| נשלח ב-14/9/2004 15:41 |
 |
| |
נראה לי שהאשכול סטה ממסלולו ושקע בבוץ, בדין "דינא דמלכותא דינא", ישנו באנציקלופדיה ההלכתית ערך שלם, ובו דעות הפוכות מן הקצה אל הקצה, בנושא זה, ישנו גם בספר "משפט הצוואה" פרק שלם העוסק בצוואות לירושה, שהם נגד הלכות הירושה ההלכתיות, ובפתיחת המאמר כותב מחבר הספר, שאיני זוכר את שמו, שכל נושא "דינה דמלכותא" לוטה בערפל סמיך, שהחל עוד מתחילתו בגמרא, ואף אין לדעת מי הוא זה שכתב את התשובה, הרב או הצנזור, או שהרב עצמו צינזר את דבריו, והדברים הכתובים אינם דעתו,הדבר בולט בהבדלים הבולטים בגישת הפוסקים, באם חיו תחת שלטון ליברלי, או תחת שלטון דיקטטורי.
השאלה שהעלה ממללא היא עקרונית, מהיכן צמחה הגישה שמותר לשקר, ואין ספק אצלי שמי שמשקר בבית משפט חילוני, ישקר גם מחוצה לו, כשהשקר נאמר בבית משפט, הסיבה היא שהוא בבית משפט, וכשהשקר נאמר מחוץ לבית המשפט תמצא סיבה אחרת, בס"ה אותו אדם הוא שקרן המחפש תירוצים, האם נקבל את טענתו של מי שרוצח *רק* גויים, שהוא אינו רוצח מפני שהוא רוצח רק גויים, או מי שיצדיק את עצמו שהוא הורג גויים מפני שעברו על אחת משבע מצוות בני נח, וגנבו פחות משווה פרוטה, שאינו רוצח מפני שהוא מקיים מצווה?
לדעתי כל צידוק הדין בלמדנות לבעיה זו, אינו אלא למדנות של הבל,
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-14/9/2004 16:02 |
|
| |
הפרשנות הכי מתירנית שאני מצליח לתת לאיסורים על שקר בחומש, היא שאסור לפגוע בזולת באמצעות שקר.
הנושא מסתבך כאשר השקר מונע פגיעה באחד וגורם לפגיעה באחר. וכן השאלה היא מה היא פגיעה בזולת - האם זה רק כאשר מדובר בפרט מסויים או לא.
יכול להיות שאני טועה!
|
|
|
|
| נשלח ב-14/9/2004 20:28 |
|
| |
אין אנו צריכים להיכנס למו"מ על דד"ד. במדינה דמוקרטית שהמיסים הולכים לטובת כל בני המדינה (כבישים, בתי ספר, וכד'), לפרלמנט יש דין של ז' טובי העיר ומי שמעלים מס גונב מהציבור (גזל דרבים) וקשה לעשות תשובה ולפייס הנגזל.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/9/2004 20:38 |
|
| |
וכ"כ הרב אבינר בטוטו"ד (באהבה וכו', איך קוראים לדף הזה?)
אמנם המקרה של ממללא הוא שונה לחלוטין מהעלמת מיסים, ושם כן חשוב הדיון העיוני-הלכתי.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-15/9/2004 17:49 |
|
| |
לממללא ולנכספה נפשי.
ראו "על שקרים לבנים ושקרים אחרים".
http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/3-2.htm
מרק מאותו מאמר: "שקר בבית המשפט".
חז"ל היו מודעים לכך שהשקר, על כל גווניו, רווח דווקא בעולם המשפט ובאולמו של השופט. אחד האמוראים ביטא זאת באופן קיצוני ואף ציני, בהסתמך על פסוק מהנביאים:
אמר רבי אליעזר בן מלאי בשם ריש לקיש: מהו שכתוב 'כי כפיכם נגאלו בדם ואצבעותיכם בעוון שפתותיכם דברו שקר לשונכם עוולה תהגה'?
כי כפיכם נגאלו בדם - אלו הדיינין; ואצבעותיכם בעוון - אלו סופרי הדיינין; שפתותיכם דברו שקר - אלו עורכי הדיינין; לשונכם עוולה תהגה - אלו בעלי דינין (תלמוד בבלי מסכת שבת, קלט ע"א)
יחד עם זאת, חז"ל לא ראו תופעה זו ככורח המציאות ותבעו מהעוסקים בעולם המשפט והבאים בשעריו נאמנות יתירה לערך האמת. בתחום המשפטי לא קיים כל היתר - בוודאי לא מצווה - לשנות מהאמת, וזאת בניגוד לנזכר לעיל. להלן דוגמאות אחדות.
א. המחויבות לאמת המוטלת על השופט, כוללת לפי חז"ל חובה להיכנס לעומק העניין המצוי בפניו לרבות החובה לתהות על מהימנות העדים והימנעות משפיטה "טכנית" בלבד:
מניין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר: הואיל והעדים מעידין, אחתכנו ויהא קולר תלוי בצוואר העדים [=אפסוק על פי דברי העדים והם ישאו באחריות]? תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק' (שם, דף לא ע"א)
יחד עם זאת, חז"ל תבעו מהשופט שלא יחשוד בכל הבא לפניו ויראהו כשקרן. על השופט לבחון את דברי העומד לפניו לגופם:
מה תלמוד לומר [מה הכתוב בא ללמד] 'לא תטה משפט אביונך' (שמות כג, ו)? זה אביון במצוות [=עבריין], שלא תאמר רשע הוא, חזקתו שהוא משקר וחזקת זה [=בעל הדין האחר] שאינו משקר, אעבור עליו את הדין [=אכריע כמו השני]? תלמוד לומר: 'לא תטה משפט אביונך' (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, כג, ו)
חז"ל אף ראו את חובת הנאמנות לאמת שמוטלת על השופט, ככוללת אחריות לדאוג שלא ישב בפניו תלמיד (מתמחה?) שאיננו מצוי בידיעת הדין, ואמרו: "מניין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו? תלמוד לומר 'מדבר שקר תרחק' " (תלמוד בבלי, שבועות ל ע"ב)
ב. חובת העדים להעיד אמת היא כל כך יסודית, שמצאנו בתלמוד דעה לפיה האיסור להעיד שקר גובר אפילו על אינטרס שלמות חייו של העד, והוא בגדר "ייהרג ובל יעבור": "אמר רב חסדא... עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו - י ה ר ג ו ואל יחתמו שקר" (תלמוד בבלי, כתובות יט ע"א).
דעה זו אמנם לא נתקבלה (להלכה נתקבלה דעתו של רבא לפיה אין דבר העומד בפני פיקוח נפש אלא עבודת כוכבים, גילוי עריות ושפיכות דמים), אבל כאמור היא מצביעה על חשיבות הנאמנות לאמת בהליך השיפוטי
ג. אחת הטכניקות הנוהגות בקרב בעלי דין היא הקצנת טענותיהם לשם הגברת כוח המיקוח והשגת תוצאות שיפוטיות טובות יותר מבחינתם. חז"ל הדגישו את הפגיעה בחובת הנאמנות לאמת, שנובעת מההליכה בדרך זו: "מניין לנושה בחברו מנה (=מאה), שלא יאמר: אטעננו [=אתבע אותו] במאתיים כדי שיודה לי במנה... תלמוד לומר 'מדבר שקר תרחק' " (תלמוד בבלי, שבועות לא ע"א).
חכמים אף תבעו מבעל דין להימנע מלהיגרר לדרך זו של הקצנת הטענות, גם אם בעל דינו עושה כן:
מניין לנושה בחבירו מנה וטענו [=תבע אותו] מאתיים, שלא יאמר: אכפרנו בבית דין ואודה לו חוץ לבית דין כדי שלא אתחייב לו שבועה [=כמודה במקצת הטענה שחייב שבועה לפי הדין העברי]... תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק' (תלמוד בבלי, שם).
מעניין להשוות גישה זו עם גישתו של הנשיא זוסמן, שסבר כי לעתים נתבע רשאי לכפור בעובדה שמצוינת בכתב התביעה שהוגשה נגדו על אף שאין כפירתו אמת וזאת על מנת להשיג תוצאה משפטית התואמת את האמת מבחינתו:
אני מסכים... כי פעמים מותר לנתבע לכפור בכתב ההגנה בעובדה, אשר הוא יודע כי אמת היא. אבאר את דברי בדוגמה: פלוני נתבע לשלם סכום כסף על פי שטר חוב עליו חתם. הגנתו היא כי לא קיבל תמורה, והוכחת הגנתו היא כי לא קיבל תמורה... העד היחיד היכול להעיד על שלא ניתנה תמורה או לסייע לעדות הנתבע בנדון... הוא אדם, אולי קרובו של התובע, אשר מקום מגוריו אינו ידוע לנתבע, אך אם יכפור הנתבע נוסף על טענת חוסר תמורה, גם בחתימתו על השטר, ייאלץ התובע להביא אותו אדם כעד כדי להוכיח את חתימת הנתבע ובחקירת שתי וערב של העד יוכל הנתבע גם להוכיח את הגנתו האמיתית. מה פסול יש בדבר? אם לא ינהג הנתבע בדרך זו, יתכן שיחויב שטר שבעדו מעולם לא קיבל תמורה. "התכסיס הלגיטימי בהחלט"... שנקט, הוא דווקא אשר מנע עיוות דין4.
נסיים בשתי הלכות נוספות הנוגעות לשופטים. חז"ל ראו את השוויון שבין בעלי הדין כחלק אינטגרלי של מילוי החובה לדון דין אמת: "מניין לשניים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית [=סוג של בגד] בת מאה מנה שאומרין לו [=לבעל הבגד המהודר]: לבוש כמותו או הלבישהו כמותך? תלמוד לומר 'מדבר שקר תרחק' "(תלמוד בבלי, שבועות לא ע"א)
חז"ל גם הורו שחובה על הרואה את חברו שעומד לטעות בדין להעמידו על טעותו שמא יוציא פסק דין מוטעה: "מניין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין, שלא יאמר: אמתין לו עד שיגמרנו, ואסתרנו ואבננו משלי כדי שיקרא על שמי? תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק' " (שם, שם)
אפשר שיכולה להיות לכך השלכה על הרכבים שיפוטיים הנוהגים בימינו: שופט שיושב במותב תלתא או יותר, וסבור שחוות הדעת של חברו להרכב מוטעית, מצווה להעמיד את חברו על טעותו ולא להמתין ולכתוב חוות דעת סותרת שתבהיר את נכונות הדין ותוכיח את טעותו של חברו.
תוקן על ידי - נישטאיך - 15/09/2004 18:08:27
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/9/2004 01:12 |
|
| |
"אבל בציבור החרדי הביקורת עליו רבה. ח"כ אברהם רביץ מיהדות התורה משווה אותו למושקה המרקד לפני הפריץ - כינוי ליהודי הגלותי המתרפס לפני השלטון. הוא "נחשב כשם נרדף לגזירות", כתב העיתון החרדי "בקהילה". זה היה אחרי שדה-הרטוך כפה קריטריונים חדשים להקצבות לישיבות. אלה מחייבים את תלמידי הכוללים ללמוד לפחות 45 שעות בשבוע וגם קובעים מינימום של מספר תלמידים לישיבות וכוללים, מה שיקשה לדווח על ישיבות פיקטיוויות. דה-הרטוך מספר שבעקבות החמרת הפיקוח הודיעו כמה ישיבות על ביטול בקשות התמיכה. "מדוע מוסד ציבור מוותר על תמיכה, זו שאלה מרתקת", הוא אומר.
הטענות נגד דה-הרטוך יכולות להיחשב מפתיעות מכיוון שהוא עצמו בוגר ישיבת הסדר. הוא גדל בבית חילוני ובגיל 12 החליט לחזור בתשובה. "העובדה שאני יהודי דתי", הוא אומר, "גורמת לאנשים כאלה או אחרים לצפות שאעגל פינות. אבל החוק וגם ההלכה אינם מתירים לי לעשות עבודתי רמייה".
טענות רבות נשמעות גם על הכוח הרב שהוא מרכז בידיו. "איך זה", שאלה כותרת בעיתון החרדי "משפחה", "שפקיד אחד במשרד המשפטים מחליט מתי ואיך יועברו או לא יועברו תקציבים למוסדות". עסקנים חרדים כינו אותו "אנטיוכוס"".
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=478160&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/9/2004 12:30 |
|
| |
והיה אם נניח שקבוצה מסויימת באוכלוסיה איננה מקבלת תקציבים כפי המגיע לה, משום שנאה וצרות עין ונסיון להחניק אותה ואת תרבותה וכו' וכו' וכו', והיה ונניח שהדבר הוכח מעבר לכל ספק, האם גם אז יהיה אסור למנהלי מוסדותיה וכדומה לכופף כמה סעיפים על מנת להשיג כספים שמגיעים להם בדין?
חומר למחשבה. לא שעושים זאת, חלילה, שהרי עדיין איסור שקר בעיניו עומד, אבל מבחינה מוסרית, ספק אם יש רגליים לסברה האוסרת בכה"ג.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/9/2004 13:20 |
|
| |
מו"ל,
סתם להשכלה כללית - לפני מספר שנים גילו עמותות שונות העוסקות בחינוך יהודי (ללא אוריינטציה אורתודוכסית), חלקן ותיקות ביותר, כי הן מופלות לרעה מבחינה תקציבית: הקריטריונים לחלוקת הכסף שונו, כך שלא יכילו את מי שאינו אורתודוכס, עמותות ד"ליות וחרדיות המשיכו לקבל תקציבים, על אף שלא עמדו בחלק מן הקריטריונים וכו'. מה עשו אותן עמותות?
התאגדו והגישו בג"ץ ('בג"ץ פנים') כנגד המדינה. הן גם זכו בו. נכון, זה לקח כמה שנים בהן היו אנשים שלא קיבלו את משכורתם הראויה להם, אחרים פוטרו, מפאת חוסר יכולת תקציבית ועוד.
ומה היה קורה לו בג"ץ היה דוחה את עתירתם? ומה יקרה, כשלמרות החלטת בג"ץ, שוב ישנו את הקריטריונים כדי לא לתקצב אותן? הן יגישו עוד ועוד תביעות, יפגינו, יפרסמו וינסו לגייס תמיכה ציבורית. האנשים והנשים האלה בוודאי לא ירמו, לא ישקרו, ולא יעשו דבר ממה שרמזת עליו.
מדוע אלה כך ואלה כך?
אני לא בטוחה שהדבר קשור דוקא למידת מוסריותם הנמוכה של אנשים מסויימים, אלא בעיקר למידת התייחסותם אל המדינה כאל "שלנו". את "שלי" אני לא מנסה "לסדר" ולרמות. במה שהוא "שלי" יש לי אמון בסיסי, אני מכירה את שיטותיו ומנסה להתמודד איתם ובאמצעותם, כאשר המצב נראה לי לא תקין. על ה"אחרים", לעומת זאת, אפשר לעבוד, ואולי אפילו כדאי, לעתים. הם ממילא נגדי, הם ממילא לא מבינים אותי, אני ממילא לא שייכת אליהם.
במובנים מסויימים, חלק משיטות הפעולה עליהם דובר באשכול זה - בעד ונגד - מלמדות בעיקר על מידתה של תחושת השייכות שיש לאנשים כלפי ביתם ומדינתם (ואני לא בטוחה שצריך להיות הבדל בין ארה"ב, אוסטרליה וישראל, בהקשר זה), ומתוך כך גם על מידת האמון שהם נותנים במערכותיה, ועל נכונותם להשתתף בהן, מה שמוביל אותם להרגיש לא שייכים וכו'. זו תחילתו של מעגל סגור, שכדרכם של מעגלים שכאלה, תמיד מצדיק את עצמו.
|
|
|
|
|
|
