|
| "אגדות היהודים" מאת לוי גינצבורג | טולקין של היהודים |
 |
| מאת אדמיאל קוסמן |
|
| ההיכרות עם המיתוס היהודי, למי שמוכן להיכנס להרפתקה אינטלקטואלית שהיא פוסט רציונלית, היא עניין מרתק, שיכול לתרום לבנייה מחודשת של התרבות בארץ על אדני חשיבה מעמיקה יותר מזו המקובלת בחינוך כאן |
|
|
|
 |
|
הדרקון הגדול האדום והאשה הלבושה בשמש, בהשראת ספר יוחנן, ויליאם בלייק, 1810-1805 |
|
|
|
|
| אגדות היהודים
לוי גינצבורג. תירגם מאנגלית: הרב מרדכי הכהן, בהשתתפות: פנחס פלאי. הוצאת מכון שכטר למדעי היהדות, שלושה כרכים כפולים וכרך מפתחות, 350 שקלים.
האם נכון שיש נשים מסוימות שגדלות על העצים? ומיהו באמת השר המנהיג בשמים את הים? האם הלויתן הקדום סורס על ידי האל כדי שלא יבוא על הנקבה המפלצתית? האם נכון שבעת הבריאה טסו כל ההרים כמו עוגיות ענקיות על פני המים, עד שהאל מיקם כל אחד מהם במקומו הנכון? האם נכון שחולדות מתרבות על ידי נשיקה המעבירה את הזרע דרך הפה? האם נכון שקין הוא האחראי להמצאת המידות והמשקלות? ומה גרם לכך שאחותו של קין נקראה בשם עצורה? ולמה נקראה אשתו של ישמעאל גיגית? ואיך תחב הראם הענק שנסחף במי המבול את אפו לתיבת נוח כדי לנשום אוויר? והאם חם עשה באמת מעשה סדום באביו, נוח? האם נכון שנמרוד היה האיש הראשון שטעם בשר? והאם נכון שהשפה העברית היתה השפה הראשונה והיא באמת מקור כל השפות?
כך חשבו אבותינו
רשימת שאלות ביזאריות זו היא לקט קטן, זעיר, מתוך אלפי הערות שאסף חוקר האגדה היהודית, הרב הפרופ' לוי גינצבורג, וביררן מכל צד שהוא - טקסטואלי, היסטורי, השוואתי ולפעמים גם תיאולוגי - כדי להעמיד את האוסף העצום של המיתוסים היהודיים על פלטפורמה אחת מאורגנת, שהולידה את ספרו העצום, בן שבעת הכרכים: "אגדות היהודים" - ספר המסכם את ספרות האגדה היהודית (כמעט) כולה, בדרך ספרותית ומחקרית גם יחד. ספר מונומנטלי זה זכה לתרגום לעברית, מעשה ידי חבר הכנסת לשעבר הרב מנחם הכהן, כבר בשנות ה-60, וראה אור בהוצאת מסדה הזכורה לטוב; אך כמו כל דבר טוב הוא נגמר מהר והכרכים הללו אזלו לגמרי מהשוק (אודה ואתוודה שאני משתמש במהדורה פיראטית שצילמתי לעצמי, המונחת כרגע לפני כמין בליל ניירות מרופט וקרוע לגמרי). אולם עתה ראתה אור מהדורה מצולמת של הספר שהיא סיבה לחגיגה אמיתית, ולולא מצבנו כה דחוק היה מבפנים ומבחוץ בוודאי רבים היו חוגגים בראש חוצות את הדפסתו המחודשת של ספר מופלא זה.
הרב דוד גולינקין מן התנועה הקונסרווטיבית, שבסיסה הוא במכון שכטר בירושלים, הוא מי שעמד מאחורי יוזמה זו לחדש את ימיו של ספר זה כקדם, והוא אף יזם תרגום חדש של כרך נוסף, הכרך השביעי, דהיינו כרך המפתחות, שמשום מה לא תורגם בזמנו על ידי הרב מנחם הכהן בסדרת הספרים שהוציאה מסדה.
לפני שנדון בגופו של הספר עלי להסביר מדוע פתחתי בקביעה שההוצאה המחודשת של "אגדות היהודים" - עתה בשלושה כרכים - היא עניין חשוב ושחברה בעלת תרבות בכלל ותרבות יהודית בפרט היתה רואה בו ספר יסוד. לכאורה, לפי האופן שבו פתחתי את דברי, בהציגי לפני הקוראים רשימת פריטים הזויה לגמרי, הספר הזה מכיל אוסף של שטויות המעליבות את האינטליגנציה האנושית. אבל בזה בדיוק העניין, ספרו של גינצבורג הוא בעצם שיקוף של תמונת העולם המיתית שייסדה בסופו של דבר את קרקע התרבות היהודית, דהיינו את מה שאנחנו - גם אם ניפגע מההבטה בראי ונחליט להסב את פנינו ממנו בדחייה ואף נכחיש לגמרי את שייכותנו לגיבובי הדעות שנאספו בספר הזה - בסופו של דבר הרי ככה (גם ככה), מה לעשות, חשבו אבותינו, שאנחנו ממשיכים אותם בגנים התרבותיים שלנו כיהודים.
ואולם, במישור הזה של הדיון, עלי להוסיף שתי נקודות חשובות שמחקר המיתוסים היהודיים מתייחס אליהם מדי פעם בפעם ברמות שונות. ראשית, גם אם נטען שהמיתוס היהודי הוא אוסף של הבלים מנקודת הראות הרציונלית, גם אז נודעת חשיבות רבה לבירור המחקרי של אוסף מחשבות זה על העולם. אנסח אפוא את הטענה הזאת במלים פשוטות: לימודי התרבות היהודית חשובים גם אם תפקידם עשוי להסתכם רק בהצבתם מול וכנגד המיתוס היהודי, ככלב השמירה הרציונלי המגן מפני ההתרבות האינפלציונית (גם כיום, כמובן) של ההבלים שאנו סופגים ושמכוונים במידה רבה את דרכי ההתנהגות, המוסר והשקפת העולם הכללית של רבים מאתנו. דוגמה פשוטה לכך היא מנהג נשיקת המזוזה בעת הכניסה לחדר שבו קבועה מזוזה, מנהג שרווח כעת גם בין פושעים רבים בבתי הכלא בארץ. מחקר שיברר את מקורו של המנהג ויעמיד את הקוראים על יסודותיו המאגיים גם יאפשר - למי שירצה לדון בכך מהיבטים רציונליים מסודרים - להבין שעולם הערכים של פושע המנשק מזוזות הוא מעוות לגמרי וחסר כל הגיון פנימי.
אבל במישור אחר, עקרוני יותר, אני רוצה לטעון שההיכרות עם המיתוס היהודי, למי שמוכן להיכנס להרפתקה אינטלקטואלית שהיא פוסט-רציונלית במידה רבה, היא עניין מרתק מאין כמותו, שגם יכול לתרום באופן ישיר לבנייה-מחודשת של התרבות היהודית בארץ על אדני חשיבה מעמיקה הרבה יותר מזאת המקובלת כיום בחינוך היהודי.
המיתוס, כפי שכבר מרטין בובר דיבר עליו, בערך באותו זמן שגינצבורג החל לכתוב ספר זה, יכול להיות הדרך היחידה שבה דור שחווה חוויות רוחניות מעביר את נסיונו לדור הבא. ההתלבשות בלבוש המיתי אינה אלא דרך מטאפורית לומר משהו שרק לשון המיתוס, כמו לשון השירה, יכולה לנסות לנגוע בו. כך למשל, יכול הדור שחווה התעלות רוחנית ומוסרית בזמן מן הזמנים לספר על תחושת השגב של המפגש והחוויה הרוחנית רק על ידי סיפור מיתי על מעמד ספציפי (למשל: מעמד הר סיני).
מנקודת הראות הזאת, מה שנראה היה לרגע כגיבוב קודח שנובע ממוח פרימיטיבי העסוק בהבלים גמורים, מקבל לפתע אור אחר. ואכן, העוסקים באגדה ומעמיקים בה מגלים יותר ויותר שבחשיבה המיתית של מה שמכונה פרימיטיבי מצויה עמקות בלתי רגילה ותפישת חיים שאנחנו, בדורנו הציני, כה רחקנו ממנה.
הפיתוי האמריקאי
את הספר "אגדות היהודים" כתב לוי גינצבורג בראשית המאה ה-20, לאחר שהיגר מאירופה לארצות הברית. גינצבורג היה מהבולטים והמוכשרים בחקר התלמוד בזמנו, וניחן ככל הנראה בזיכרון פנומנלי שסייע לו לכתוב את אחת היצירות המפליאות בהיקפן בתולדות הספרות היהודית. מבחינת הרקע שאיפשר לו היכרות מעמיקה כל כך עם האגדה היהודית יש לציין שגינצבורג נולד והתחנך בראשית דרכו בעולם הישיבות הישן של מזרח אירופה. הוא נולד בקובנה בשנת 1873 למשפחה אדוקה ובצעירותו היה חניך בעולם התורה המסורתי, אם כי ניצני המחשבה העצמאית שלו החלו פורחים ועולים כבר בתקופה זאת - ובגיל צעיר למדי כבר נשאו אותו רגליו אל בירות המחקר במערב אירופה. גינצבורג סיים את כתיבת הדוקטורט שלו בגיל 25 תחת הדרכתו של חוקר מפורסם בשם נולדקה בשטרסבורג. עבודה זאת עסקה בהשוואה מקיפה של אגדות חז"ל למקבילות המצויות בכתבי אבות הכנסייה והיא שימשה כזרז ראשון לעיסוק המאוחר יותר של גינצבורג באיסוף ואירגון מכלול ספרות האגדה היהודית.
האירוניה שבעניין היא, שדווקא את הספר "אגדות היהודים" החל גינצבורג לכתוב בעקבות אילוצים כלכליים ולא כחלק מתוכנית המחקר האקדמית שהיתה לו באותם ימים. הנסיבות שקדמו לכתיבת הספר היו לא מעט טראגיות עבורו, שכן הוא התפתה להגיע לארצות הברית בראשית המאה ה-20 בעקבות הזמנה של הרב וייז, אחד מראשי התנועה הרפורמית אז, אך רק אחרי בואו לניו יורק הגיע לידו מכתב המבטל הזמנה זאת. תקופה מסוימת עבד גינצבורג ככותב ערכים לאנציקלופדיה היהודית החדשה, אך משהוחלט להפסיק את המפעל (שחודש לאחר מכן) עקב קשיים כלכליים - מצא גינצבורג את עצמו כמהגר חסר עבודה בארץ החדשה והמאיימת.
"אגדות היהודים" החל אפוא להיכתב אז, על פי הצעת ידיד שניהל את ההוצאה היהודית הגדולה בפילדלפיה. עבור הכתיבה של הכרך היחיד שתוכנן אז קיבל גינצבורג סכום כספי ראשוני שאמור היה לסייע לו להישאר שם תקופה קצרה כדי לבדוק שוב את מצבו ולקבוע אם חייב יהיה שוב לאירופה. בינתיים, מכל מקום, תוך כדי תהליך הכתיבה של הספר, הוצעה לו עבודה כמורה בבית המדרש של הרבנים הקונסרווטיבים בניו יורק, מקום שנהפך לימים להיות ביתו השני, ושבו לימד גינצבורג עד אחרית ימיו. גינצבורג נחשב היום, במבט לאחור, לאחד מעמודי התווך המרכזיים שסייעו להעמדת התנועה הקונסרווטיבית בארצות הברית על יסודותיה האידיאולוגיים הקיימים ועומדים עד היום.
במשך השנים התארכה העבודה על הספר "אגדות היהודים", שנהפך עוד בחייו לסדרה מצליחה ומוכרת גם בעולם הלא-יהודי. הספר התפרסם באנגלית בחלקים שונים במשך תקופה ארוכה שנמשכה מהוצאת הכרך הראשון ב-1909 ועד להוצאת הכרך השביעי, כרך המפתחות (שנערך בידי תלמידו בועז כהן), ב-1938. כרך אחר - שלא תורגם עדיין לעברית ונערך על ידי בנו של המחבר, עילאי גינצבורג - המסכם בקיצור את עיקרי האגדות המובאות בסדרה כולה, היה אף הוא לרב מכר חביב הנפוץ למדי, עד היום, ברחבי העולם דובר האנגלית.
מאחד אלפי רסיסים
והנה, על אף השבחים שחלקתי, כמו רבים אחרים, לספר זה, אי אפשר להתעלם מהביקורת הקשה שהוטחה בו. אכן, לא הכל קיבלו את הספר בהתלהבות עם ראשית יציאתו לאור לפני כ-100 שנה - וגם היום קיימת הסתייגות רבה בקרב חוקרי היהדות מן התיאוריה הפולקלוריסטית העומדת מאחורי הסטרוקטורה הספרותית שהעמיד גינצבורג ומהתוצאה שהועמדה בעקבות כתיבתו במרכזו של ספר זה.
הסיבה לכך היא שגינצבורג, בתמימות מסוימת שתאמה את רוח הפולקלוריסטים באותם ימים, סבר כי אפשר בכלים מחקריים לשחזר מעין אב טיפוס של אגדה יהודית קדומה שאפשר לספר אותה באופן רציף - ולהניח שהרסיסים והשברים שאנו מוצאים היום לאלפיהם מפוזרים בספרי המדרש, האגדה, התלמודים, בכתבי יוסף בן מתתיהו, בטקסטים מן הגניזה ואפילו בנוסחאות הספרים החיצוניים למקרא, כולם השתלשלו מאב טיפוס קדום אחד. אב טיפוס שאותו ניסה גינצבורג לשחזר בסיפור המקרא מחדש שהוא מציג ב"אגדות היהודים". השקפה זאת נראית היום די משונה, וכבר בזמנו היא עוררה אצל כמה וכמה חוקרים תמיהות. הבעיה הקשה ביותר היא הזיווג התמוה שערך גינצבורג בין מסורות שמקורן בספרות החיצונית והספרות היהודית-הלניסטית לבין מסורות שמקורן באגדת חז"ל. זהו זיווג של שתי יהדויות שונות, שגינצבורג עצמו ידע יפה עד כמה הן רחוקות זו מזו. כדי לתקן מעט את הרושם המביך שמעורר הזיווג הזה, פונה גינצבורג לקוראים במעין התנצלות המופיעה בהקדמתו לספר וטוען כי בכל מה שנוגע ל"הערכת האגדות הבאות בספר" (ביטוי קצת מעורפל), על הקוראים לדעת ש"הספרים הפסידו-אפיגרפיים באו לעולם בקרב אותם חוגים בהם נבטו גרעיני הזרע מהם צמחה לאחר-מכן הנצרות. הכנסייה יכולה היתה אפוא לראות בהם בצדק ספרים השייכים לה".
כמדומני שגם אדם מן השורה, שאינו מתמצא ברזי המחקר התלמודי, יכול לחוש בנימה החמקנית המסתירה את המבוכה של החוקר, מפני הביקורת שהוא יודע בוודאות כי תוטח בו לאחר שהספר יראה אור.
הדברים הגיעו עד כדי כך שחוקר האגדה הסמכותי בן-ימינו, הפרופ' יונה פרנקל, אף קם וקבע נחרצות שבספר זה גינצבורג רק "קלקל הרבה, ולא הועיל - מבחינה מחקרית - כלום" (יונה פרנקל, מדרש ואגדה, האוניברסיטה הפתוחה, 1996). ועם זאת, הכל מודים, וגם פרנקל עצמו אומר זאת, שבאלפי ההערות המחקריות המעמיקות הפזורות בכרכי אגדות היהודים תרם גינצבורג תרומה לא-תשוער למחקר האגדה המודרני.
עד כאן במה שנוגע לערכו המחקרי של הספר, אך הואיל והעולם אינו נבנה רק כקומה נוספת על גגה של האקדמיה - ויש לו תנועת חיים משלו - לכן ראוי לסיים כאן את הדברים בהערכה הנודעת לטיבו הספרותי של ספר זה.
לדעתי, על כל פנים, עולה ספר זה על כל מאסף אחר שאפשר להעלות על הדעת במשך הדורות. מבחינה ספרותית טהורה. לוי גינצבורג יצר סיפור רציף, מפתיע, גדוש דמיון פרוע, מצחיק ומרתק גם יחד - וכמדומני שאוהבי הסוגה של הפנטסיה הספרותית היו נאחזים בו מיד - כפי שהם נאחזים בספריו של ג'-ר-ר טולקין - לו השפה שבה תורגם הספר היתה מתעדכנת לשפה עברית מודרנית יותר.
כדי לסבר את אוזן הקוראים אעתיק כאן, לשם דוגמה בלבד, אגדה אחת קצרה, שמתוכה יוכלו לעמוד הקוראים על אופיין של אלפי אגדות אחרות הכלולות בספר מונומנטלי זה. אגדה זו עוסקת במרד שמרדו המים באל בעת שהופרדו במעשה הבריאה לשני חלקים, למים תחתונים ולמים עליונים. בין שני חלקים אלו הוצב הרקיע כמעין שכבה מפרידה. גינצבורג מסביר לקוראים בתחילת סיפור הדברים (כרך א, עמ' 8) שמתחילה מצב הדברים היה כזה, שעל אף העובדה שעובייה של כיפת הרקיע אינו אלא שלוש אצבעות בלבד, היא הצליחה יפה מאוד להבדיל בין שני גופים כבדים מאוד: "המים שמתחת לרקיע, שעליהן מכונן כל העולם שלמטה" ו"המים שמעל שלמעלה, שעליהם מכוננים שבעת הרקיעים (אלו הם רקיעים מסוג אחר, כמובן) וכסא הכבוד (של האל עצמו) ומחיצתם (מקום משכנם) של המלאכים".
ועתה גינצבורג פונה לסיפור הדברים הטראגי-קומי שאירע בעת הבריאה עם המים ושינה את מצב הדברים: "משונה היא מלאכת יום שני ממלאכת כל ששת ימי בראשית, כי שאר המלאכות כולן היו לתיקונו ואיחודו של עולם, ואילו במים - היתה בהן מחלוקת... בשעה שאמר הקדוש-ברוך-הוא: "יקוו המים (מתחת השמים) אל מקום אחד, ותראה היבשה" (בראשית א, ט), מקצתם של המים לא היו משגיחים (סירבו להישמע לפקודת האל), אלא היו מסבבים אלו את אלו ודוחקים אלו את אלו (דהיינו שהם עשו בלגן גדול, ולא היו ממושמעים כפי שהאל דורש), עד שנתמלא עליהם הקדוש-ברוך-הוא חימה וביקש להפוך את העולם ולהחזירו לתוהו ובוהו (עקב ההתנהגות הבלתי-הולמת של המים הללו, שהרגיזו אותו מאוד, והוא איבד ברגע זה את העשתונות בכעסו הרב עליהם, ברם, הואיל והאל כידוע איננו פועל לבד, הוא). קרא (עתה, ברוב כעסו) לשר הפנים ואמר לו: אני מודיעך (פוקד עליך) לאבד את העולם! פקח המלאך עיניו לרווחה, והתיזו (עיניו) אש אוכלת (וכתוצאה מכך) עבים עמוקים (עננים מפחידים) התגלגלו מתוכן, וקרא להם (צרח עליהם, אותו השר המפחיד), למים: "לגוזר ים סוף לגזרים"! מיד חשו המים (שנבהלו כנראה מאוד), נזדרזו והלכו ועמדו במקומם (כל חלק במקומו, בדרך מנומסת וממושמעת, בדיוק כמו שציווה האל). ועדיין לא נתבטלה כל הגזרה להחזיר הבריאה לתוהו (כי האל לא בקלות נרגע לאחר שהוא כועס כל כך), עד שהרימה פמליה של מעלה (המלאכים) קולם וענו ואמרו לפניו...קדוש וברוך וכו' (והזכירו לו בנאום ארוך את אברהם אבינו ואת היהודים העתידים להתקיים בעולם - כי כידוע, רק כשהאל חושב על היהודים הוא באמת נרגע - וכך הם פייסו אותו, אולם יחד עם זאת משהו מכעסו נותר עדיין, שכן) באותה שעה כבש הקדוש-ברוך-הוא כעסו ונח מחרון אפו וקרע את הגזרה שאמר להחריב את העולם, אלא שענש את המים המורדים ונטה עליהם ידו וכבשם (דחף אותם בכוח) והשקיעם תחת ההרים, שיהיו עומדים שם עד עולם (ואלו הם כמובן המים הללו, המים המבויישים התקועים למטה, המכונים במסורת היהודית: מים תחתונים).
לשבחה של הוצאת מסדה, שהוציאה בזמנו את המהדורה הישנה, ייאמר: הוצאה זאת אכן נתנה דעתה על הקושי הרב של הקוראים העבריים המודרנים לסגל עצמם לשפה ארכאית זו, ובעקבות זאת הוחלט כי הסיפור הרציף שבכל כרכי הספר יראה אור בלוויית ניקוד, דבר שאכן מקל מאוד על ההתמודדות - המומלצת בעיני בכל לב - גם לצעיר בן ימינו, שאינו רגיל ללשון ארכאית זאת.
(הארץ)
|
 |
|
|
.
