיש כאן באמת דוגמא ומופת לפמיניזם הליברלי.
3) ההבניה החברתית:
הנחה נוספת של הפמיניזם הליברלי טוענת כי מלבד התחומים והמרחבים המוגדרים כנשיים וגבריים, גם תכונות האישיות המחולקות לנשיות וגבריות, שורשיהן בהבניות חברתיות ולא ב"טבע" האדם. אם יינתנו לנשים הזדמנויות שוות לאלה הניתנות לגברים, הרי שכל אחת מהן תפתח את התכונות "הטבעיות" שלה והעולם יגלה כי רבות מן התכונות הקרויות בטעות "גבריות" נמצאות גם אצל נשים, וההפך. למעשה, ע"פ תיאוריה זו, החברה, לא רק שכופה עלינו מרחבי מחיה ופעילות היא גם, כנגזרת לכך, מחייבת אותנו להיצמד לדרכי התנהגות מסוימות ותכונות אישיות "מומלצות". בסיפור השני על ברוריה, אפשר לראות מהלך פמיניסטי ליברלי של תיקון ההבניה חברתית: לא רק שברוריה יוצאת באופן פיזי מן התחום המיועד לה כאשה, היא פועלת באופן שאינו מתאים להגדרות החברתיות המקובלות לגבי נשים: היא אלימה וגסת רוח, נוסף על העובדה שהיא דוברת אמת ולימודה נכון. ע"פ ההנחות החברתיות המקובלות, הגבר הוא הפעיל והאשה היא הסבילה. הנחות אלה מייחסות "טבעיוּת" לתכונות אלה, והם מודגשות לרוב תוך השוואה בין גברים ונשים בסיטואציות דומות או תוך מפגש בין נשים וגברים. בסיפור זה, ברוריה היא ללא ספק הדמות הפעילה-הגברית, בעוד התלמיד הוא הסביל-הנשי. לא רק שהיא המדברת-מסבירה-מלמדת, והוא המקשיב-לומד, אלא שגם התוכן הערכי שברוריה מנסה להעביר אל התלמיד הוא הצורך באקטיביות. יש כאן קשר בין הצורה והתוכן בדבריה של ברוריה: היא מנסה לחנך אותו לאקטיביות ע"י התנהגות פעילה ופיזית מאוד (בועטת בו), בעוד הוא הסביל בשיחה, המקשיב בלבד, הוא גם זה שלומד באופן פאסיבי ולחלוטין לא פיזי (הוא לומד בלא שימוש בגוף, כי אינו מזיז את השפתיים או מוציא קול).
כלומר, ע"פ הפ' הליברלי, ברוריה, בכך שנכנסה לעולם שהיה עד כה תַחום בעבור גברים בלבד, מגלה פתאום כי התכונות שהיו אולי חלק מאישיותה עד אותו הרגע, זרות לה לחלוטין: היא כבר לא עדינה, רגישה ומתחשבת – וכנראה שלא היתה כזאת מעולם, אלא רק התאימה את עצמה לחוקי ונהלי החברה הסובבת. ברוריה מאפשרת לעצמה, ע"י שינוי המרחב, שוויון אמיתי עם הגברים: היא יכולה להיות עכשיו פעילה ולא סבילה, אגרסיבית ולא עדינה, תלמידת חכמים ולא "אם ואחות".
תוקן על ידי - אמשלום - 02/09/2004 8:36:56
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2004 08:27 |
|
| |
ב. קריאת הסיפורים מנקודת מבטו של הפמיניזם הרדיקלי
הפמיניזם הרדיקלי צמח כשלב נוסף בתיאוריה הפמיניסטית, מתוך התמודדות עם הישגי הפ' הליברלי וכשלונותיו. תחושתן של הפ' הרדיקליות הייתה כי יש טעות בסיסית בתיאוריה של הפ' הליברלי, והיא זו שמנעה ממנו להשפיע באופן עמוק ולערוך את המהפכה "האמיתית". טעות זו נובעת מן המשמעות שניתנה למילה "שיוויון".
"השיוויון" ע"פ הפ' הליברלי משמעו "זהות". כלומר, רק זהות עמוקה ואמיתית בין נשים וגברים תפתור את העולם מן האפליה והדיכוי המגדריים. רק אם נשים יתלבשו כמו גברים, יעבדו כמו גברים ויחשבו כמו גברים, ייפלו המחיצות בין המינים ויבוטלו המעמדות ביניהם. הפמיניסטיות הרדיקליות חשו כי תהליך כזה של שוויון כזהות, מוחק למעשה את זהותן הנפרדת של נשים כנשים. הן חשבו כי בהזדהות מלאה עם העולם הגברי או בהחלה של תפיסות עולם ואידיאולוגיות "גבריות" יש וויתור על אלמנטים מהותיים בנשיות. לוויתור כזה הן לא הסכימו. הפ' הליברלי ביקש להחיל על נשים את חוקי העולם החדש: שוויון ערך האדם, זכויות הבחירה וכו' גם על נשים. הפ' הרדיקלי ביקש ליצור תפיסות עולם, אידיאולוגיות וחוקים חדשים, נשיים.
לשם כך, היה צורך להבין את ההבדלים המשמעותיים בין נשים וגברים, שכן אם אנו מאמינות בצורך של העולם בייחוד נשי, עלינו להבין מהו אותו ייחוד.
הפ' הרדיקלי פעל למען חיפוש "הקול הנשי" האותנטי, שלא מושפע מחוקי העולם הגברי ומן הקולות הנשמעים בו. חיפוש זה נעשה מתוך אמונה כי לא רק שקיימים מרכיבים אישיותיים (גווני קול) מיוחדים לנשים, אלא שהם משותפים לכל המין הנשי כולו. מכאן שיש צורך בסולידריות נשית, בשיתוף פעולה של נשים זו עם זו וביצירה נשית בכל תחומי החיים.
הסיפורים הנידונים כאן עוסקים, כפי שכבר הזכרתי, בדיבור, בהשמעת קול. ברוריה מנסה ללמד את התלמיד בבית המדרש להשמיע קולו ולהשתמש בגופו כאשר הוא לומד, בכדי להטמיע את הלימוד בכל אבריו ובכך למנוע את השתכחותו ממנו. אפשר לייחס דרך לימוד כזו לנשיות: תשומת הלב לגוף, כחלק ממערך החשיבה האנושי, או באופן רחב יותר – חיבור בין גוף ונפש, בין שכל ורגש, במקום הפרדה ביניהם או דיכוי של מי מהם. דרכי לימוד אלה מערבבות לכאורה מין בשאינו מינו, שוברות את מוסכמות הלימוד הקונבנציונאליות, ומאפשרות פתח לחשיבה חדשה. כל ערעור על אופני החשיבה ה"רגילים" (שהם מן הסתם "גבריים") הוא עשיה נשית פמיניסטית ע"פ הפ' הרדיקלי. מכאן שברוריה מבטאת בסיפור זה קול נשי המציע אפשרויות חדשות להסתכלות על התורה או לחיים בתוכה.
סיפור המפגש עם רבי יוסי מורכב קצת יותר: ברוריה הרי אינה אומרת לכאורה משהו חדש, אלא מזכירה לרבי יוסי את דברי החכמים הגברים הקודמים לה. כיצד אם כן יכולים להתבטא כאן עקרונותיו של הפ' הרדיקלי?
נראה כי דבריה של ברוריה נאמרים בלעג. היא אינה מסכימה עם הציווי על מיעוט שיחה עם נשים, וכל כוונתה לערער את בטחונו של ר' יוסי בצדקת דרכו ובאורח חייו. אולי יש בכך בכדי לייצג את המרדנות של הפ' הרדיקלי בכל המסגרות האידיאולוגיות של העולם "הגברי" הקיים.
נוסף על כך, האיסור של ר' יוסי בן יוחנן יכול להיות מבוסס על התפיסה של "קול באשה ערוה" המייחס מיניות ופיתוי לקול הנשי, ולכן מבקש להימנע מחשיפה אליו. עצם השיחה של ברוריה עם ר' יוסי, והתוקפנות שלה, שבהחלט ניתן לראות בהם גם צד מיני ומפתה, גם אם מאיים מעט, מעמידים אותו בהתמודדות עם האיסור הקדום. היא כופה עליו הקשבה לקול נשי, קול אותו נאסר עליו לשמוע. בהשאלה ניתן לומר, כי קולן של הנשים בעולם בכלל היה אסור לשמיעה במשך כל ההיסטוריה, מצב אותו בא הפ' הרדיקלי (ואולי גם ברוריה) לתקן.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2004 08:33 |
|
| |
ג. קריאת הסיפורים מנקודת מבטו של הפמיניזם של ההבדל (הפ' הפוסט-מודרני)
הפמיניזם של ההבדל צמח, גם הוא, מתוך ביקורת על גלי הפמיניזם הקודמים. תחושת הסולידריות הנשית הגלובלית שחיפשו התיאורטיקניות של הפ' הרדיקלי, נתקלה במחסומי לאום, צבע, עדה, דת ומעמד. נשים שחורות לא הרגישו סולידריות מלאה עם נשים לבנות רק בשל היותן נשים, מכיוון שהדיכוי שלהן כלל בתוכו דיכוי על רקע מגדרי אך גם דיכוי על רקע גזעי, ובהקשר הזה – הנשים הלבנות היוו חלק מן המערכת המדכאת ולא "אחיות" למדוכאות.
התפיסה של הפ' הרדיקלי כי יש ראיה שונה לנשים וקול שונה אותו הן צריכות למצוא ולהשמיע, התפתחה ונעשתה מורכבת יותר בתוך עולמו של הפ' של ההבדל: כל אחת מאיתנו היא בעלת קול ייחודי, המורכב מטונים שונים ע"פ קבוצות ההשתייכות שלה. היותי אשה אינה המרכיב הבלעדי באישיותי. אני גם יהודיה, לבנה, אוסטרלית, עורכת דין וכו'. מכאן שיש לי אמנם מכנה משותף רחב ביותר עם נשים מכל הצבעים והדתות, אך גם מכנה משותף רחב עם גברים יהודים, עורכי דין משני המינים, אוסטרלים מכל הצבעים וכו'. ההבנה כי קולם של אנשים ונשים הוא קול מורכב ולא חד ממדי, וכי הזהות האישית מורכבת משילוב זהויות משניות ("המחוברות" זו לזו "במקף": יהודיה-אשכנזיה; אוסטרלית-עו"ד וכו'…) הובילה את הפ' של ההבדל לתפיסה כי כולנו שייכים בו-זמנית לכמה וכמה קהילות, או לקואליציות מתחלפות.
ברוריה בסיפורים הנבחנים כאן, מביעה, מספר עקרונות המרכיבים תיאוריה זו.
בסיפור הראשון, היא מדברת עם ר' יוסי, לא רק כאדם פרטי, אלא כאשה. דבריה מבטאים את כאבה כאשה ותחושת הכעס שלה על העולם הגברי המדיר אותה מחיי השיח ואולי אף מבית המדרש, שכן אפשר לשמוע מדבריה את הקול הטוען שאילו היתה היא או מי מחברותיה בבית המדרש בשעת הלימוד לא היו חכמים קובעים הלכה כזו. אבל, בו-זמנית היא שותפה של ר' יוסי בעולמו ההלכתי הבית-מדרשי: היא מכירה את פסיקות הרבנים, לא רק באופן פאסיבי, אלא גם כמי שיכולה ורוצה לדרוש בהן ולהוסיף עליהן. כלומר, ברוריה בפגישתה עם ר' יוסי, אינה רק חיצונית לעולמו, היא מבקרת אותו ואת דבריו גם ככואבת את הבעיתיות בעולם ההלכה לו היא שותפה בעצמה. היא גם אשה וגם תלמיד חכם: היא שייכת לקואליציית הנשים בעלבונן על ההדרה וההתנשאות של הגברים, ולקואליציית תלמידי החכמים ברצונם לזכור את פסיקות הקודמים להם, לדרוש אותן ולחדש עליהן.
אחת מן החולשות בתיאוריה של הפ' הרדיקלי, היא תחושת הרדיפה העלולה להיווצר אצל הנשים, המרגישות כמעט כפותות בחבלי התיאוריות, האידיאולוגיות והשפות הגבריות: אם כל המבנים החברתיים ותפיסות העולם הקיימים בעולם משקפים רק מבט וקול גברי, הרי שיש בכך בכדי ליצור כמעט פאראנויה וחוסר אונים אצל נשים. נראה כי גם לתחושות אלה יש ביטוי בסיפור מפגשה של ברוריה עם ר' יוסי. היא נדמית כה כועסת וכה בטוחה בדיכויה ובדיכוין של נשים בכלל, שאינה קשובה אולי לסימפטיה ולחמימות שעולה מדבריו של העומד מולה: "נלך" הוא אומר, כאילו משתף אותה בדרכו ומציע לה לבוא עימו. היא אינה שומעת את צליל ההכנעה בקולו ואת רצונו להשתתף עימה במהלכי השינוי והמרד. כל שהיא רואה לפניה הינו גבר, ולכן בהכרח מתנגד. הפ' של ההבדל רואה לנכון להצביע על תחושה זו, לבקר אותה ולהתמודד עימה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2004 12:08 |
|
| |
נמנעתי עד היום מליכנס לדיונים על מעמד האשה ביהדות, על התנועה המפניסטית ועוד. וזאת משום, שאינני רואה סיכוי להשפיע על אלו שהקדישו חייהם לקידום הפמניזים. וגם, שאינני חושב שאלו שאינם פמניסטים, הולכים להפוך לפמניסטים בגלל הטיעונים שעולים פה באתר.
לי ברור, שהתנועה הפמניסטית, היא התנועה החברתית שהכי הרבה הזיקה לחברה המערבית אחרי הקומוניזם והפאשיזם. גברים ונשים ועוד יותר ילדים, עברו סבל בל ישוער, בגלל ה"הישיגים" של התנועה הזאת. מצבם של רוב הנשים בחברה היום, היא גרועה בהרבה ממצבם לפני ששים שנה.
אבל אני לא רוצה להתייחס לשלש קריאות אלו מתוך ביקורת על התנועה הפמניסטית גרידא, אלא מתוך נקודת מבט על הגישה לסוגיות האלו. נניח לשם ויכוח, שהגישה הפמניסטית צודקת, גם אז היה מן הצורך לדחות פירושים אלו מכל וכל, וזאת בגלל שתי סיבות.
הסיבה הראשונה, הוא משום הכנסת מונחים, רגשות ופירושים שלא כתובים, וכל מקורם בדמיון הקורא. ברגע שהקורא מוסיף פירושים ותובנות שלא מופיעים במקור, הרי שהפירוש הפך למדרש. לא הרי תוקף המדרש כהרי תוקף הפירוש. בעוד שפירוש אמיתי, חייבים לקבל, הרי שצריכים להיות מאד זהירים לפני שמקבלים מדרש.
הסיבה השנייה היא המגמתיות. כמו שאמר קים פילבי, כל אחד מאתנו, מסתכל על החיים דרך זוג משקפיים. המשקפיים שצריכים להסתכל דרכם על התלמוד ומה שכתוב בו, הוא בהכרח המשקפיים של אלו שהתלמוד מציגה, מספרת עליהם, והמשקפיים של אלו שכתבו התלמוד. המשקפיים שדרכם את מסתכלת ומפרשת את הסיפורים הנ"ל, הם משקפיים הסוטים ואף מתנגדים למשקפיים היהודים הקלאסיים. ועל כן פירושך דומה, לאחד שגדל בתוך הסקולסטיקא הנוצרית, ודרכו מנסה לפרש ספרי הודה ההודית.
לשם הדגמת הביקורת, אני אעבור על הקטע הראשון, ומשם תקישי על השאר. אחרי כל ביקורת תבוא גם סוג הביקורת בסוגריים (סוג א' - סוג ב' הנ"ל).
כתבת:
ברוריה אינה נמצאת בתחילת כל סיפור בתוך התחום "המיועד" לה,
אפה כתוב שאסור לאשה דתית להיות ברחוב? או שמתאים לך, לטעון שנשים דתיות אסור להן להיות ברחוב? קיימים אין ספור מקורות בתלמוד ובמדרשים, על נשים שהיו ברשות הרבים, בלי רמז של ביקורת.
(סוג ב')
כתבת:
והדבר גורם לבלבול של הגברים הפוגשים בה ולזעזוע (גם אם קל בלבד) של מערכת המושגים עליה מתבסס השיח ביניהם.
אפה כתוב בלבול? זעזוע?
(סוג א')
כתבת:
היא יוצאת אל מרחביו ה'גבריים' של ר' יוסי ושם היא מתמודדת מולו כשווה בין שווים (כמעט!),
אפה כתוב כשווה בין שווים? אולי אפשר להשיב, שרק מי שנמצא במעמד שווה עם הבן שיח שלו יכול לתת ביקורת. זה אפשרי.
כתבת:
התלמוד אינו מספר לנו על תגובתו של ר' יוסי, ואני מדמיינת אותו שותק ובוהה בברוריה, לא מאמין למשמע אזניו, מבולבל וחסר אונים מול המצב המוזר בו הוא עומד: אשה במקום גברי, מדברת בגסות (התנהגות 'גברית'), מצטטת הלכה (התמצאות במרחב 'הגברי') – מה זה? האם זו אשה או גבר? או שמא יצור א-מיני?
(סוג א')
אני חושב שהביקורת הנ"ל תספיק להראות למה פירושים אלו לא תהיה להם אף פעם דריסת רגל בהיכלי הבתי מדרש.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2004 12:26 |
|
| |
צ'וטנג,
א. לגבי העניין הספציפי של "המרחב" - הזהרתי מראש, שהקריאה מתבססת על ההנחות של הפמיניזם הליברלי ומנסה להראות כיצד היה הוא קורא את הסיפור. אחת מהנחות היסוד של התיאוריה הזו, היא שיש בכל תרבויות העולם חלוקה בין "מרחב נשי" ל"מרחב גברי", כשהראשון מתייחס אל הבית פנימה והשני אל החוץ. זכותך לחלוק על הנחה זו, ולטעון שאין בנמצא הפרדה תרבותית כזו בין תחומים נשיים לתחומים גבריים, או שהיא אינה רלוונטית ליהדות (ואני מוכנה להתווכח איתך על כך). זכותך גם לטעון, שלמרות שהנחה זו נכונה, באופן כללי, אין לה זכר בסיפור (טענה זו מעניינת אותי פחות באשכול זה, אבל זו עדיין זכותך).
ב. כל קריאה היא פרשנית, וקו הגבול בין פשט לדרש מעומעם לעתים. האם רק הקריאה הפמיניסטית מנסה להבחין ברגשות העולים מן הסיפור? האם רק היא "מדמיינת" את תחושותיהם של הדמויות? אם כך אתה חושב, הרי שאתה יכול להיות חבר של כבוד בפמיניזם הרדיקלי, המדגיש את ייחודה של קריאה נשית ואת שונותו של ה"קול" הנשי, גם בענייני פרשנות.
ג. לגבי הסיפא - אולי יפליא אותך הדבר, אבל קריאות מסוג זה, ובוודאי קריאות הנובעות מעיון כזה ומושפעות ממנו, כבר נמצאות בתחומי "בית המדרש". כמובן, שבהכרח, תחום "בית המדרש" התרחב ביותר בשנים האחרונות, ואולי כנגד זה יוצא קצפך.
תוקן על ידי - אמשלום - 02/09/2004 12:30:26
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2004 13:27 |
|
| |
אמשלום:
א. לא התווכחתי על התפיסה שיש מרחב גברי ומרחב נשי. אני כן התווכחתי על הקביעה שהרחוב הוא מרחב גברי, ושאין מקומן של נשים ברחוב.
ב. הגבול בין פשט למדרש מעומעם לעיתים, אבל לרוב ברור מאד. קריאתך הוא מדרש ולא פשט. גם המדרש מקובל, כל עוד שהוא נאמן לרגשות ולמחשבות של האנשים המופיעים במקור. טענתי היתה שהמדרש שלך נוגדת לחלוטין ההוואי של הסיפור המקורי.
ג. קצפי לא יצא נגד שום דבר. מילים הם גמישות. אם נרצה, אפשר לקרוא למכון וינגייט בית מדרש לספורט. גם לקונסרבטיבים יש ישיבה, עם ראש ישיבה, אבל לא משגיח, אולי זה יהיה בעתיד. אבל קיימים דברים מקוריים, וקיימים דברים שהם רק חקוי. המקורי קיים בגלל שהוא קיים, בעוד שהחיקוי רק קיים בגלל שהוא מנסה לחקות את המקורי. הבתי מדרש של הקונסרבטיבים ושל התנועות הליברליות למיניהם, כולל התנועה הפמניסטית, הם חקוי. כחקוי, הם משקפים את השטוח והרדוד. שמה אפשר למצוא קריאות מהסוג שהצגת. בבתי מדרש המקוריים קריאות כאלו, לא ימצאו דריסת רגל, ובצדק.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2004 14:49 |
|
| |
.
אמשלום:
תודה על הניתוח, ולו עבור קריעת הצהר לכיוונים שאינם מוכרים לי.
כאות תודה, מוגש לך שירה של מאיה אנג'לו, "אני יודעת מדוע הציפור שבכלוב שרה"
ציפור חופשיה מזנקת על גבה של הרוח
וצפה על זרמי האויר עד שהרוח תחדל
וטובלת את כנפיה בקרני השמש הכתומות ומעיזה לטעון כי השמיים שלה.
אך ציפור הפוסעת בכלובה הצר בחוסר מעש
לעתים רחוקות תראה מעבר לסורגי הכעס
כנפיה שמוטות ורגליה קשורות ולכן היא פותחת את פיה לשיר.
הציפור שבכלוב מסלסלת בפחד קולה
ושרה על כמיהות הידועות רק לה
ונישאת שירתה, על גבעה מרוחקת עולה
כי הציפור שבכלוב שרה על חופש.
הציפור החופשיה חושבת על עוד משב של רוח
ועל צפרירים רכים אשר חומקים בינות לעצים
ועל תולעים שמנמנות ממתינות באחו, והיא קוראת לשמיים, שלה.
אך ציפור בכלוב עומדת על קברי חלומות
וצילה זועק זעקת ביעותי הלילה
כנפיה שמוטות ורגליה קשורות ולכן היא פותחת את פיה לשיר.
הציפור שבכלוב מסלסלת בפחד קולה
ושרה על הכמיהות הידועות רק לה
ונישאת שירתה, על גבעה מרוחקת עולה
כי הציפור שבכלוב שרה על חופש.
אודות מאיה אנג'לו:
http://www.americanpoems.com/po oets/Maya_Angelou#biography
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2004 16:01 |
|
| |
מואדיב,
ואני, העומדת מחוץ לכלוב, ושומעת את השירה, בטוחה כי היא מאושרת להיות לידי ובחזקתי... וזו שברחה מן הכלוב, תתגעגע לפעמים (ובצדק) לימים בהם היו לה כוחות היצירה והיא הצליחה לשיר...
תודה מקרב לב!
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2004 16:35 |
|
| |
אמשלום
אינני יודע לאיזה סוג של פמיניזם דברי הבאים ישוייכו אבל אני חושב שאמירתה של ברוריה; "גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה; היה לך לומר: באיזה ללוד." היא מאוד נשית. היא נראית כמפנימה את הכלל שקבעו החכמים הגברים ואז מפנה אותה נגדם.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2004 16:51 |
|
| |
מצו"נ,
אני חושבת שלסוג השלישי. ואני נוטה להסכים איתך.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2004 17:22 |
|
| |
קודם כל אמשלום
ולצונטג:
לי ברור, שהתנועה הפמניסטית, היא התנועה החברתית שהכי הרבה הזיקה לחברה המערבית אחרי הקומוניזם והפאשיזם. גברים ונשים ועוד יותר ילדים, עברו סבל בל ישוער, בגלל ה"הישיגים" של התנועה הזאת. מצבם של רוב הנשים בחברה היום, היא גרועה בהרבה ממצבם לפני ששים שנה.
מצבם של הנשים היום גרוע ממה שהיה לפני 60 שנה?
[להזכירך הן קבלו זכות הצבעה אז.]
מצבם של הנשים היום הוא בגלל התנועה הפמיניסטית? [אני חשבתי בגלל ה"בונים החופשיים"]
האם אכן זו תנועה שהזיקה לחברה הכי הרבה אחרי הקומניזם והפאשיזם שרצחו מליונים ודיכו עשרות מליונים?
לא נסחפת גם הפעם?
הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2004 20:13 |
|
| |
קעלעמר:
אמהות חד הוריות, ילדים שגדלים בלי אבא, ניצול הנשים, הדגש על המראה החיצוני של הנשים שגורמת לבעיות פסיכולוגיות קשות, כגון אנורקסיה ובולימיה וכדומה, סחר בנשים, אלימות נגד נשים, הצורך באשה גם לעבוד וגם לגדל משפחה, ועוד הרבה בעיות אחרות. כל אלו היו כמעט ולא ידועות לפני ששים שנה בחברה המערבית. ואם היו בעיות כאלו, היו במימדים הרבה יותר קטנים. אני, ולא רק אני אלא הרבה אחרים גם, רואים את הבעיות האלו כתוצאה ישירה של פעולותיה של התנועה הפמניסטית.
ברור שאפשר להתווכח על ההנחה הזאת, ואפילו אם נסכים שהתנועה הפמניסטית אחראית לתופעות האלו, אפשר להתווכח עד כמה היא אחראית. אני את דעתי כתבתי.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2004 20:32 |
|
| |
שונטנג [אולי תפתור פעם אחת ולתמיד אם זה שונ או צ'ונ]
כדי לבדוק את נכונות דבריך אפשר לעשות בדיקה פשוטה.
היכן טוב יותר לאישה ולילד להיות היום .
בסעודיה וכו' ששם הצליחה התנועה הפמיניסטית מעל ומעבר.
או במערב ששם הכשלונות של התנועה חקוקים באבן.
[שאל נשים זקנות תקבל תשובה.אני שאלתי]
האם אשה שצריכה גם לעבוד וגם לגדל ילדים ללא עזרה שיוויונית מהבעל זה בגלל התנועה או בגלל שהיא לא הגשימה את מאוייה.
ניצול נשים וילדים : התנועה אשמה? יש מחקרים שלמים ורבים שמוכיחים ש תנועת הבונים החופשיים ומועדוני הברידג' בעולם אשמים בזה.
[אגב תחילת התנעה היתה בהתנגדות לעיני הלבוש הנשי ואכ"מ]
גם אני את דעתי אמרתי.
אמשלום סליחה על הסטייה מהנושא .אני גוזר על עצמי שתיקה בנושא.
הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
תוקן על ידי - קעלעמר - 02/09/2004 20:35:53
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2004 20:53 |
|
| |
נדמה לי שזה צריך להיות "שוטאן"(עם משיכת הנו"ן עד שישתמע כאילו יש ג' בסוף) , כך זה נשמע צרפתי.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2004 21:17 |
|
| |
קעלעמר,
בסעודיה הפמיניזם מצא ביטוי בצורה הפוכה, על ידי זה שנשים 'מענישות' ומסרבות לחשוף את פניהן בפני בעליהן, וילדיהן גדלים מבלי להכיר את פני אמותיהם -
תוקן על ידי - איקה - 02/09/2004 21:25:21
|
|
|
|
|
