זו הכלאה של "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם, וַיהוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב", "וַיֹּאמְרוּ כָל-הַקָּהָל, לַעֲשׂוֹת כֵּן:  כִּי-יָשַׁר הַדָּבָר, בְּעֵינֵי כָל-הָעָם" ו-"וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ-יְהוָה, וַיִּשְׁפֹּט אֶת-יִשְׂרָאֵל".

דבריי מקודם היו שטחיים אפילו יותר מכרגיל אצלי, אז אנסה שוב לגעת בויכוח הפעם מזוית אחרת, בעיני מעניינת:
הרב קטן טען כנגד הרב שרלו:
"הרב שרלו חושב ששיקול דעתו הפרטי יקבע את הגבולות ההלכתיים – אחרי שהוא עצמו פרץ לגמרי קודם לכן את אותם גבולות בדיוק. לדעתו במצבים לא טבעיים, כמו פונדקאות בגיל מבוגר מאוד או ברירת מין עובר למטרות לא רפואיות, נקודת המוצא ההלכתית צריכה לאסור. אך כאן השימוש בביטוי 'הלכה' מטעה – כי מדובר על שיקול דעת חברתי, לא הלכתי! אחרי שהרב שרלו התיר את הכל בפיסקה הקודמת – למה שהשומע יסמוך על שיקול דעתו היכן מבחינה חברתית צריך לעצור? איך הוא מתיר לעצמו להשתמש בהלכה כקרדום לפתור בה בעיות חברתיות? ממה-נפשך: אם זה מותר הלכתית – שהרב ישאיר את השיקולים החברתיים לבני הזוג, ולא יקבע עבורם ב'כובעו' כפוסק-הלכות מה 'טבעי' ומה 'לא טבעי'! שימוש ב'רחם להשכיר' אצל זוג צעיר הוא טבעי יותר מאשר אצל זוג מבוגר?"
שימו לב: דווקא הרב קטן, שנמצא כביכול בעמדה השמרנית, טוען כלפי הרב שרלו: אם אתה חושב שאין כאן איסור מפורש, לא דאורייתא ולא דרבנן, מה פתאום אתה מרשה לעצמך לכפות את רגשותיך המוסריים, את טעמך האישי על מה טוב ומה רע, על הציבור במסווה של פסק הלכה?
הרב קטן חושף נקודה משמעותית מאוד בעיני, שקשורה 'להתנגדות' שלו להכנסת שיקולים ערכיים לפסיקה: ההצדקה לפסיקה היא היותה כביכול מנותקת מערכים. אחרת הסובייקטיביות שבה גלויה. הכסות מוסרת, ומתגלה כי אין כאן אלא כפייה של עמדות אישיות על הציבור הרחב.
תשאלו, כפי ששאלנו לעיל, הרי תמיד פסיקה מכניסה שיקולים ערכיים, הרבה פעמים כאשר פוסק אוסר מתערבת בפסיקתו עמדתו האישית? הוא קודם כל מרגיש משהו כלפי השאלה, כלפי הנושא, ואז משתמש בכלים הלכתיים כדי להצדיק את עמדתו הרגשית.
כן, אבל הוא או מסתיר את זה, או אפילו לא מודע לזה. לכן הוא מציג את עמדתו כעמדת התורה.
הרב שרלו כאדם ישר ואיטלגנטי מאוד, מחובר מאוד למציאות, (דברים שלצערנו ממש לא טריוואלים בשלטון הקשישים החרדי) לא מוכן להסתיר את השיקולים הערכיים שמנחים אותו בפסיקתו. בכך הוא בעצם מסיר את המסווה מעל הפסיקה, שהיא לעיתים בעצם מעשה של כפיית עמדות אישיות של אנשים על אנשים אחרים תוך שימוש במחויבותם לדברים שקדושים בעיניהם.
זוהי בעיני טענתו העקרונית של הרב קטן, והפחד שלו מהשפעת פסיקת הרב שרלו על המחויבות להלכה בכלל:
"... או להסיק מתוך דבריו שכמעט תמיד ההלכה עצמה גמישה וכפופה לערכיו של הפוסק; אך ההכרעה הערכית (בניגוד להלכתית) מסורה לכל אחד על פי הבנתו, ומי ישמע דווקא לסרגל ערכיו של הרב שרלו?"
הרב קטן גם חושב שההכרעה הערכית מסורה לכל אחד על פי הבנתו. הוא מסביר את המחויבות להלכה כנובעת מהתנהלותה על פי כללים משלה – הכרעה הלכתית בניגוד להלכה ערכית.
לכן על הפוסק להסתיר את עובדת היותו מושפע משיקולים ערכיים, אחרת הציבור לא יאמין בכך שיש שני סוגי הכרעות.

לעניות הבנתי, הרב שרלו כותב כך את תשובותיו, גם בספרים, בגלל עוד שיקול. הוא מאוד מאמין ב"ניכרים דברי אמת" ושצריך לשמור מצוות כי זו האמת ולא כי "הרב אמר". ניתן לראות את הגישה ההפוכה בשו"ת סמס של הרב אבינר. הוא עונה הרבה פעמים תשובות כמו "לא", "זה לא צנוע" או "זה לא ראוי" ומפנה למקור. כמובן שגם הרב אבינר מושפע מאוד משיקולים ערכיים (שלא לדבר על רגשיים, ואכמ"ל), אבל בתשובה כזו אין שום אפשרות לדון עליהם. זו קביעה חד משמעית, לכאורה לא יכולה להיות אחרת (אני לא מדברת על ז'אנר הסמס שמצריך תשובות קצרות מאוד, אלא על הקביעה החד משמעית). כשהרב שרלו כותב נימוקים לכאורה לא הלכתיים, שכל אחד יכול להבין, הוא מחזיר את הכדור לשואל, שיעמיק, ילמד ובעיקר יעמוד על רגליו שלו. נראה לי שזה שורש המחלוקת. הרב שרלו, כבוגר הגוש, מחנך לעמידה עצמאית מול ה'. ישנם רבנים שמעדיפים לשמור את השליטה על העם אצלם.