כיצד מתמנים ראשי הישיבה?

נכבדי מואדיב.
מנהיג קהילה איננו 'רב בית כנסת'. המורשת האורתודוכסית בנוסח גרמניה הכתיבה למנהיגי קהילות מסוג זה להכיר במוגבלות פיזית ולפרוש עם 'טעם של עוד'. יש משהו פראי באחיזה במישרה עד הנשימה האחרונה. לצערי בציבור החרדי חולשה אנושית זו קיבלה הצדקה תיאולוגית בסגנון 'כל הנוטל עצה מן הזקנים' וכהנה. מקור הרעה בפרשנות החסידית שקידשה את מוסד ה'צדיק' כמושג נעלה על המציאות החומרית, היומיומית המדקדקת בקטנות כמו מנהיג שכוחו במותניו להבדיל מישיש שפעמים דעתו נטרפה. ישיבות ליטא בחרו משום מה דווקא בנתח החסידי הזה.
בעולם הרבנות העתיק, עד סוף כינונו של ועד ארבע ארצות, הייתה הרבנות מוגבלת לכתחילה בחוזה קצוב לשלש או ארבע שנים שלפעמים היה מתמשך ועיתים לא. אולי זו הייתה הכונה לכתחילה, לא להלבין פני רב שכשירותו אינה כמקודם.
זה מעמיד אותנו שוב על השינוי שחל במוסד הרבנות מאז ועד ימינו. רב ב'פולין קטן' במאה הי"ז, גם הגדול שבהם, היה קודם כל פוסק; כותב גיטין; מכריע בתקנות ה'קהל' ומשיב תשובות. משום כך הייתה משמעות כה רבה לגיל או המצב הפיזי. ההילה של 'צדיק', 'גאון' או 'גדול' המקובלת כל כך בטרמינולוגיה הרווחת כיום, שמעניקה לנושא התואר זכויות לעשות ולומר כמעט כל העולה על דעתו, כפי הנראה היא יצירה חרדית יש מאין. ברי שיש להבדיל בין נושא מישרה לבין 'בעל בית' פרטי שאינו מחויב לקהל או קהילה. בקטגוריה זו יש לכלול אישים כמו ה'חפץ חיים' או הרב יחזקאל אברמסקי שהמשיכו לצאת ולבוא גם בגיל מופלג, אך ללא כתר רשמי כלשהוא.
מסגרת ישיבתית זהה למוסד הקהילה או חצר חסידית. העומדים בראשה (ודאי בקרב הקהל הדתי לאומי) מעצבי דעות, מובילים ומשפיעים. מתוך הרספקט הניתן למעמדם ראוי היה לנהוג באופן גורף בדרך בה נקטו ראשי ה'גוש', קודם שהם הופכים למושאי בזיון (והדוגמאות על ראשי ישיבות ליטאיות חשובים שלא השכילו לפרוש 'בזמן' רבים מלמנותן).
מקומם של 'שברי לוחות' בארון פנימה, לא על הכפורת, ויפה שעה אחת קודם.

פרופיסור, הבעיה היא שאתה מתכוון להעביר את "שברי הלוחות" אל תוך ארון הברית, ואילו להם נראה שהמדובר בארון אחר לגמרי, שגם אותו נושאים כמה אנשים...

פרופיסור,
לא הפעם הראשונה ומן הסתם גם לא אחרונה.
כיצד אתה מסביר את האימוץ של השיטה החסידית ע"י המגזר הליטאי, ועוד ביתר תוקף.

ידידים יקרים

אמנם זה מאד אופנתי ומתקדם להיות מתנגד לנפוטיזם, ובאופן אישי הדבר גם מקובל עלי, אך אין להתעלם מדעת התורה וההלכה בנושא, בפרט כאשר מדובר במינוי של רבנות או בישיבה ולא במינוי צבורי פוליטי.

כבר הריטב"א בסוף פ"ק דמכות מוכיח שיש דין ירושה ברבנות ובראשות ישיבה וכן פסקו הפוסקים בתשובות לאין מספר.

לא כאן המקום להאריך אך אעתיק 2 משפטים מפס"ד של ביה"ד האזורי של פ"ת (פסקי דין רבניים חלק י"א עמוד צז)

מסקנות
(א) דעת רוב הפוסקים האחרונים, שהבן יורש את כהונת אביו ברבנות. וכן הוא המנהג בכל תפוצות ישראל. ולא עוד אלא שהאב זוכה בה לבניו מיד עם מינויו, ובזה יש עדיפות מכל הירושות שהבנים יורשים רק לאחר מיתת אביהם.

(ב) הבן יורש את כהונת הרבנות של אביו, אף כשאינו מגיע למדרגת אביו בתורה וביראה.


תוקן על ידי - בר_בי_רב - 14/09/2004 12:20:05

בר בי רב,
אם המינוי יהיה על דעת שהוא מוגבל בזמן או בגיל ואיננו מקנה זכות ירושה, וכך ייכתב בכתב המינוי והמתמנה יקבל זאת על עצמו - וכי לא יהיה בכך די למנוע את הבעיה?

.


וכן לבנו של משה רבנו, או של שמואל הנביא ?

אגב אורחא, הרב שך ויבדלחט"א הרב עמיטל הם קרובי משפחה דרך משפחת מלצר. דומני שגם התקיים ביניהם קשר, חרף פערי ההשקפה.

בר בי רב
ונניח כדבריך, האם לאור כל הבזיונות שנבעו מהשיטה לא צריך לומר על זה עת לעשות לה'?

לענ"ד לא הוזכרה בדיון הנ"ל נקודה, שנראה כי היא נקודה מרכזית. כמובן שיש לבחור ראש ישיבה אאו רב על פי כישוריו וכו' אך בנוסף לנ"ל יש עדיפות שמובאת כבר במקורותינו לבני משפחה כמו בבחירת מלך וכדו' וכר רי"ז בעצמו מוזכר שאמר "יה"ר שיירשני בני..." וודאי שאין זה רק מפני שבנו היחיד שראוי אלא מפני העניין הנ"ל. ולגבי פרישה בגיל מסוים גם יש להוסיף כי אמנם אין הראש ישיבה יכול לתפקד כמקודם אך אין לזלזל ברושם שעושה ת"ח זקן שמשביחים עם השנים ופשוט שיש להשאירו על כנו אלא שממנים אדם אחד בנהול ובהדרכה.

הריטב"א אינו מדבר רק על שררות כגון מוהל חזן ותפקידים מינהלים אחרים. והשאלה הגדולה האם רבנות בגדר שררות. עיין בשו"ת מהרשד"ם סי' פה שטוען שבתורה אין דין ירושה. בדורות עתיקים כמעט ואי אפשר למצוא שלשלת רבנית שעבר בירושה מדור דור. האם בניו של גדולי ההלכה המשיכו אחריהם.

מקובל לראות את החת"ס כמייסד את השיטה שרבנות עוברת בירושה. ואכן פרשבורג היהת העיר שהירושה של הרבנות נמשכה עד לשואה. (ולמעשה מעט עיירות אחרות העבירו הירושה מדור דור גם מאז פסקו של החת"ס, אם כי באופן עקרוני התקבל דעתו כמודל שאליו יש לשאוף)

אצל החסידים הרי שהאדמורות ירושה מבחינה הלכתית, אף בעייתית יותר, וכבר טען הדברי חיים מצנז שאין שום יסוד שהאדמורות ירושה. (ובכל זאת באורח אירוני דוקא שם השתרשה הירושה מדור השלישי ואילך כידוע)

בנוסף לזה יש לשאול אם רבנות וראש הישיבה זהים בכלל. (ברבנות יש צד של שררה מלבד התורה, אך ראה הישיבה כל ענינו הוא רק התורה) וגם שם מוצאים וולוזין קבעה את הירושה בעולם הישיבות.

(מאידך וולוזון למשל שהיתה הישיבה הראשונה ששכנראה יסדה ישיבה ללא תלות הקהל ויסדה מוסד ומבנה עצמאי - היתה רכושו הפרטית של מפשחת ר"ח, וכך כנראה פונוביז אצל מפחת הרב, וכך לייקווד כנראה, ואם כן זה פשוט עובר בירושה מדין ממוני).

ונגעתי רק בראשי פרקים ואיך זיל גמור בשו"ת חת"ס ובאבנ"ז וכו.

מאידך גיסא, כאשר עלתה על הפרק שאלת התמנותו של ר' יהושע השיל לוין, חתן בנו של ר' איצל'ה מוולוז'ין, לכהן כמשנה ראש הישיבה בוולוז'ין בשנת תרי"ג (1853), נדחתה מועמדותו מטעמים של חוסר התאמה, וענין הבעלות על הישיבה, שהייתה שייכת בלי ספק לחמיו ר' אליהו זלמן, בנו של ר' איצל'ה, לא עמדה כמעט לדיון. אפוא, שאלת הבעלות משנית בהחלט לשאלת ההתאמה לתפקיד. אני מסכים שוולוז'ין קידשה את השושלתיות, אבל מסתבר שלא בכל מחיר. דווקא הנצי"ב בערוב ימיו העלה את ההצעה שהוא יפרוש מראשות הישיבה ובמקומו יכהן בנו ר' חיים ברלין, הצעה שנדחתה בסופו של דבר עקב התנגדות תלמידי הישיבה.

תוקן על ידי - פרופיסור - 23/09/2004 14:46:43

הפרישה מראשות הישיבה
http://video.google.com/videoplay?docid=-2359091833594183867

 <"אם המינוי יהיה על דעת שהוא מוגבל בזמן או בגיל ואיננו מקנה זכות ירושה, וכך ייכתב בכתב המינוי והמתמנה יקבל זאת על עצמו - וכי לא יהיה בכך די למנוע את הבעיה?">