| נשלח ב-13/9/2004 09:55 |
 |
| |
קעלעמער,
זכור לי במעומעם כי ע"פ חוקי הערכאות דפה, זכותו של הנאשם שלא להפליל את עצמו כוללת את החובה על מערכת המשפט שלא להעמידו בפני הברירה אם לשקר או להפליל את עצמו. ומינה ש"מ שאף אם פורמלית אסור לו לשקר, הרי שהמערכת מכירה בכך שאין לצפות מאדם להפליל את עצמו.
עכ"פ גם אם זה אינו, כל זה אינו נוגע לעניננו דמיירי באדם שאינו רואה עצמו כפוף לציוויי הערכאות הנ"ל. לפי דרכו, כל היכא שהעונש המאיים עליו אינו הוגן, נראה פשוט שמותר לו לשקר ע"מ להציל עצמו מאריא דרביע עליה, ובודאי במקום שאין לחוש לחילול השם.
אגב, נזכרתי בהלכה הנוגעת במידת מה לעניננו, בחו"מ ריש הלכות עדות (כנראה בסימן כ"ח, אחד הסעיפים הראשונים). שם נתבאר כי הנתבע ע"י גוי בערכאות שלהם, ובא עד אחד ישראל והעיד לטובת הגוי ונפסק על פיו, מנדים את העד על שהעיד וגרם להוצאת ממון שלא כדין. שם ברמ"א מבואר, כי אם ידוע לנו כי העד שיקר, אף מחייבים אותו לשלם, והנידוי הוא דווקא באופן שהעד טוען כי אמת דבר ואותו יהודי שהפסיד ממון אכן היה צריך לשלמו ואינו אלא גזלן, ואעפ"כ מנדים אותו (אמנם, אם הבע"ד מודה שהעד דובר אמת אין מנדים אותו, אך נראה שם למיטב זכרוני כי גם באופן כזה אסור לכתחילה להעיד כיוון שס"ס מוציא ממון שלא כדין), ועיי"ש בפת"ש בשם החת"ס. העלה משם הוא כי במקום שערכאות רוצים להוציא ממון שלא כדין צריך אדם שלישי להמנע מלהשתתף בדינם, ונראה דכ"ש שהנתבע עצמו רשאי לעשות כן אם לא במקום שיש ח"ה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-13/9/2004 10:13 |
|
| |
קעלעמר,
אתה מאלץ אותי לבטל תורה, ולעיין בספרים החיצוניים (של אנשי הערכאות).
שי ווזנר, במאמרו בתוך 'מסע אל ההלכה' מקדיש את כולו (ראה בעיקר פ"ו) לנקודה זו. אמנם הצעותיו בהקשר של ההלכה לענ"ד בטלות ומבוטלות, ולא נכונות כלל, אולם בתוך דבריו (ראה הערה 26, שמורחבת בהערת כוכבית לאותו מאמר שהתפרסם גם ב'אקדמות' יא) הוא מביא את גישת קלזן למשפט שהוא רק פונה למוסדות ולא לאזרחים. אגב, הארט נוקט כמוך, אולם השאלה כאן אינה מי צודק, אלא האם לגיטימי למישהו לסבור כקלזן. ישנם עוד כאלו, אולם כדאי הוא קלזן שלא לבטל תורה בזכותו בשעת הדחק.
חיים כהן 'המשפט' עמ' 653, משים את תשומת ליבנו לעובדה שהחוק הישראלי אינו קובע 'כלל התנהגות' (=אזהרה, שקובעת איך עלינו להתנהג) לגבי גניבה או רצח, אלא רק 'כלל הכרעה' (=עונש, שפונה למוסדות). מובא שם בהערה 24-25, וע"ש למקורות נוספים.
באשר לקביעתך המטפיסית שאין קולקטיב אלא רק פרטים המרכיבים אותו, יש להאריך בטעותה החמורה טובא, ואכ"מ.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-13/9/2004 22:32 |
|
| |
יצחק יונתן,
החסיון מפני הפללה עצמית אינו חל על נאשם המעיד במשפט פלילי להגנתו, אלא רק על עד שאינו צד במשפט (ר' סעיף 47(ג) לפקודת הראיות). גם החסיון של אותו עד הינו יחסי ולביהמ"ש הסמכות לכוף אותו להשיב לכל שאלה. בודאי שתשובה שקרית היא בכל מקרה עבירה פלילית בפני עצמה.
הרב מיכי,
אני מודה שלו הייתי ניצב במקומו של סוקרטס הייתי נוהג אחרת. ייתכן אף שלו הייתי ניצב במקום אותו מכר הייתי נוהג בדיוק כמוהו. כזאת קורה גם ביחס לעבירות אחרות שאני עובר מפעם לפעם כאחד האדם. ואולם, לא הייתי רואה בכך התנהגות ראויה מבחינה מוסרית-דתית. אין לי טענה כנגד אדם ספציפי שאיני יכול לדון אותו, אלא מעניינת אותי העמדה העקרונית.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/9/2004 00:28 |
|
| |
ממללא,
אני בהחלט התייחסתי לעמדה העקרונית. ראשית, ביחס לסוקרטס שזהו מקרה קל יחסית: לענ"ד אין כל הצדקה עקרונית למסור את נפשי לידי השופטים ושוטריהם. זהו לא כישלון אלא עמדה עקרונית נכונה. את הדיאלוג עלינו לכנות מבחינה פילוסופית 'קריטון' (הוא הגיבור הפילוסופי) ומבחינה ספרותית 'מותו של סוקרטס' (הוא הגיבור הספרותי-דרמטי).
ביחס למקרה קל יותר, דומני שגם כניסה לכלא לשנתיים אינה משהו שאני מתייחס להשתמטות ממנו ככישלון של המשתמט. הוא מעדיף שנתיים חופש שבהן יוכל לכפר על מעשהו, ולתת צדקה ולעסוק בחסד ובמניעת תאונות, על פני ישיבה של שנתיים חסרות מעש ותועלת בין אנשים בלתי סימפטיים (בדרך כלל), לתועלת הצדק התיאורטי והמופשט (=מוחלט?).
האם זה לא נשמע מוצדק עקרונית?
לענ"ד גם כלל לא ברור שהערך של הימנעות משקר, שהוא ודאי חשוב כשלעצמו, אף שכאן הוא אולי לפנים משוה"ד, ובתוספת לשמירה מסוימת על תקינות החברה, דוחה את התועלת שבשנתיים לימוד תורה ועשיית חסד והצנעת לכת עם אלוקיו.
הרי כדי להרוויח כמה מצוות אנו מחללים שבת (כדי שישמור שבתות הרבה), ומדוע לא לשקר לשם כך? הטיעון הזה נאמר מקופיא.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-14/9/2004 00:58 |
|
| |
כמתבונן מהצד אני מקבל את טיעונך.
ואולם, בתור שיקול דעת עצמאי, זה מזכיר לי את דברי הרב ליכטנשטיין, דומני במאמר 'זאת תורת ההסדר' שכל בר בירב דחד יומא יודע לצטט את דברי הרמב"ם על בני שבט לוי ומי שנדבה רוחו להיות כמותם בימינו, אך בד"כ מתעלמים מכך שאת עצמו, הרמב"ם לא ראה כנראה כמי שנדבה אותו רוחו לפרוש מהבלי הזמן.
|
|
|
|
|
