מה רוצים מהרב שרלו

כמתעסק,

גם הליך של 'העברת השמועה' מפוסק לתלמידו אינו אידיאלי - טול לדוגמא את הציבור החרדי, האם לא יתכן לדעתך שיש בקרבו אנשים שהם ת"ח ברמות מאוד גבוהות ובכל זאת לא זוכים להכרה מכל מיני סיבות של קשורות בחכמתם ואילו אחרים פחותים מהם כן זוכים לכך, נניח בגלל שהם יותר יוזמתיים או יותר יודעים להתקרב לגדולי הדור?

כמו כן, הרב שרלו קנה לעצמו בזכות רבה מקום בציבור ברמות שאני מתקשה למצוא להן מקבילות - וזאת בזכות נכונותו להיות קשוב לכל מי שפונה אליו ולכל בעיה שמופנית אליו, מה שלבטח 'גוזל' ממנו זמן רב. העובדה היא שאנשים עם בעיות מהסוג שפעם לא היו מעזים לדבר עליהן מוצאים ברב כמוהו אוזן קשבת. האם אין לעובדה הזאת משמעות ביחס אליו?

לו היה מצטייר הרב שרלו כמי שיש לו חסידים רבים בגלל שהוא מקל, בגדר ההלכה או אפילו מעבר לה, הייתה התרעומת במקומה. עיון מקרי בפסיקות שלו מראה שהוא בהחלט לא כזה, ויש לו לעתים גם דרישות הלכתיות תובעניות, ולא זה סוד כוחו לדעתי. אני חושב שהציבור הדתי למרות הסטיגמות לא נוטה להאדיר רבנים שמצטיירים כיותר מדי מקילים, ולא אזכיר שמות.

אני מסכים שהעובדה שהפסיקה שלו מצטיירת בציבור כפסיקה 'נטולת מקורות' פוגעת בו, במיוחד כשברור לי שבמקורה אינה כזאת. זה בלט במיוחד בספרי התשובות שלו באינטרנט שהובאו שם כלשונן, ולדעתי לא כל מה שטוב לאינטרנט או לשואל צריך להוציא בספר. מוטב היה לרב שרלו לא היה מקבץ בספר חלק מתשובותיו (הוא הרי כתב כבר כמה וכמה ספרים מחשבתיים) תוך שהוא פורש בו את רוחב היריעה ושיקול הדעת שלו. אני משוכנע שזה היה מוריד ממנו לחץ.

(בדומה לאותו רב גדול בבני ברק שהוציאו ספר תשובות שלו לשאלות, שרובן "כן" או "לא". ואולם, כיון שהרב עצמו הוציא ספרים אחרים בתחומים למדנות שלא רבים עוסקים בהם, אז אף אחד לא מייחס לכך חשיבות)

כמתעסק,

אתה צודק שיש 'עניין' לאחריות של אב כלפי בנו ולמגמה של הידוק האחריות ולא שחרור ממנה. רק נדמה שלא צריך להיסחף. מה שאתה אומר זו סברה, וכנגדה עומדת כאן השאלה של האשה, ובהחלט יש מקום להעדיף את הסברה של האשה במחיר צמצום אחריות אב כלפי בנו. אני חושב שהיתר פורמלי הלכתי למצוא פיתרון כלכלי וחינוכי לילד, במסגרת האשה, מספק במקרה זה, ולדעתי היסוד שהעלית הוא שיקול, אבל לא מרכזי. בכל אופן נדמה לי שאני לא הייתי פוסק להעדיף תרומת זרע מגוי בגלל השיקול הנ"ל.

מבחינה פרקטית אני כמעט ובטוח שלא יימצא יהודי להסכם חוזי, ונצטרך ללכת לאופציה הפחות טובה.

[לא הבנתי מה שכתבת על זכין לגוי קטן. הרי הילד יהודי? ]

[ממללא,

בנוגע למה שכתבת על נגישותו ורגישותו של הרב שרלו לכל אחד ואחת, והיותו אהוד בעיקר בשל כך ולא בגלל היותו מקל דוקא, נראה לי שכדאי לציין בהקשר זה גם את הרב אבינר, שנראה לי שהקריטריונים הללו מתאימים גם לו (ובלי שמץ של קשר למידת אהדתי שלי את דעותיו ודבריו).]

אםשלום
חבל שאת לא קוראת את דבריו של הרב אבינר- אין לך רב "פמיניסט" הדואג ומטיף לזכויות וכבודם של הנשים ממנו.
כל שבת מחולקים בבתי כנסת חוברות , שבהן הוא כותב..אולי תזמיני גם כן

האין,
עיקר טענתי היא שלאתיקה יש מקורות בתורה ובהלכה, ובדיוק בזה הרב שרלו לא דן אלא הביא טענה חד צדדית בלבד. 
מעבר לכך שגם הגדרות ההלכתיים כאן הם בעייתים, במובן שהם לא ממש עוברים חלק כמעט מכל כיוון רלוונטי שתסתכל (יוחסין, אישות, נידות למשל.)  הגם שאף אחד מהם לא אוסר את הדבר מפורשות.
וכאן מגיע ההבדל בין בעל השרידי אש שאומר לכאורה אין סיבה לאסור וכד', ושהדברים אינם הלכה למעשה (בדיוק בגלל מה שכתבתי למעלה כנראה) לבין דברי הרב שרלו, שהופך את זה להיתר בדלת הקדמית, ואף ממליץ איך למעשה כדי לבצע את זה.
 
ממללא,
הבעיה מבחינתי היא לא העדר מקורות, יש שאלות בהלכה שידועות לכל מי שקצת מצוי במקורות, ושם אין הכרח לפרט מקור מדויק. (למרות שזה יכול להוסיף למעיין)
לבין נושאים מורכבים ובפרט כאלו שעדין נמצאים בכבשנה של ההלכה ולא הוכרעו ממש, שם לכתוב בלי מקורות זו בדיחה די עצובה.
הביקורת (לפחות זו שלי) היא על הקטגוריה השניה שבדברי.

[ירוחמ

הסתבכת.

ברח.


מישהו רוצה להביא לירוחמ ציטוטים על דעתו של הרב אבינר לגבי לימוד תורה לנשים, למשל? ]








(גם סוגריים רכים ומעוגלים זה בסדר)

[ירוחם,

בכוונה לא התייחסתי לתוכן דבריו של הרב אבינר (מוקדש לכך אשכול ושם כתבתי את דעתי בעניין). כאן דיברתי רק על הנקודות שהעלה ממללא, ואני חושבת שיש בהן חשיבות רבה.]

מואדיב
נו באמת, זה שנשים לא צריכות ללמוד זה לא לטובתן? מוסיף חכמה מוסיף מכאוב, כתוב לא?

אני מתיחס רק למאמרים שהוא כותב ב-דפי השבת- שנקלעים לידי בבית הכנסת. ולא שמתי לב לזה.

ממללא

כפי שהגדרתי לעיל, לענ"ד, אבן הבוחן היא לא הציבור (לטוב ולמוטב), אלא ת"ח. לפיכך אמרתי שמשה והזקנים מוגדרים ע"י יהושע והזקנים = ודוק, מדובר בשני הצדדים בקבוצה ולא ביחיד!

איני נכנס כלל לשאלת 'המיקל' - אדרבה לענ"ד כח דהיתרא עדיף, ואף איני מכיר את מרחב פסיקותיו לאשורן, ונאמן עלי הרב שרלו שהערכתי עליו רבה שהוא מכוון לשם שמים בכל שאלה שעולה לפניו, (אף שכאן לענ"ד יצאה שגגה תחת ידו).

(ואם תאמר: פוליטיקה וכדו' היא הקובעת בין ת"ח, על כך אני חלוק ונאמנים עלי ת"ח שלאורם אני הולך, והוא הדין לכל אדם כלפי ת"ח שלאורם הוא הולך)


כהאן

"מה שאתה אומר זו סברה, וכנגדה עומדת כאן השאלה של האשה, ובהחלט יש מקום להעדיף את הסברה של האשה במחיר צמצום אחריות אב כלפי בנו".
 
לדעתי - אין זו סברא / ענין, זו מגמה והיא בכלל והלכת במידותיו - דרכי ה'.

ואם הגענו עד הלום, הרי העמדת הענין היא בשתי קומות לא רק:
שיקול אישי למצוקה של אחד במחיר פגיעה בנורמה מוסרית כלפי אדם אחר שכאן עוד היה אפשר אולי לדון בדוחק רב איזה צד גובר, אלא
שיקול אישי של מצוקת היחיד, לבין שיקול פגיעה בנורמה וערך הלכתיים של האחריות האבהית, שמשמעה פגיעה בערך הנוגע למרקם של הכלל=הציבור.
וכאן לענ"ד אין מצוקת היחיד במקרה דנן מספקת לדחות זאת.

(אעיר: הרמב"ם במו"נ מדגיש שההלכה מכוונת ראשית לכלל ולחיים הציבוריים, ואף היתרים למגדר מילתא והוראות שעה שעונים על צרכי הכלל. ומכאן לענ"ד עוד תימוכין שבסתם אין היתר מצוקת היחיד - ובטח לא ברה"ר - דוחה את החשש לפגיעה בערך הנוגע לכלל.)

לענין גוי -

אכן זו כוונתי הואיל והעובר נחשב כיהודי וכקטן שנולד, הרי על פניו אין כאן את שאלת האחריות. מלבד במישור של דרך ארץ שקדמה לתורה בשדר המועבר לנכרים בזיקת אחריות של אבהות, אך יש לדון לענין מה מחוייבים ובאיזו מידה ועכ"פ בכך כבר מצינו היתר בפוסקים.

(ככלל, איני מבין מדוע הרב שרלו אינו מבכר זרע מאינו יהודי, למרות הקושי האסטתי שבדבר, הרי בוודאי שבכך הוא מונע יותר בעיות שעלולות להתעורר, והרי אף זה שיקול הלכתי)

כמתעסק,

אני חושב כי גם במקרה דנן הפסיקה היא לא פרטית (קרי - לאשה הספציפית) אלא ציבורית (אם נרצה - לכל הנשים הרווקות מגיל 37). אמרתי כבר שלדעתי כן יש מקום להעדיף את טובת האשה, אף שבהחלט יש מקום לא להעדיף אותה, למשל מהערכים שאתה העלית. את שניהם הייתי יכול לכלול ב"והלכת בדרכיו" ולומר משהו כמו "מה הוא חנון אף אתה היה חנון" לגבי העדפת טובת האשה.
בנקודה זו נדמה שמיצינו, כי יש סברות לכאן ולכאן, ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד.

נדמה לי שהרב שרלו מחפש (לדעתי - לשווא) זרע מיהודי כדי ליצור, באם ימצא, משפחה אמיתית, ואולי ייקח היהודי אחריות לזרעו ואז הכל יהיה טוב.

אישציפור,

אני חוזר על מה שכבר כתבתי, לדעתי, המאמר נכתב כך (=ללא דיון ארוך במקורות) בצורה מכוונת, כדי לא להכביד על הקוראים, שהרי הוא מיועד לציבור הרחב, אני משכונע שלבמות אחרות שגם בהם כותב הרב שרלו המאמר היה מנוסח אחרת.

יצא לי לשמוע לא מעט את הרב שרלו, ואני חושב שהוא אחד הרבנים שיותר עוסקים בענייני אתיקה תורנית. ותפקידו בועדת הלסניקי העליונה הוא ככזה, כרב (ולא כסתם אדם שעוסק באתיקה), כך שגם שמקורותיו לא מרובים, מוסמך הוא בעיני (לא שצריך את אישורי או התנגדותי) בנושא זה.
ואגב, נושא זה נידון במאמר, אמנם לא בשפה הלכתית טהורה, אך בהחלט בהבאת שיקולים כבדי משקל להקל בעניין, מה זה אם לא אתיקה יהודית\תורנית? אם היו מובאים פסוקים לעיטור הדבר היה טוב בעיניך?

אחר שהנושא כמעט שלא נידון במקורות הלכתיים, אלא יותר כהערות (של הרב וינברג להתיר, ושל הצי"א לאסור), הרב שרלו דן בעניין, ואני מאמין שאחרי שיקול רציני, הוא התיר, האם לרב שרלו אין 'זכות' להתיר? ואחר שהתיר, לא מן הראוי שימליץ כיצד לעשות זאת?!

טרם הבאת ולו דוגמא אחת שבהם הגדרות ההלכתיים הם בעייתיים.

כמתעסק,

זה הרי עניין של זווית ראיה. רוב עולם התורה (=העולם החרדי) לא 'אוחז' (בלשון ישיבי"ש) מאף רב ציוני-דתי שהוא בגדר יהושע או רבותיו הגדולים הם משה וכן על זו הדרך. הרב שרלו הוא תלמידם של שניים מחשובי הרבנים בציבור הדתי-לאומי, מעבר לניסיונו שלו כר"מ וראש ישיבה.


אמשלום,

כבודו של הרב אבינר במקומו מונח. אני אכן זוכר איך בהיותי נער נהגתי לעבור על תכתובות שלו עם כל מיני שואלים שפורסמו בעלון 'עיטורי כהנים' ונפעמתי מעצם ההתייחסות בפומבי לבעיות שבאותה תקופה נהוג היה לא לדבר עליהן שהיר אצלנו אין דברים כאלו.

ממללא

ברור שזה ענין של זוית ראיה.
אך אין זה משנה של מי אתה תלמיד, היו הרבה תלמידים להרבה רבנים, ולחילופין יש שנחשבו לגדולים וקשה להצביע על רבם כדמות יוצא דופן.

השאלה היא מה יחסם של הרבנים אותם אתה מחשיב למוריך או לחבירך לגוף דבריך, והוא שאני אומר כל הזמן:
יהושע והזקנים, ומעת שאדם הולך ועולה לעבר הקודקוד השאלה היא באיזו מידה דבריך מתקבלים אצל יהושע וזקנים של הדור הבא!

בנק' זו אני אומר שאפילו ר' מאיר - אף שאין חולק על גדלותו - אנו מוצאים שלא נקבעת הלכה כמותו, לא כל שכן לגבי פסיקות של הרב שרלו שדומני עדיין לא קיבלו משקל, ואשוב ואדגיש שאני רוכש לו הערכה רבה.

דרך אגב - אחת הסיבות לענ"ד היא לאו דווקא הקולא או החומרא, אלא שפשוט אין ממנו חיבור למדני / שו"ת הלכתי בעל מו"מ הלכתי - לשון אחר: טרם מצאנו אותו כמכריע בתוך השקלא וטריא של גוף הדיון ההלכתי (בסברות בעיון או בבקיאות) הפורמליסטי.
תאמר גם אצל הגדולים רבים לא הוציאו חיבור, אלא ששם "החיבור" נעשה בדרך תושב"ע כאשר ת"ח עולים לפתחם ושואלים אותם ודנים לפניהם וממילא אט אט עומדים על גדלותם (-והוא המהלך שתיארתי לעיל על יהושע וזקנים)

כמתעסק

גם לי יש את תחושות הבטן הללו, אבל באמת שאני מסופק אם הם נכונות. אנו חוזרים לשאלה מה הם 'גדולים'. אם אצל הגדולים החרדים היהושע והזקנים נעשה בדרך של שימוש ת"ח, מדוע לא להחשיב את עשרות-מאות-אלפי התשובות שהרב שרלו נשאל באינטרנט? הרי גם אם יש אחוז ניכר של אנשים שמתעצלים לפתוח משנה ברורה ולברר הלכה (מה שכמובן קיים גם אצל העולם החרדי) - עדיין אחוז ניכר שואל שאלות ומקבל בכל יום תשובות. שלא לדבר על כך שהתשובות מהירות, בלי חצר ובלי אנשים שיכלו לעוות את התשובה ולומר אח"כ שלא שאלת בדיוק ולא שמעת בדיוק. הוא עונה על המון תשובות ובדרך זו צובר את היהושע והזקנים, כמו שזה נראה בעולם הצד"לי.
לגבי ספרים - כשהוא מוציא מאמר אני לא מוצא פגמים יחסים לרבנים אחרים. נכון שפסיקות חדשניות, פיתרונות טכניים בהלכה לפתירת בעיות בהלכות שבת נוסח הרב רוזן, או פיתרונות מרחיקי לכת בתחום נשים ונזיקין נוסח רבנים כמו הרב דייכובסקי - בשטח הזה הרב שרלו לא בולט במיוחד. אבל אז מה? בשטח של פסיקה עם שכל ישר, אחריות ציבורית והתחשבות בצורכי האיש שלפניך לענ"ד הוא בולט מאוד. הפסיקה השנייה לפחות נראית לי קלאסיקה של ענווה, בדיקה עצמית, שכל ישר ועוד - אדם עניו אבל לא נאיבי, יודע מה הוא רוצה להשיג אבל לא דורך על אחרים. אני חושב שראוי להקדיש לזה מחשבה נוספת אם זה לא נקרא גדלות. רוב רבני הצד"ל לא אוהבים את הדרך שלו, זה נכון, אבל ייתכן שהסיבה היא היסחפות אחר הדגם המקובל של רבנים, שלענ"ד לא ממש מוכיח את עצמו.