הרב שג"ר מול שאר העולם

מיימוני
אנסה לענות קצת כפי יכולתי. ההיה אפשר לראות את הסרט כולו בלינק שהביא נדב באשכול על פולמוס הרבדים. כשנסיתי אחרי זה כבר לא היה אפשר, איני יודע איך זה עובד.

יהי אור

תודה.

אם הבנתי, הרב שגר גילה בגיל צעיר, עקב הטראומה בצבא או קודם, עקב חיים במשפחה של ניצולי שואה, שהעולם הזה הוא מקום מפחיד ומסוכן, ואי אפשר לדעת כמה זמן ניתן לאדם לחיות, ואם החיים בכלל הם דבר נעים וחיובי.

מבחינה פסיכולוגית, למצב כזה יש שם. אלו חיים בעולם שאינו ידידותי, אינו מאיר פנים.

כל אדם מתמודד אחרת עם התגלית הזו. הרב שגר הגיב כפילוסוף ותשובתו היתה אקזיסטנציאליסטית. הוא הגיב ביראת שמים והשקיע בעבודת השם ולכן הוא דגם ודוגמא לדתיות. אבל מבחינה אישית הוא התקשה, בשל מה שתארת וסיכמתי כאן, או מסיבות אחרות, באופן יותר נוקשה גם כלפי הקרובים אליו. אני הייתי משער שזה נובע קודם כל מביקורת עצמית גדולה של אדם שבשל מעלותיו גם מתקשה להשלים עם זיוף וחוסר שלימות, גם בתוך עצמו וגם בסביבתו, וגם מפני שלא למד לקבל ברחמים ובאהבה (משפט מסוכן כלפי אדם שאיני מכיר ונחשב לגדול) את סביבתו ואת עצמו. האמנם כך הוא?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

אילו האשכול היה עוסק רק ברב שג"ר, הרי שלא היה הגון להפנות ללינק המצ"ב, אבל הואיל וכותרתו היא הרב שג"ר מול שאר העולם, אפנה ל "שאר העולם".

מיימוני
כנראה. למעשה הפסימיות הזאת היא נחלתם של רוב או כל ההוגים האקזיסטנליים [או איך שמאייתים את המילה הזו] , ואינה מיוחדת לשג"ר.

אכן טענו שם שבגלל שהיה קשה לו עם עצמו, נטה להתייחס כך גם למשפחתו. כלפי תלמידים, שהוא לא זיהה עם עצמו כ"כ, היה קצת יותר נח לו.

אכן כל אלו תופעות ידועות ושכיחות, אלא הבחירה של האדם הוא מה לעשות עם זה, ואל מה הנתונים שהוא מתחיל עמהם מובילים אותו.

בעל בעמיו

הביקורת של נדב היא נגד "כלים שבורים" ונגד החסרונות של הגישה הפוסט מודרניסטית. (וכמו פעמים רבות אצל נדב, אני חושב לעצמי איך בדיוק הייתי רוצה לכתוב מה שהוא כותב אילו הייתי יודע מה שהוא יודע).

חלק מהביקורת ממש נוגע לדברים שנידונו כאן. כמו חוסר הערכה עצמית על ההישגים שכן יש לנו (או לאדם הפרטי את עצמו). לפי מה שהתחדש באשכול, זה לא ענין רק קיומי אלא גם פסיכולוגי אישי ביוגרפי.

וחלק אחר, פשוט כדאי לקרוא...

תודה על המאמר!

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

יהי,

וכעיין דברי הרד"ב, האדמו"ר האמצעי,  ב"קונטרס התפעלות" בשם אביו הרב בעה"ת, בשם הרב המגיד ז"ל ש"לא יוכל אדם לבוא לקבלת אמתת רזין דאורייתא והשגת עמוקות האמיתית באור אין סוף, בלתי אם יש בו המרה הטבעית והעצמית שמושרשת בו מנעוריו ...עד שמואס ממש בחייו בתמידות בכל שעה ושעה והוא ענין מי שלבו דואג בקרבו ..."

תוקן על ידי ספרן ב- 09/07/2012 07:39:19

ספרן
יש בדברים אלו חשיבות רבה. [-בעיקר הזיהוי שלו המגיד את המדה שבגמרא עם המ"ש הטבעי ממש. חוץ מהיותם אבחנה מדוייקת למדי של המציאות. רוב האנשים שהשיגו משהו גדול באמת היה להם מידה רבה של ה"לבו דואג" הזה, עד כדי דיכאון ממש.]
ובכל זאת, נדמה שיש דרך להפוך את זה גופא לאופטימיות עמוקה מאד, או אולי נכון יותר לכנות זאת צחוק עמוק מאד. [כאשר מבינים שהכל כלום, אפשר לבכות ואפשר לצחוק. אלו שני תגובות שונות לאותה הכרה.] זה לא בהכרח חייב להוביל ל"ימית את עצמו". זה יכול להוביל גם לחיים מלאים יותר. [עכ"פ ברצו"ש]

[ויצויין ספרו של הר"ש וולבה "עולם הידידות", והמאמר שבתוכו בשם זה, שבו מנגיד את חיי התומ"צ כחיים בעולם יפה וידידותי, מול הפסימיות והפחד והאקזיסטנלי]

יהי,

אכן כעיין דבריך כותב בעצמו שם בהמשך ..."אז ישכון בו ממקור כל החיים להחיות רוח נדכאים ואז נהפך האנחה שלו והמרה שחורה טבעית לשמחה ועונג רק מצד אלהות ששורה על נפשו ממש"

ואולי כתגובה לרב וולבה (או יותר מדויק, לשיטת הרב וולבה), כתב הגרי"ד את "איש האמונה הבודד"?

בע"ב,

וכבר קדמה לכך הערתו הארוכה מאד (למעלה משני עמודים), הרביעית, למסתו הנודעת "איש ההלכה" עיי"ש בשליש האחרון.