חסמים בחשיבת בחור ישיבה - שאלה

יוריקס
הצגת את הבעיה בצורה ברורה ביותר.
לפי דעתי היא הנותנת. הלמדנות הישיבתית, מלמדת את הבחור לתמרן בין סתירות קשות, וליישבם באופנים שונים. כמו "שני דינים" "במה דברים אמורים" "גברא וחפצא" וכדו'. כדרך שאמרו בש"ס, אין מושיבים בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה [סנהדרין יז,א]. היכולת של האדם, להכניס את עצמו, ליישב סתירות הנראות על פניהם בלתי ניתנות לגישור. תלויה בכך שלא יוכל ליישב שהאמורא טעה, שהרמב"ם ראה דוחק בדברי הגמ', ושהקצות טעה. הדבר דומה לשאלה, מדוע תמיד עורך הדין סבור שמרשו צודק? מדוע לעולם איננו משתכנע שהצדק עם התביעה? הידיעה שעליו למצוא בכל מחיר טיעונים להגנת מרשו, היא הגורמת לטענותיו המקוריות והמבריקות.
גם בנוגע לדרך החיים התשובה דומה, ובעניין זה הלמדנות תורמת רבות, ליכולת להתפתל בניסוחים ובטיעונים שונים ומשונים, להצדקת אורח החיים החרדי.
שירות בצבא, לימודים באונברסיטה, ועבודה במקומות עבודה פתוחים, תגרום מיידית לתובנה, שיש אלטרנטיבה לאורח החיים בו גדל הבחור. והיות והדבר נוגד לתפיסה האולטימטיבית בה התחנך, סכנתו מרובה.

אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.

תוקן על ידי - בןציוןכהנא - 12/09/2004 20:58:08

"הדבר דומה לשאלה, מדוע תמיד עוכר הדין סבור שמרשו צודק? מדוע לעולם איננו משתכנע שהצדק עם התביעה?"

בגלל הכסף.

<תיקון הכרחי>

תוקן על ידי - הבאבא_תור - 12/09/2004 21:15:10

יוריקס וכולם

אני מסכים להבחנות שלך, וכמו בן ציון ואחרים אני סבור שזו שאלה חשובה. אולם אפשר שהתשובה שלי שונה במקצת משל מה שנכתב כבר כאן.

א. כפי שאנו מחנכים את ילדינו ותלמידינו לחשיבה דיאלקטית, בוחנת ובודקת ולפעמים גם מתפתלת (איזהו תלמיד חכם, היודע לטהר את השרץ בק"נ טעמים, כי שומה על האדם לדעת לבחון גם את הצד השני, כמעט אד אבסורדום), כך אנו גם מעניקים להם, במודע או לא במודע, במפורש או במובלע, הנחיות ברורות לגבי מה יש להשתמש בכישורים אלו ולגבי מה - לא.

ב. האם זה אומר שבחורי ישיבות אינם מהרהרים בשאלות אלו? איני מאמין בכך. אין לי נתונים. רק השערות. ובכל זאת אני משוכנע שכולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, חושבים על השאלות האלו. וכיצד לא יחשבו עליהן?

אבל השאלה היא מה קורה אחר כך, רצוף ועובר למחשבה סוררת זו. ראשית, אני משער שהיא מוגדרת כסוררת. אולי כעבירה. זו נתפסת כמחשבה שצריך לגרש. במקרה הגרוע יותר (או: הטוב יותר), כשאלה עיונית שצריך למצוא לה תשובה.

ואז - כאן פועל מנגנון נוסף, שנרכש בתוך לימוד הגמרא. משאלה אין מסיקים מסקנות מעשיות. זה יכול לעשות הרב הגדול, הפוסק. אני, הקטן, התלמיד, יודע שאני יכול ורשאי וחייב להעלות שאלות, אך מותר לי לכל היותר להציע תשובות. לקבוע מה נכון ומה לא, זה כבר יותר מדי.

וגם זה חלק מהמנגנון שאנו מקנים לדור הצעיר שלנו - ולעצמנו.

כלומר, במידה שאנו נותנים מקום לשאלות אלו, אנו נגייס את האמצעים המתוחכמים שלנו כדי להצדיק את הנחות היסוד שעליהן גדלנו ושאנו משוכנעים שחובה להאמין בהם. חובה דתית, חובה קיומית.

ג. דומני שהיחס לשאלות מהסוג שהעלה יוריקס, אולי בשלב מאוחר יותר, הוא כאל טאבו. יש נושאים שלא נוגעים בהם. זהו.

האם זה דומה למאמצי החשיבה הכפולה שהוטלה על "גיבור" הספר 1984? שאלה טובה.

ד. כל האבחנות דלעיל הן בערבון מוגבל. לא עשיתי מחקר סוציולוגי בישיבות. תיארתי את התרשמותי, ואת המנגנונים שאני משער פועלים בקרב התלמידים בגילאים מסויימים, ואולי גם אחר כך.

אם יש כאן הנחת יסוד, הריהי ההנחה התמימה מאד שמה שאני מסוגל לגלות בעצמי בתהליך אינטרוספקטיבי נכון לא רק לגבי אלא לגבי אחרים כמוני.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,
הייתי מוסיף משהו ששמעתי מהגרג"ס בשם מישהו אחר מפורומנו. הנ"ל טען לגרג"ס שרבים בפורום הזה מרשים לעצמם להעלות עמדות מקוריות ומהפכניות, מפני שזה לא מחייב אותם למאומה. הם לא מבצעים בפועל את מה שהם מטיפים לו.

הוא הדין נמי בבחורי ישיבה. כדאי לשים לב לכך שהם גם לא מעלים הרהורים ביקורתיים לגבי פסיקת הלכה (בנושא סתמי וחסר משמעות מהפכנית, כמו בורר בשבת, או חמץ שעבר עליו הפסח). הסיבה לכך היא שהלימוד בישיבות מנותק מהסקת מסקנות הלכתיות.
זוהי אידיאולוגיה רווחת, שכדי לדעת הלכה בודקים במשנה ברורה, וכשלומדים עיון רואים שהמסקנה היא הפוכה ממנו.
שורש הרע הוא הניתוק הליטאי בין לימוד למעשה, שהוא היפך כל התורה כולה.

כתבתי על כך מאמר בבטאון הישיבה שלנו 'מישרים', שם עסקתי בשאלה האם מותר, רצוי, או אסור, לנו להכריע במחלוקות ראשונים (גם נגד אחרונים). בעיניי, כמו רוב גדולי הראשונים ואחרונים, פשיטא שמותר ואף רצוי (החל משלב שבו האדם הוא בר הכי, וגם אותו הגדרתי שם, לאור דיוק ברא"ש סנהדרין פ"ד).
וכידוע דברי מהר"ל בנתיב התורה שעדיף מי שפוסק משכלו ועיונו באופן שגוי, ממי שפוסק מתוך הספר נכון.
ואמנם מביאים כנגדו את תשובת הר"י מיגאש הידועה שאומרת ממש ההיפך, אולם דומני שזה לא מדוייק, ואכ"מ.
שלא לדבר על דברי היש"ש בכמה מקומות, שיש לנו להכריע בראיות במחלוקת פתוחה בתלמוד.

תלמוד שמביא לידי מעשה מתקיים בעשרים דקות ביום שלומדים משנה ברורה, ורוב היום הוא ביטול תורה, שכן אנשים לומדים תורה שאינם מוכנים ליישמה, וממילא אומרים סברות שלא מוכנים לעמוד מאחוריהן.

האידיאולוגיה שמנמקת זאת, מבוססת על העיקרון שיש ללימוד תורה ערך כשלעצמו, ואיו רק מכשיר מצווה לידיעת ההלכה. זהו עיקרון נכון, אולם הוא אינו אומר בשום אופן שלא לומדים אליבא דהלכתא, ושלא אומרים סברות נכונות ומיישמים אותן, גם כשמדובר במצוות ועבירות חמורות.
יש הבדל בין המוטיבציה ללימוד ובין אופן הלימוד, ורבים מערבבים בזה.
או שאנו מאמינים בסברות שלנו, או שלומר אותן זהו ביטול תורה. כמובן שמותר גם להיות בספק, אך לא להחליט על ספק מהותי ותמידי ובלתי נמנע.

לענ"ד זה אחד מהשורשים לרעה חולה הנ"ל.



מיכי

מיכי

הגרי"ס סיפר שכשבא לראין את הרב שך שאלו הנ"ל. למה?
ענה לו הגרי"ס שממנו למד . הרב שך פער זוג עינים ,ממני? היתכן?
אמר לו אתה לימדת אותי לשאול על כל דבר "פאר ואס"? פוען ואנענעט? [למה ומהיכן ?] רק אתה נעצרת במקום מסויים ואני המשכתי הלאה.

לא נותר לי אלא לצטט את עצמי [רעיון ששמעתי מאיפכא מסתברא]
"כל שכל שמגבילים אותו אינו שכל אלא שעשוע בלבד"
וזה שורש הבעיה. בישיבות הליטאיות יש הרבה דיון וחקירה.
אבל זה בא בהגבלה "בילט אין" .

[אני לא מבטל את דבריך אלא חושב שזה לא העיקר]


הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

קעלעמר,
אני מסכים, על אף שלא תמיד יש לפתוח הכל בכל גיל. עקרונית כל הגבלה של השכל אינה שכל.
אגב, סליחה על הבורות: מיהו הגרי"ס?



מיכי

הבהרה נחוצה: הגרג"ס הוא ר' געציל סיינפעלד שליט"א.


מיכי

לסיכום דבריכם שליט"א:

התשובה לכך שבני הישיבות אינם מעלים בליבם שאלות כפרניות כמו 'ללכת לצבא', נעוצה בעובדה בסיסית יותר, והיא הנתק בין לימוד מופשט לבין הלכה למעשה, שהוא 'בילד אין' במערכת החינוך הישיבתית.

וכאן הבן שואל: הניחו לעניני הלכה מכאן ולהרהורי כפירה מכאן. האם החידוד והעמקות בבית המדרש נותנים את אותותיהם בחוץ, בחיי המעשה של הלמדן? בהבנתו את סביבתו? בהבנתו את דרכי בני אדם ותחבולותיהם? האם מתקיים בימינו מאמר חז"ל: 'אני חכמה שכנתי ערמה' כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה בו ערמימות (סוטה כא)?

(הגר)י"ס? ישראל סגל?

כל ההנחה כאן מנותקת מאדם הריאלי הממוצע, כיאה לאנשי שכל מופשטים ותלושים.

1)האם כל אדם שכלי חושב בכל תחום. הנה כאן יש אנשים שבאופן טבעי חושבים בפילוספיה ויאלו ההיסטוריה ושירה לא מעניינת אותם.

יש גאונים במדעים המדוייקים כמו פיזיקה וטכנולוגיה האם זה בהכרח שזה יוביל אותם לחשוב על שאלות פילסופיות?

יש גאונים בתחום ביקורת הספרות חילוניים האם הם בהכרח מוטרדים משאלות דתיות וקיומיות?

יש מדהימים בכושר ניתוח עמוק בפוליטקה? אז מה האם אינם חכמים בגלל שאינם מפקפקים על מחבר הזהר?

זה פשוט מגוחך!

2)יש בכלל להבדיל בין אנשים חושבים באמת מצד טבעם, לבין אנשים שרק חינכו אותם לחשוב בגלל ציות אלקי, ושכלם רק שכל קנוי, הרי בוודאי שכל זה יעצור בדיוק בתחום איפה שחינכו אותם לכך.

3) בדרך כלל הבורא ברא אנשים יצירתיים וחקיינים, החקיינים הם גם מאד כשרוניים וידענים, אך בכל זאת הם רק מחקים את הסגנון של חפצא וגברא וכל האמירות והמונחים השבלוניים בלי טיפת שכל מקורי.

4) האם באקדמיה המהוללת לא רואים שרק מעטים גדולים באמת מתמודדים עם האקסימות, כולם אהם אנשי עדר כמו תלמידי הישיבות. מקריאת הרבה "פייפרס" מתקבל הרושם שהם כבולים בדעות מוקדמות ובזרגון שלהם בלי יכולת לחרוג ולומר אמירה חדשנית אחת.