עמדת ההלכה על פגיעה בחפים מפשע

בעיתון הארץ מופיעה ידיעה על פנית רבנים לזנוח את ''המוסר הנוצרי'' המנחה את המאבק הנוכחי בטרור והשולל כל פגיעה באזרחים חפים מפשע.

במקום זאת, ממליצים הרבנים הנ''ל לאמץ את גישת ההלכה לפיה ''חיינו קודמים''.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/474737.html

אודה לחברי הפורום הנכבדים באם יואילו בטובם להרחיב את גישת ההלכה בנידון כפי שזאת משתקפת במקורות.

---

אני מקוה שהרבנים הנכבדים אשר הביעו את דעתם בנידון מסתייגים מהכותרת לפיה אין ''להרתע מפגיעה בחפים מפשע''. גם אם המקורות מוכיחים מעבר לצילו של כל ספק שפגיעה מסוג זה מותרת באופן עקרוני, אין בכך לגרוע מחובת הרתיעה\זהירות מופלגת. שכן העקרון המוסרי עדיין דורש שיקול דעת באשר לעקרונות המצדיקים את ישומו בנסיבות מסויימות.

אין ספק שדעת הרבנים שפנו לראש הממשלה כמו דעת הרב מלכיאור מבוססת על הנחות נוספות החורגות מהשאלה העקרונית המוצגת כאן. בין אלו ניתן למנות את ההנחות הבאות:

- חפותם מפשע של האזרחים הפלסטינים
- חשיבותם של אינטרסים אחרים למדינת ישראל והחשובים לקיומה - כגון שיתוף פעולה בינ''ל ואי בידוד
- היחס בין פגיעה הכרחית ומינימלית לבין הענשה קולקטיבית
- הדרך היעילה לפתרון בעיות מדיניות
- עדיפותה של מצוות ישוב א'י בזמננו והשקתה לשאלת השטחים הכבושים

אין לי ספק שלכל החברים הנכבדים יש דעות מנומקות בהנחות המנויות לעיל.

אך אני הקטן רוצה דיון ממוקד בשאלה ההלכתית של פגיעה באוכלוסיה אזרחית וע''כ אודה לכם מקרב הלב באם תרחיבו את הדיון בשאלתי ותמנעו מדיון פוליטי.

ולא שהשאלות הפוליטיות\תרבותיות הן זניחות ושוליות.

אלא שהדיון ההלכתי ראוי לו שיתקיים באופן עצמאי מבלי להניח את המבוקש מראש.

אולי לצורך הדיון נניח שעכ''ח הקים את קדושית באי באוקיינוס השקט שנקנה בכסף מלא מהשבט אשר אכלס אותו מאז הופיעו בו יונקים חולייתים. האי השכן מזועזע מהכופרים החדשים ומהאפשרות שהם יזהמו את האוירה הקדושה ופותח במלחמת גרילה הכוללת שילוח מחבלים מתאבדים וכו'.

במסגרת המלחמה על קדושית עלתה השאלה על גבולות מוסריות פעולות המנע המלחמתיות.

לעיונכם

אם אנו מקבלים שבנסיבות רגילות יש איסור להרוג, ושצורך המלחמה דוחה איסור זה, הרי שיש לדון מה ההיקף של דחייה זו וממה הוא נובע. האם זה נובע מנושא ההגנה העצמית ודיני רודף וממילא דחייה זו כפופה להגדרות אלה או שעצם מצב המלחמה יוצר היתר. ואם כן, האם ההיתר כפוף לצורך קידום מטרות המלחמה והאם כל אמצעי כשר לקדם כל מטרה.

בהלכה אנו מוצאים מצד אחד היתרים גורפים לטבוח בכולם (אם לא נכנעו) ומצד שני יש כל מיני הלכות המגבילים את מידת הפגיעה המותרת אפילו לצורך קידום המטרה ואפילו כלפי חיילי אויב. ויל"ע.

ספי

הביטוי חפים משפע הוא לא יותר מביטוי והוראתו מי שאינו מעורב בפועל בלחימה (אמנם גם בהגדרה זו יש להתפלפל).

תוקן על ידי - מציץ_ונפגע - 07/09/2004 13:11:24

הרב סיינפעלד,
כתבתי על כך מאמר מיוחד (שדן גם בדברי מהר"ל הנ"ל, וגם בתשובת הרב ישראלי הידועה על פעולת קיביה).
שם הבחנתי בין חפים מפשע סתם, שעל זה אין מה לדון, שהרי יש איסור רציחה פשוט (גם בגוי יש איסור תורה, ובודאי איסור מוסרי ומשפטי).
השאלה היא על חלק מעם שמצוי במצב לוחמה נגדנו, ושם יש מקום להתיר זאת, כמובן רק במקום הצורך, שאל"כ הוי יכול להצילו באחד מאבריו.
דומני שהדיון יכול להתנהל רק בנקודה זו (לפגוע בחלק לא לוחם מעם שמצוי במצב מלחמה נגדנו, כשאין ברירה).

לצורך הפשטות אבקש ממומחי האינטרנט להעלות, או להפנות, למאמר מ'צהר' י"ד עמ' 61 (דומני שמואדיב כבר עשה זאת פעם למאמר אחר שלי).


מיכי

השאלה היא כמובן מה הגדר של "אין ברירה" וב"מקום הצורך" , האם מותר להרוג בכדי להטיל אימה, למשל?

הרב אבידן (זמל), שירת במלחמת יום הכיפורים כרב הצבאי הפיקודי של פיקוד מרכז.

מייד אחרי המלחמה, לזכרם של חלליה, הוציא פיקוד מרכז חוברת הלכתית מעניינת שעסקה בנושאים הלכתיים מגוונים.

עורך החוברת היה ד"ר דוב גינבורג.

אחד המאמרים בחוברת היה מאמר הלכתי מרתק של הרב הפיקודי, בנושא האשכול הזה.

החוברת נגנזה בעקבות המאמר.

אם למי מהגולשים יש אפשרות להשיג את החוברת, לסרוק אותה ולהציגה - יבורך.

הרב מיכאל אברהם- גליון זה איננו מצוי ברשת.

לענ"ד אין כאן עניין לדיון מדוקדק בפרטי הלכה. סוף כך סוף המחלוקת היא כמותית, למעט שוליים סהרוריים. עיקרו של עניין הוא בכך שהתורה 'מישרת' את האדם (אם זכה ואם תורת אמת על ליבו) בכל המובנים, וממילא גם החוש המוסרי שלו מאוזן. רואים זאת עין בעין.

איני מתיימרת לדעת את התשובה, אבל פשוט מרגיז לי לשמוע על העיקרון הנידון כ"מוסר נוצרי" כאילו שהנוצרים בכלל לוקחים את זה ברצינות לעצמם.

עלה בדעתי הרעיון שכדי לבחון טוב את השאלה מן הראוי להתחיל לדון מה הדין במלחמה בין יהודים, כמו בין יהודה וישראל או בין הורקנוס ואריסתובלוס. אחרי שנראה מה הם העמדות השונות במקרה כזה, נדון בשאלה אם וכיצד משפיעה העובדה שהאויב הוא גוי. האם גם כאשר האויב הוא יהודי , פשיטא לכל הני רבוותא שאין להתחשב ב"מוסר הנוצרי"?

כי-שרית,השאלה אם הנוצרים מקיימים זאת או לא, אינה בהכרח משפיעה על הגדרת העיקרון הזה כחלק מתפיסה נוצרית. ואכן דומני שכך הוא.
הנוצריות שבו אינה עצם הקביעה שאין לפגוע בחפים מפשע, כי זה הי נכון אצלנו לפני שבכלל חלמו אותם. הטוטליות של התפיסה הזו, והמוכנות להושיט לחי שנייה שגם היא חלק מהמוסר הנוצרי (שבד"כ לא מקיימים גם אותו, אך הוא בכ"ז נוצרי), הם הרכיבים הנוצריים.

שלמה,
אני לא מסכים ליישור הפנימי, ובפרט לא כקריטריון לנושא עיוני שיש לגביו מחלוקת (מה שמראה שהתורה לא מיישרת את כולנו לאותו כיוון). לפי דבריך אין בכלל טעם לפתו8ח דיונים עיוניים, אלא לכל היותר החלפת רגשות.
מעבר לזה, לא מדובר כאן על פרטי הלכה, אלא על עקרונות מאד יסודיים. דוגמא לעיקרון הבסיסי שבמאמרי, שבעיניי הוא מחודש, ואכן יש לא מעט שלא הסכימו אתי בזה, שבעת מלחמה ניתן לראות את הקולקטיב שנגדנו כרודף קולקטיבי (כשאין להימנע מהריגתו בכדי להינצל). ע"ש טענותיי וראיותיי.
רק בגלל העיקרון הזה ניתן להרוג מישהו חף מפשע כדי להינצל בעצמי, שאל"כ זה אינו דין רודף אלא דין מציל עצמו בנפש חברו, וזהו חד ופשוט - רוצח.
הרב ישראלי בתשובתו מחדש שבגוי המצב קשה יותר, מפני שהוא אינו משועבד ולא רוצה להצילני, ולכן יש לי עוד פחות רשות לפגוע בו כדי להינצל (ואפילו בממונו).

סוף דבר, זהו נושא הלכתי למהדרין, וגם פרטי ההלכה קשורים להלכה (גם אם לא נקבעים חד משמעית על ידיה). כדי לברר נושא כזה, יש לבחון את העקרונות העיוניים והכלליים, ורק לאחר מכן להפעיל שיקול דעת וחוש מוסרי (שגם הם בהחלט חשובים. לגביהם חשוב להבחין בין רחמים לחוש מוסרי, שהקשר ביניהם הוא קלוש למדיי, בפרט בנושא זה. עוד בלבול שהחוש לא תמיד מאפשר להסיר אותו ללא בירור עיוני), וכן לבחון את המציאות הרלוונטית.


מיכי

לא התעמקתי עדיין בתגובות המעמיקות, אולם לקראת המתקפות המתרגשות ובאות, אני מציע לכל מי שיתקוף את גישת הרבנים האלו שיבדוק מה הוא היה עושה אם היה יודע שיש מחבל שמתכוון לפגוע בבני משפחתו, האם היה מוכן לפגוע באשתו ובבניו של המחבל או לא.

מציץ,

אל נא תפגע אם אציג לפניך משנה שאתה מכירה בודאי:

משנה מסכת סוטה פרק ח משנה א:

"משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם בלשון הקדש היה מדבר שנאמר (דברים כ')
והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן - זה כהן משוח מלחמה.
ודבר אל העם - בלשון הקודש.

ואמר אליהם (שם) שמע ישראל וגו' - על אויביכם ולא על אחיכם.

לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין שאם תפלו בידם ירחמו עליכם כמה שנאמר (ד"ה ב' כ"ח)
'ויקומו האנשים אשר נקבו בשמות ויחזיקו בשביה וכל מערומיהם הלבישו מן השלל וילבישום וינעילום ויאכילום וישקום ויסכום וינהלום בחמורים לכל כושל ויביאום יריחו עיר התמרים אצל אחיהם וישובו שומרון'.

על אויביכם אתם הולכים שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם."

המשנה הזאת אינה עונה על השאלה משני סיבות:

א. מה יהיה הדין במצב תיאורטי שבו נדע שהאוייב היהודי שמולנו נוהג בנורמות המקובלות על אוה"ע ואינו מגלה רחמנות יותר מאשר גויים. האם המשנה הזאת קובעת שתמיד יהיה הבדל? והאם זה גם עמד במבחן המציאות בסוף ימי בית שני?

ב.גם אם נניח שהמשנה קובעת שתמיד יהיה הבדל כזה, באיזה אופן בדיוק זה משפיע על המותר והאסור במלחמה?

ג.ולחידוד השאלה, נניח שאנו עוסקים בשני סוגי אוייב יהודי, האחד נוהג בנורמות יהודיות והאחד בנורמות גוייות, באיזה אופן תגרום המציאות השונה להתייחסות הלכתית שונה?

(ובכ"ז יישר כח על הבאת המשנה)

תוקן על ידי - מציץ_ונפגע - 07/09/2004 16:57:55

הדבר תלוי בניתוח המצב הפוליטי הנוכחי .

אם מדובר במלחמה (כפי שבהרבה רגעים נראה) ודאי שמותר לתקןף כמו שתוקפים . (כלומר גם אזרחים)
אלא שכיון שמדובר במלחמה מודרנית שבה לדעת הקהל ולמניעים הפסיכולוגיים , משנה חשיבות , חובה להתייחס לגורמים האלו , כחלק מהותי ממערך הלחימה .
מובן שבענינים בהם נראה שניתן לטפל בגורמים שמביאים למצב הנוכחי באופן נקודתי ו/או בדרכי שלום יש לנהוג כך .