מהיכרותי הדלה עם הרב שג"ר וכמה מתלמידיו, אני מסופק אם ניתן לראות בהם 'חסידים' חדשים. המדובר לרוב באנשים בעלי גישה אינטלקטואלית ובעיסוק בצדדים האינטלקטואליים של ההגות החסידית, דווקא.

בחסידות יותר חיה (ריקודים בתפילה, פיאות ארוכות, הנהגות חסידויות כאלו ואחרות) נתקלתי לראשונה אצל החבר'ה מישיבת ההסדר בר"ג בראשות הרב יהושע שפירא.
מצ"ב כתבה של יואב שורק ב'מקור ראשון' על הישיבה ודרכה.


http://www.makorrishon.co.il/article.php?id=2427

ראיתי מאמר נפלא בספר "לפרקים" להרב יחיאל יעקב ויינברג בעל השרדי אש {יצא לאחרונה ע"י ר א"א וינגורט} בענין של דרך השכל מול דרך הרגש.

שמעתתא ואגדתא

ההלכה והאגדה - הזרמים הגדולים ביהדות

בבא קמא ס, ב:

יתיב רב אמי ורב אסי קמיה דר' יצחק נפחא, מר א"ל: לימא מר שמעתתא, ומר א"ל: לימא מר אגדתא, פתח למימר אגדתא ולא שביק מר, פתח למימר שמעתתא ולא שביק מר. אמר להם: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? לאדם שיש לו שתי נשים, אחת ילדה ואחת זקינה, ילדה מלקטת לו לבנות, זקינה מלקטת לו שחורות, נמצא קרח מכאן ומכאן! אמר להן: אי הכי, אימא לכו מלתא דשויא לתרוייכו: (שמות כב, ה) כי תצא אש ומצאה קוצים - תצא מעצמה, שלם ישלם המבעיר את הבערה - אמר הקב"ה: עלי לשלם את הבערה שהבערתי, אני הציתי אש בציון, שנאמר (איכה ד, יא) ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה, ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר: (זכריה ב, ט) ואני אהיה לה... חומת אש סביב וכו'.

כל עין בוחנת המתבוננת במהלך התפתחות חיינו הרוחניים במשך אלפים שנות קיומה של אומה זו יראה בעליל את שני הזרמים הגדולים היוצאים מעדן נשמת ישראל, והם: ההלכה והאגדה, כזרם מים כבירים משובץ בגדות נחל גבוהים ואיתנים שוטפת ההלכה בקצב מתמיד ובחוק קבוע ומוצק, וקולטת לתוכה את הפלגים הקטנים והחבויים הנובעים מזמנים שונים, כולם משתפכים לנהר ההלכה הרחב והעמוק, בו תשוטנה בנחת ובבטחה ספינות החיים.גם האגדה דומה לנהר, אולם לא לנהר רחב ידים הזורם בנחת, אלא לנהר סוחף יורד מן ההר ולופת את דרכו בין סלעים וצוקים, בשאון ורעש יבוא וקצף יז מסביבו, משתפכים ונופלים אשדות המים בדכיי קולות, מרהיבי עין ולוקחי לב אלה שחוננו בחוש פיוטי להבין ולהרגיש את ההוד האיום שבהתגלות איתני הטבע.

כאלה הם שני הזרמים הגדולים ביהדות. לשניהם יש גס אוהבים וגם מתנגדים, כי שונים הם בני האדם בתכונות נפשם. יש מי שרואה את יופי החיים בשטף נוח ויציב, בשמירת סדר, קצב מדה ומשקל, בהתפתחות איטית ונורמלית, שאינה עוקרת את הישן אלא משביחה, מפארת ומהדרת אותו. בני אדם כאלה מעריצים ומרוממים את ההלכה על הכי, היא להם מבטח עוז ויסוד שאפשר לבנות עליו את החיים ולפתחם בדיוק גמור ובקביעות מתמדת. ההלכה לא רק שהיא בשבילם בחינת יסוד מדביק ומלט לחברה, אלא שהיא גם ערובה נאמנה בעד ה"המשך ההיסטורי" של האומה העתיקה, היא המקיימת והיא המבטיחה את שלמות הפרצוף הקדום של זרעו של אברהם.

אבל יש גם בני אדם בעלי נשמה סוערת ומסתערת, מפליגה למרום ורוקעת בשחקים. בני אדם אלה שואפים ליוצא מן הכלל ולבלתי רגיל, בדרך כבושה וקבועה ומסוימה אינם רוצים, תפקידו של שומר נאמן למורשת אבות ונחלת קדומים אינו נותן להם ספוק נפשי גמור, שואפים הם לכיבושים ולגלויים חדשים. אין דעתם נוחה בהווה, ברגיל ובמצוי, נפשם מתגעגעת אל החדש ואל הנולד, עורגים הם אל העתיד, אל המתהוה ואל מה שטמיר ונעלם. ולפיכך הם בוחרים ללכת ולתעות בסבך יערות קדומים, למען ראות והכיר את יצירותיו של הקב"ה בעולמו, וכל שפע האור הגנוז לבחירי ה'.

האגדה היא בשבילם קיבוצן וריכוזן של קרני אור שבקעו מבעד למכסה העננים ונתפזרו בעולם השפל והאפור. מאירה היא לכל המבקשים והמחפשים, לנחשלי החיים שיש בהם זיקת קבע וסדר, ולעייפי הרגיליות והיום-יומיות. לא רק דבר שברגש היא להם האגדה, אלא בסיס נאמן, אוירה מחיה ומפרה וקנה מדה לאמת. לא השכל האנושי הקר הבוחן את הכל ומבקר מנקודת ההגיון נותן לנו את הערובה שיצירי הכרתנו הם בצלם הישות האמתית, להפך, דוקא האגדה, זו ילידת ההסתכלות האינטואיטיבית, היא היא הנושאת בחובה את הישות האמתית, את האמתות הגבוהה מעל גבוהה העומדת מעל אמתות השכל.

במאמר דלעיל הגמרא מתארת לפנינו את שני הזרמים האלה, ומדמה אותם לשתי נשים - ילדה וזקנה. האגדה היא תמיד צעירה, רעננות וילדות חופפת עליה, יש בה מן האש היוקד של החיים המתחדשים בסאון וברעש, מחבלי הלידה של יצירה בלתי פוסקת, ויש בה מן היופי המקסים של שמי תכלת ומן הריח הנעים של אילנות מלבלבים ושדה מלאה פרחים. ההלכה היא הזקנה מלאת הוד קדומים. שיבה זרקה בה. מקורה בימי קדם, בימים הראשונים של התחוללות האומה במעמד ההר הקדוש, הרבה אלפי שנים כבר עברו עליה וככחה אז כן כחה עתה, לשמור על צלמו ודמותו של עם ישראל, ועל קלסתר פניו של אברהם אבינו שלא ימחה ח"ו מעל זרעו, עומדת היא כסלע איתן וכצור חלמיש ותו הנצחיות חקוק ומאיר במצחה המקומט.

ואמנם קלות-דעת מאין כמוה היא מצד האשה הצעירה שהיא מלקטת לבנות משערות בעלה. אין הונאה ורמיה בטבע. אי אפשר לבוא עליו בעקיפין. השערות הלבנות לאחר תלישתן הן הולכות וגדלות שוב. יש אפשרות לעקור סימני הזקנה הקופצת על האדם הבא בימים, את הזקנה עצמה אי אפשר להכחיד. היא חוזרת ובאה בסימניה המובהקים ואין להעבירה, גזירת הטבע! האשה הפתיה האוחזת באמצעי-כחל ופרכוס כדי לעדן את בשרה ולהוסיף על קמטי פניה לוית חן של צעירות מזויפת, היא מרמית רק את הגברים הריקים והפוחזים, אין זיוף ואין מרמה בטבע.

ואף האשה הזקנה המלקטת שחורות עושה מעשה פתיות. אי אפשר לאכוף את הזקנה על אדם בעל כרחו. כל זמן שהאדם עודנו צעיר, הרי כח עלומיו מפכה בו בעוז. ואפילו אם ילבינו שערות ראשו וזקנו כשלג, לאגדה יש אוהבים נלהבים, נגררים הם אחריה בעברה על פני החיים מתוך רקוד ושירה, במעוף קל ובטיסה מהירה ועליזה.

וגם להלכה יש מחזיקים נאמנים הרואים בה את יסוד הנצחיות והעולמיות, את הדוגמא של "נצח ישראל לא ישקר". ואפילו אלה שלא זכו להכנס לבית מדרשה ולהסתכל ב"לפני ולפנים" של עולמה רואים בה לכה"פ את ה"אמא הזקנה", שמסביבה מתרכזים כל חיי המשפחה ומתכלכלים בטעם ובחן.

וזהו שהורה רבי יצחק נפחא לתלמידיו הגדולים: טעות היא לצדד אך ורק בזכותו של מקצוע אחד שבתורה, להיות נגרר רק לצד אחד, לצד ההלכה או לצד האגדה גרידא. שתיהן - ההלכה והאגדה - ברוח ישראל מקורן, וצדדים שונים למטבע אחת, לתורת ישראל השלמה. ההלכה היא הגדר החזק והחומה הבצורה לחיי ישראל, האומה המשפחה והיחיד, שישארו קיימים ועומדים לנצח ולדורות עולם בצביון הקדום של ראשית האומה. והאגדה היא יקוד התמיד בתוך נשמתו פנימה. אש יוקדת בלבות שרים, כח מאיר ומחמם ומלהיב. שתיהן, גם ההלכה וגם האגדה הן חמדה גנוזה של רבון העולמים אשר בחר בעם ישראל ונתן לו את תורתו. ואין לנו רשות להעדיף את זו על פני זו. ומה יפה הרמז שגילו לנו חז"ל בכתוב ואני אהיה לה חומת אש וכו' - חומת ההלכה הבצורה מסביב לאש הקודש שבאגדה.


הטקסט שלך כאן

האמירה בתגובה הזו משקפת רושם אישי בלבד ומתוך הכרות שאיננה מספקת:

מהקצת ששמעתי קיבלתי את הרושם שהקו החזק יותר שמוביל הרב שג"ר הוא בנסיון להתמודד כיהודי מאמין עם כל אתגרי התקופה ולתת להם תשובות מתוכם, ולא מעמדה תורנית מנותקת. בצורה הזו הופכים השיח התורני והקיומי לאחד, (והיהדות שומרת על האקטואליות יותר.)

נכון, השפה הדרשנית שלו היא שפת החסידות, אך באותה מידה היא גם שפה מודרנית, מחקרית (בעיקר בלימוד גמרא) ועכשווית. אה, וגם הרבה פילוסופיה, בעיקר קיומית. אה, וגם הרבה ניו אייג'יות- מודעות עצמית וכל זה..


מה שמצאתי אצלו הוא בעיקר הכנות, גם שם כמו בכל המקומות, הפרשנות הלימודית מגויסת. אבל היא לפחות מודעת לכך, ומנסה להבין גם מהם המניעים של הלומד כשהוא מגייס את הטקסט למטרותיו.. כנות פנימה והחוצה, בלי להיבהל ובלי לברוח. לא תמיד מצאתי אצלו תשובות, אבל לפחות היו השאלות.



אהממ.. למי שמעוניין, מחר בשעה שמונה בערב אמור להיות שיעור של הרב שג"ר ולאחריו רב שיח בינו ובין הרב יאיר דרייפוס, הרב דב זינגר והרב שור. בביה"כ יקר. רק תבררו קודם עד כמה האירוע פתוח גם לקהל הרחב.
אה, והנושא הוא תשובה. אבל עד כמה שהתרשמתי, כמו אצל רבי צדוק- התשובה אצלם תופסת חלק מאוד גדול בהגות, ומשקפת תפיסת עולם דתית בכלל. ואפשר לראות זאת גם בספרו של הרב שג"ר- "שובי נפשי- חסד או חירות".


לומדת
יחסי ציבור בע"מ

תמיד,

תודה. יש עוד ספרים משלו?

"כלים שבורים". הספר היותר ידוע שלו, משום שהוא מציג גישה אולי שונה במהות. בטח בשפה.

אולי יש עוד, אבל רק את שני אלה קראתי. (מלבד עוד חוברת שלו על התשובה, ששכחתי את שמה, אבל התכנים שלה כבר מוכלים בספר הקודם שציינתי).

נזכרתי- הספר "פור הגורל" על פורים. (לא קראתי)

וסיפרו לי שבעלון "מעט מן האור" של חנן פורת משבת/ר"ה האחרון היתה רשימת ספרים של הרב שג"ר.


ואם כבר ספרים של הברנז'ה הזו- אהבתי מאוד איזה ספר של הרב שוק- שירים וניתוח של סיפורי המעשיות של רבי נחמן על פי משנתו של הרב שג"ר.