| נשלח ב-2/9/2004 17:07 |
 |
| |
"ידים של גומי"- חיקוי ואותנט' (לצ'וטנג)
באשכול "שלוש קריאות", הציג צ'וטנג את הטענה כי הפמיניזם (אותו כלל יחד עם הקונסרבטיבה והרפורמה) הם "חיקוי" לדבר ה"אמיתי". דבריו הזכירו לי את הקטע להלן, ואשמח לדון בו, בהקשר של חיקוי ואותנטיות: מהו הדבר ה"אמיתי"? מהו ה"חיקוי"? האם הגדרות אלה נכונות תמיד, או ששייכת בהן השתנות והתפתחות?
הרומן, "אורח נטה ללון", מספר על חזרתו של המספר (בן דמותו של עגנון) לעיירת הולדתו, לאחר שנים של מרחק ממנה. בחזרתו, ערב מלחה"ע השניה, הוא מתמודד עם השינויים שעברו עליה, ובעיקר עם שקיעתה והתדרדרותה של הקהילה היהודית. באופן סמלי, מרמז הרומן על עמדתו של עגנון כלפי התרבות היהודית באירופה, ערב השואה, ועל תחושות הכאב והייאוש מעתידה.
הקטע הקצר המצוטט, מספר על מעין מפגש בין דורי, בין מי שמייצג את "הדור הישן", המספר, לבין "הדור החדש", הנער. אפשר לשים לב לתקשורת המוגבלת ביניהם, הן ברמה הפשוטה של השיחה, והן בתכניה העמוקים.
איני זוכר אם בהקיץ אם בחלום. אבל זכורני שבאותה שעה עמדתי בשדה יער מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין ובא רפאל התינוק בנו של דניאל ב"ח ובזרועו נרתיק. אמרתי לו, בני, מי הביאך לכאן? אמר לי, היום נעשיתי בר מצוה והריני הולך לבית המדרש. נתגלגלו רחמי על בן ריחומים זה,מפני שהיה גידם משתי ידיו ואינו יכול להניח תפילין. תלה בי שתי עיניו היפות ואמר, אבא הבטיח לי שיעשה לי ידים של גומי. אמרתי לו, אבא שלך אדם ישר ואם הבטיח יקיים. שמא יודע אתה מה ראה אביך לשאול אותי על שיצלינג. אמר רפאל, אבא יצא למלחימה ואיני יכול לשאול אותו.
אמרתי לו, בינינו לבין עצמנו רפאל, חוששני לה לאראלה אחותך שהיא קומוניסטית. כלום אינה מלגלגת על אבא. אמר רפאל, אדרבא היא בוכה עליו, מפני שאינו מוצא את זרועו. אמרתי לו, מה פירוש אינו מוצא את זרועו. אמר רפאל, זרועו אבדה לו. אמרתי לו, אם כך היאך הוא מניח תפילין? אמר רפאל, אם לזה, אל תחוש. את של ראש מניח בראשו ואת של יד מניח בזרועו של אחר. אמרתי לו, היכן ימצא זרועו של אחר? אמר רפאל, זרוע של חייל מצא בחפירה. אמרתי לו, סבור אתה שיוצא ידי חובתו בזרועו של זה? הלוא במתים חפשי כתוב, כיון שנעשה אדם מת פטור מן המצוות, וכל הפטור מן המצוה אינו מוציא בה אחרים. אמר רפאל, איני יודע. אמרתי לו, אי אתה יודע, אם כן למה עשית עצמך כאילו אתה יודע. אמר רפאל, עד שלא שאלת ידעתי, מששאלת שכחתי. אמרתי לו, מכאן ואילך לא אשאל. לך בני לך.
[ש"י עגנון, תחילת פרק 62, מתוך "אורח נטה ללון"]
אשמח אם נוכל לדון כאן בשאלות הבאות:
א. מהי "גידמותו" של הנער, מבחינה סמלית, ומה הם הפתרונות השונים המוצגים כאן?
ב. מהם "ידים של גומי" ו"ידו של אחר" (מבחינה סמלית), והאם יש להם מקבילות גם בתחומי חיים אחרים?
ג. מה מלמד סוף הסיפור, ומהי (אם אפשר לדעת מכאן) מסקנתו של המספר?
ד. מה משמעותם של "חיקוי", "אותנטיות" ו"אמת", ע"פ הקטע הנ"ל?
תוקן על ידי - אמשלום - 02/09/2004 17:12:02
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-3/9/2004 01:30 |
|
| |
אמשלום,
לא הבנתי מדוע את חושבת שהנושא כאן הוא אותנטיות וחיקוי. נראה יותר שיש כאן שאלה של ערבוב בין יישים, או אישים. זרוע של אחד משמשת להנחת תפילין של אחר, וכדו'.
כמה הערות שהתעוררו לי. ראשית, הנער היה עם נרתיק בזרועו, על אף שהוא גידם משתי זרועות.
שנית, האם בעיית הנחת התפילין מתעוררת בגלל שאין יד שקושרת, או בגלל שאין יד שעליה מניחים?
למשל, לאבא היתה יד אחת (רק זרוע אחת חסרה). אז למה הוא מניח על זרוע הגומי, ולא על זרועו שלו?
עוד נקדה שקפצה לי. על זרוע של גומי לא נשאר חותם של התפילין לאחר הורדתם (כשירו של יצחק מאיר, 'לאש הכבושה', וז"ל: 'בבשר אזרועו חותם תפילין').
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-3/9/2004 07:53 |
|
| |
מיכי,
א. מבחינתי, הביטוי "ידים של גומי" הוא מגדיר כמעט אולטימטיבי ל"תיקוי", לעומת ה"אותנטיות" של ידים בשר ודם. במיוחד כאשר מדובר על משהו כמו תפילין, בו לכאורה אין כל משמעות להנחה בידים של גומי.
ב. אחד הדברים הבולטים כאן הוא חוסר התקשורת בין המספר לבין הנער: האחרון מתאר צרות פיזיות ורגשיות (גידמות, אב נעדר ובסכנת חיים וכו') והראשון עוסק בשאלות הלכתיות ומתפלפל בהן (ועגנון, כהרגלו, מבסס רבים מדבריו כאן על סוגיות תלמודיות). האם הפתרונות עליהם חושב המספר ואותם הוא מציע (לפחות לנו, הקוראים) רלוונטיים לנער? גם חוסר רלוונטיות, באם נוהגים בו, הוא סוג של "חיקוי", לענ"ד.
ג. שים לב, שבמובן מסוים, זו גם היתה הדרך בה בחרת אתה להתמודד עם הסיפור. ייתכן שזה תלוי רקע תרבותי (ויש שיאמרו - תלוי מגדר), אבל תשומת הלב הראשונה שלי, היתה למסכנותו של הנער ולחוסר רגישותו של המספר, ולא לבעיה ההלכתית האפשרית משימוש בידים של גומי או ביד של אחר  ...
ד. תודה. זה לא כל כך נעים לראות אשכול סגור...
תוקן על ידי - אמשלום - 03/09/2004 7:57:43
|
|
|
|
| נשלח ב-3/9/2004 09:52 |
|
| |
אמשלום,
אחזור לדיון מאוחר יותר, אולם יש סיפור בנאלי (שבטח את מכירה, אבל אם לא אז את חייבת לשמוע בהקשר זה), על היחס בין חסיד לליטווק (=מתנגד).
הגמרא מספרת שכשיונתן בן עוזיאל היה לומד כל עוף השמים שעבר מעליו היה נשרף. חסיד ששומע את הסיפור הזה, מתפעל מקדושתו של הנ"ל, והליטווק, לעומתו שואל מי חייב לשלם את הנזק (והגליציאנר, אפרופו עגנון, עושה צחוק משניהם, וכנראה שואל כמה עולה העוף, וממי גנבו אותו).
אני ליטווק בדם, אבל אשמח לדון גם על האספקטים הספרותיים, שבהם כאמור אני פחות מתמצא.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2004 20:06 |
|
| |
מיכי 
---------------
הבנתי שהפתיחה לאשכול לא היתה לגמרי מובנת, ולכן אנסה שוב:
ניתן לקרוא את הקטע כתיאור של מפגש בינ-דורי, ברגע "המעבר" בין הדורות והכרת הדור "הישן" בתחילתו של עידן חדש.
המפגש:
המספר, נציג הדורות הקודמים, עטור סמלים מסורתיים (טלית ותפילין). הנער, נציג הדור ה"חדש", קשור לסמלים המסורתיים, אך לא באופן המובן לחלוטין ע"י המספר (יש בידו נרתיק, של תפילין כנראה, אבל המספר שם לב כי הוא גידם). מבחינתו של הנער, הוא שייך למסורת הדורות ורוצה לקבל על עצמו להמשיך בדרכה - הוא בדרכו לבית המדרש, לציין את היותו בר מצוה, את כניסתו בעול מצוות, את שיכותו לקהילת הבוגרים היהודית. מבחינת המספר, הנער אינו יכול להיות שייך לגמרי, שכן הוא חסר שתי ידים, ואינו מסוגל לקיים את המצוות אותן הוא מתיימר לקבל על עצמו. למרות החום המובע לעתים בשיחה בין השניים, יש ביניהם גם ניתוק - נשאלות שאלות בלא תשובה; מתקיים מעין שיח חרשים בין דיון הלכתי לבין רגשנות נערית וכו'.
הבעיה:
נראה שהבעיה המוצגת בקטע, היא בעית הגידמות - הניתוק הכפוי מן המסורת היהודית. יש כאן דגש חוזר על אבדן: הנער איבד את אביו במלחמה (גם אם לא מת, הוא איננו); האב איבד את ידו; האחות "איבדה" את דרכה (לפחות, ע"פ ראות עיני המספר); הנער איבד את שתי ידיו; הנער אינו מוצא תשובות לשאלות המספר; הנער והמספר איבדו את היכולת לתקשר ביניהם וכו'.
במובן מסוים, יש כאן תיאור של דור אבוד, ואולי של שני דורות אבודים: הנער אבוד בעולם, ועליו לנסות ולמצוא פתרונות למצבו (הוא מעוניין בהנחת התפילין, אך אינו מסוגל לקיים אותה); גם המספר אבוד, שכן הוא מנותק מן ההתרחשויות המציאותיות ("אם בהקיץ אם בחלום") והתשובות שבפיו, אינן רלוונטיות יותר לשאלותיו של הנער (נדמה, כי גם שאלותיו אינן מתאימות להלך המחשבה של הנער, ואינן מייצגות את בעיותיו האמיתיות).
הפתרונות:
שני פתרונות מציע הנער (בשם אביו) לבעיית הגידמות והתפילין, ואולי לבעית האובדן בכלל: ידים של גומי ויד של אחר. הפתרון הראשון הוא פתרון של חיקוי, ניסיון להידמות ל"אמיתי" באופן "מלאכותי". אם פתרון שנדמה כחיים ב"כאילו". נדמה, כי זהו פתרון גרוטסקי, ואולי גם עצוב, אבל המספר אינו מביע התנגדות עקרונית כלפיו. הפתרון השני, הוא פתרון של הרחקה - אם האב אינו יכול להניח תפילין בידיו שלו, הוא יעשה זאת באמצעות ידו של אחר. מעין קיום המצווה באמצעות שליח. פתרון זה אינו מקובל על המספר, והוא מביע התנגדותו באמצעות שאלות ותשובות מעולם ההלכה והדיון הבית-מדרשי, שנדמה כי אינו מובן כלל לנער - לא רק בשל מחסור בהשכלה תורנית, אלא גם בגלל שהשפה הזו אינה רלוונטית לבעיה העקרונית. המספר אינו מציע פתרונות משלו, ובסופו של דבר פוטר את הנער לדרכו, ואולי שולח אותו לחפש פתרונות בעצמו, מתוך הבנה, כי אין בידו לעזור עוד.
משלים, נמשלים ונקודות לדיון:
* היכן מתקיימים מפגשים "בינ-דוריים" שכאלה? האם יש אפשרות לגשר על חוסר התקשורת?
* התפילין, כסמל למסורת, לחיבור אל העבר והמורשת, וגם אל א-להים - מה המשמעות של גידמות הנער? כיצד היא באה לידי ביטוי בעולמנו שלנו?
* האם האבדן הוא אכן הבעיה של ימינו? האם הגידמות היא תרבותית? פנים-יהודית? כלל-עולמית? מהם הגורמים לאבדן ולגידמות?
* "ידים של גומי" ו"ידו של אחר" - האם ניתן למצוא במציאות היהודית שלנו פתרונות מסוגם? האם ניתן להגדיר פתרונות שונים כגרוטסקיים? כחיקוי? כהרחקה? כפתרון "באמצעות שליח"?
* האם אפשר להגדיר את ההתמודדות הקונסרבטיבית/רפורמית/פמיניסטית וכו' עם היהדות המסורתית, כ"ידים של גומי"/"ידו של אחר" וכו'?
* האם קיימת אופציה של "אותנטיות" שאינה כרוכה בחיים של "הקיץ או חלום"? האם יכולים להיות פתרונות "אותנטיים" לבעית הגידמות הדתית-תרבותית של דור הנער?
* "לך בני לך" - מה משמעות הדברים? האם יש כאן וויתור על דור? האם זו הדרך היחידה האפשרית? האם זו אופטימיות או פסימיות?
-------------
אפשר להתייחס אל הבעיות/הפתרונות במציאות של ימינו, ואני אשמח אם באשכול זה, נעשה זאת באמצעות הסיפור.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2004 20:26 |
|
| |
אמשלום
הפכת קטע סיפורי כמעט מקאברי למשהו מובן שמדבר אלי מאד. יישר כוח. קודם קראתי מה שכתבת ולא הבנתי את המשל ולא היה לי מה לומר.
עכשו - כן, הרבה.
הבעיות שהעלית, או שעגנון העלה, הן חיות וקיימות.
שימי לב, שגם לפי הניתוח שלך הבעיה נוצרת בגלל שלדור הצעיר אין ידים. הוא גידם. כלומר, החסרון בכל זאת בו. זו הנקודה האורתודוכסית של עגנון. המצוות הן בסדר. התפילין זקוקות שיניחו אותן. לנו אין ידים.
ידים של גומי והשתלת ידים לא יעזרו. אני מסכים לאבחנה הזו.
האם הפתרון הוא להצמיח ידים חדשות?
אולי הפתרון הוא לגלות את הידים שנעלמו לנו, לגלות שבעצם הן אצלנו כל הזמן?
המשל של עגנון שהבאת הולך ולובש עבורי תוכן רב. הבה נראה בו משל לא רק למצב הקיומי של היהדות בזמננו, כפי שפירשת וכפי שיש לשער שעגנון ראה בו - ונקבל את ההנחה כי הציור של עגנון רלוונטי לדורנו - שהרי דברים רבים כל כך השתנו בינתים. הבה ניישם את הדגם לגבי הפורום שלנו.
מה יאמרו משתתפי הפורום על הבעיה?
אני כמעט יכול לנחש. אבל אולי ניתן לכל אחד לדבר עבור עצמו, לישנים ולחדשים?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2004 21:01 |
|
| |
אני מסכימה עם מיימוני שהשאלה הראשונה שצריכה להישאל היא מהן הידיים, מה משמעותן פה ומה הסימליות שלהן. כשנפתור את זה, נוכל להתקדם הלאה.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2004 21:02 |
|
| |
אמשלום
הודעתך האחרונה אכן הבהירה את העניין.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2004 21:29 |
|
| |
שחרית
זו נקודה טובה להתחלה.
לצערי, איני בקיא בעגנון כדי לדעת לפרשו. איני יודע מה אומרות לו ידים.
אבל אני יכול לשער מה הן יכולות לומר.
ידים הן אמצעי הפעילות בעולם. התפילין עשויות לסמל את הערך של עשיה מתוך קדושה, מתוך מחוייבות ליהדות, לתורה, לאלקים.
אבל נדמה לי שזה לא מתאים לכאן.
אולם האם עגנון בא לומר שחסר לדור הצעיר אמצעי פעילות, או שהוא מנותק מהיהדות?
זה מראה, עד כמה שאני מבין, שהידים אינן אמצעי נייטרלי, או אמצעי חולין, שיש לקדשו. אלא משהו שנועד לחבר את האדם עם היהדות.
אז מסקנתי היא שאיני יודע למה כיוון עגנון. כמדומה שיש כאן מומחים לעגנון, כפי שניכר היה בעבר. (השכן? מי עוד?).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2004 21:38 |
|
| |
מיימוני,
פחות חשוב לי מה אמר הדבר לעגנון ויותר חשוב לי מה הוא אומר למידיינים פה.
מהי סמליות הידיים?
אני יכולה לזרוק כמה השערות - הידיים קיצי הגוף, כפי שאמרת בהם פועל אדם ובהם יביא לחמו. מה טיבו של נטול הידיים?
כמו כן, הידיים העסקניות עשויות להתלכלך ולהיטמא, הן אלה שעליהן לפי המסורת שורה הרוח הרעה טרם ניטלו כראוי, ומצד שני באמצעותן מקיימים הרבה מצוות.
אלמלא מסתפינא, הייתי אומרת שחוסר הידיים הוא איזו סובלימציה של אימפוטנציה או סירוס (והלוא כך תפשו את עצמם יהודים רבים בגולה, לא כן?)
תוקן על ידי - שחרית - 04/09/2004 21:42:47
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2004 21:52 |
|
| |
מיימוני,
זכור לי שפרופ' ליבוביץ סיפר פעם שהיה בקשרים טובים עם עגנון, והיו מבקרים איש אצל רעהו, והשאלה שהטרידה במיוחד את עגנון היא: מה גרם לשבר בכוחה של התורה – ועל זה ליבוביץ השיב לו, השבר נוצר כשהתורה הפכה לתלמוד תורה מקצועי – תורתם אומנותם.עגנון קיבל את תשובתו.
נדמה לי שהסיפור מופיע באחד מספריו, אשתדל להביאו בלשונו.
תוקן על ידי - איקה - 04/09/2004 21:59:30
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2004 22:34 |
|
| |
אם אני מבינה נכון את הסיפור, הרי שעגנון אינו רואה את הגידמות כפגם היחיד. כלומר - הליקוי שבדור אינו נחלת חלקו של הנער בלבד, אלא גם של המספר, ובמובן מסוים - של הדור ה"ישן". אותו הדור שעומד באמצע היער, עטוף בטלית, ומנותק, במובנים מסוימים, מן המציאות הקשה (מלחמה, מוות, משברים וכו'), גם הוא לקוי. ייתכן גם, שעגנון מאשים, באופן מסוים, את אותו הדור באבדן הידים של זה שאחריו.
כדאי גם לשים לב, שגידמותו של הנער, כאילו עוברת בתורשה: האב איבד זרוע אחת, ולבנו כבר חסרות שתיהן.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2004 22:45 |
|
| |
מיימוני,
זו היתה מטרת הסיפור, שכתיבת סיפוריו היתה בהשראת וסביב השאלה שהטרידה אותו, כשהוא רואה איך התורה מאבדת את כוחה לנגד עינייו -
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2004 23:00 |
|
| |
אני מתנצל על שאני לא לוקח חלק בדיון. (חשבתי שאולי מן הנכון להגיב כיון ששמי מופיע בשורת הנושא.) אבל אני ממש לא רגיל לנתח ספרות בצורה הזאת, ועל כן חושש אני שתגובותי לא יוסיפו הרבה על הדיון.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/9/2004 12:44 |
|
| |
אני אתייחס בכל זאת לשאלה האחרונה שאמשלום העלתה, והיא,
מה משמעותם של "חיקוי", "אותנטיות" ו"אמת", ע"פ הקטע הנ"ל?
כמו שהקדמתי, איני אמון על ניתוח ספרות, ובודאי לא בצורה כזאת. אבל נראה לי ברור, שהמספר שואף או מצפה לאיזה שהוא סטנדרט, ושהנער לא רק שאינו יכול למלאות את הדרישות, אלא אפילו לא מכיר את הסטנדרט ההוא. ולא רק שהוא לא מכיר, אלא אפילו לא מסוגל ללמוד, "אמר רפאל, איני יודע. אמרתי לו, אי אתה יודע, אם כן למה עשית עצמך כאילו אתה יודע. אמר רפאל, עד שלא שאלת ידעתי, מששאלת שכחתי." רק מנסים ללמד אותו, והוא כבר שוכח מה שכן ידע מקודם.
ועל כן הסיומת, לך בני לך, נראה לי ברור שזאת נאמרה בטון פסימי.
את הקטע הזו אני הבנתי, כאפשרות לכל הפחות, המצטייר בעיני המספר, של עולם אידיאלי, שבו החקוי לא מקובל בכלל. אבל בו זמנית, גם ההבנה, שלפעמים כל מה שנשאר זה רק החקוי, ושצריך לקבל את המצב כמות שהוא, ואין טעם לנסות לשנותו.
|
|
|
|
|
