השמנה בראיה התורנית

נושא ההשמנה ידוע כיום שהוא נושא בחובו גם בעיות בריאות קשות עד לסיכון של מוות מוקדם.

זאת מלבד הבעיה של כובד עייפות ועצלנות ואי תיפקוד גופני מושלם, שמפריעים לכאורה גם לקיום מצוות כראוי.

זאת מלבד הבעיה של חילול ה' שיכולה להתלוות לענין.

אינני מדבר על השמנה כתוצאה ממחלה או בעיה גנטית, אלא אך ורק על השמנה שהיא כתוצאה מאכילה לא מודעת שלא לומר לא מרוסנת, וחוסר פעלות גופנית וכו'.

מהתבוננות בכמה קהילות דתיות עושה רושם שיש מקומות שלא מודעים לבעיה הזו בכלל.

ושאלתי לחכמי הפורום, האם יש מקורות תורניים, או הגיון תורני, שמחייב - במבט תורני - הקפדה על אורח אכילה נכון ועל גוף שלם ובריא?

בעצם מאיפה אנו לומדים שחובה על האדם לשמור על בריאותו?

בהלכות דעות נראה שהרמב"ם חושב כך אבל לא ממש נותן סימוכין חזקים לדבריו.

אלי,
ראה בדבריי למעלה, והן הן הדברים. מעבר לכך, הרי הרמב"ם עצמו נותן את נימוקיו ומבססם על סברא תורנית.
מי שרוצה באמת נימוק הלכתי, אציע לו על דרך החידוד הרציני (המקור סביר בעיניי, אך הצורך בו לא ממש קיים): 'וחי בהם' ולא שימות בהם. והלוא דברים קו"ח: מה לגבי עבירות אמרינן 'מה לי קטלא פלגא מה לי קטלא כולה', לגבי מצוות לא כ"ש.
וכן 'בל תשחית', בקו"ח ממה שמשמש את האדם לגוף האדם עצמו.
בטח יש עוד, ואין צורך לכל זה.
בכלל, המקור לחיובי המידות הוא נושא רחב ועתיק, ואצל הרמב"ם האכילה הבריאה היא חלק מהלכות דעות (=מידות). בטח לא ניתן להוציא לכך מקור מהתדמות לקב"ה (ללכת בדרכיו ולהידבק במידותיו).

מיכי

אלי_ו
נראה שהרמב"ם לשיטתו, לרמב"ם העיקר הוא להגיע לדעת הא-ל, ובשמונה פרקים כתב שהאדם השלם מכווון את כל פעולותיו לתכלית הזו, ממילא שמירת הגוף בריא היא חלק מהדרך לתכלית.

מיכי, כנראה שאתה צודק, מדובר בהגיון תורני ולא במקור תורני.

גם אני חשבתי על "וחי בהם" אבל הציווי שם הוא בקונטקסט של קיום המצוות וכפי שכתבת מדובר יותר בדרש מאשר בציווי לשמור על הבריאות.

אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ, לָלֶכֶת בָּהֶם: אֲנִי, ה' אֱלֹהֵיכֶם. ה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם: אני ה'

הרמב"ם עצמו נזהר מלהשתמש בפסוק הזה.

אגב, קראתי שוב את שכתבת למעלה, גישת הרמב"ם למדע ולרפואה היתה אמפירית, אין לי ספק שאם הוא היה חי היום ההוראות המעשיות היו מתעדכנות, העקרון של חיוב השמירה על הבריאות הוא המענין.

אריק, הרמב"ם אכן מדבר על להגיע לדעת ה' וכמו כן על "נפש בריאה בגוף בריא" ועל יכולתו של גוף בריא לעבוד את ה'

ט [ג] המנהיג עצמו על פי הרפואה--אם שם על ליבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים חזקים בלבד, ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו ועמלין לצורכו--אין זו דרך טובה. אלא ישים על ליבו שיהא גופו שלם חזק, כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות, והוא חולה או אחד מאבריו כואב; וישים על ליבו שיהיה לו בן, אוליי יהיה חכם וגדול בישראל.

י נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו כולן, עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן, ואפילו בשעה שבועל--מפני שמחשבתו בכול, כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'.

מה שעורר אצלי את השאלה זה ההמנעות של הרמב"ם ממקור מפורש.

ואם בנושא, האם מלבד הרמב"ם יש עוד פוסקים מדגישים את נושא השמירה על הבריאות כציווי הלכתי?

לגבי הגישה האמפירית של הרמב"ם יש לדון,
שהרי אריסטוטליות לא מצטיינת באמפיריות יתירה (בלשון המעטה).
זו רק הערה כללית. אינני מכיר את כתבי הרפואה של הרמב"ם, ואת המתודה שלו שם (אם בכלל יש כזו).
ומקומו באשכול אחר, שאשמח אם מישהו שמכיר יפתח אותו, ויאלפני בינה בזה.


מיכי

מיכי, ראה גישת הרמב"ם לסגולות בדיונו על דרכי האמורי במו"נ.

הגישה שלו היא שתרופה שאינה נדרשת מן ההגיון (למשל תחבושת לעצירת דם) או הוכחה באופן אמפירי היא מדרכי האמורי.

הוא מתרץ שחז"ל התירו את "מסמר הצלוב" מכיון שלדעתם הידע המדעי של אותה תקופה הראה אמפירית שמדובר בתרופה יעילה ולכן התירו אותה.

ראה כאן, תחת [דרכי האמורי]
http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/more/c11b-2.htm

אלי,
במקרה ראיתי לא מזמן את פיהמ"ש ע"ז פ"ד מ"ז ושם (ובעוד מקומות, ראה מהדורת דרור פיקסלר לפיהמ"ש ע"ז, מעלה אדומים) הוא מדבר על החכמה היוונית כפיסגת האמפיריות. הוא כלל לא הבחין בין הגיון לבין ניסיון, וכדעת מורו המובהק, אור שבעת הימים, אריסטו. מה שלא נראה לו הגיוני הוא שולל מבחינה 'אמפירית'. ולזה רמז מו"ר י"י בדבריו לעיל.



מיכי