היום היארצייט של הרב שמעון גרשון רוזנברג, הוגה מקורי ופורץ דרך שכבש דרכים רבות עבור תלמידיו. כאן אזכיר מעט מאוד: רק את יחסו המיוחד להתעוררות הרוחנית הנאו-חסידית שהציונות הדתית חוותה ב-25 השנים האחרונות.
הרב שג"ר היה מהראשונים שלימדו חסידות בישיבות ציוניות דתיות, ומהראשונים שעודדו חיפוש רוחני אישי המשתמש ברעיונות ופרקטיקות חסידיות. הוא תלה בעניין הנאו-חסידי תקוות רבות ואף כתב כי הרנסנס הנאו-חסידי "יהיה בעל משמעות ומשקל לא פחות מאשר החסידות הקודמת" - לא פחות.
כבר הספקנו לשכוח אבל בעשורים האחרונים התנהל מאבק חריף נגד ההתעוררות הנאו-חסידית בציונות הדתית. הן מהמעגלים ה"רציונליסטים" של ישיבת 'הר עציון' ותלמידיה (הרבנים עמיטל, ליכטנשטיין ובזק), והן קוקיסטים אדוקים מישיבת 'הר המור' ובנותיה (הרב טאו) הביעו דאגה מרוחניות של חיפוש אישי ומהרצון "להתחבר". תכנים חסידיים בישיבות, כמו גם הנסיעה לאומן, הוכרזו כעניין של פינוק אגואיסטי, המסיח את הדעת מלימוד גמרה, הלכה, ו/או מלאומיות קולקטיביסטית "בריאה".
היום ניתן לקבוע כי המאבק כנגד הנאו-חסידות נחל כישלון חרוץ, ובעצם גווע. מספר הישיבות שמלמדות חסידות הוא גדול וגדל כל הזמן, ובמעגלים רחבים הלגיטימציה לרוחניות אישית כבר מובנת מאליה. אותי זה מעודד, ונדמה לי שגם הרב שג"ר היה יכול להיות מרוצה.
-
בקישור שיר שכתב שלמה שוק והלחין Uri Weill שהוא מעין הספד לרב שג"ר.
