חברים מספרים על ישעיהו לייבוביץ

מיימוני,
מאיר בוזגלו הוא מרצה לפילוסופיה (לוגיקה) באוני' העברית, והוגה הדעות של האידיאה המסורתית-ספרדית המתחדשת בימינו (הוא טוען לטובת המושג מסורתי, כאידיאה עצמאית, ולא חיפוף של אחת הקיצונויות שמשני צידיו).

כעת בקשר ללייבוביץ שקרוב מאד ללבי ולמדתי ממנו (מספריו) הרבה מאד מאד, עד שהתבגרתי.
לענ"ד עיקר הבעיה שלו היתה שהוא עלה על רעיונות נכונים אולם לקח אותם רחוק מדי. כל רעיון הוצג קיצונית מאד, בעוד שהוא צריך היה רק לתפוס מקום של כבוד (שאחרים לא נתנו לו, וכנגד זה יצאה מחאתו של י"ל).
זהו סוג של ילדותיות, שאינה מסוגלת להרכיב כמה רעיונות נכונים, שלכאורה נראים סותרים, לכלל מבנה הרמוני כולל.
אגב, נכון הוא שבביתו היה י"ל אחר לחלוטין מאשר ברה"ר: איש משפחה חם ומארח אנשים, מכל גיל ומצב, בסבלנות ומאור פנים למופת.
אביא כאן דוגמא אחת לקיצונות הנ"ל, וממנה ניתן להקיש על רבות אחרות (את הרעיון העיקרי שמעתי מידיד).
בנושא התפילה ותלמוד תורה 'לשמה' ישעיהו לייבוביץ הרבה להדגיש את הצורך בניטרול כל מניע וצורך אנושי.
והנה, כידוע, הגר"ח מוולוז'ין (שער ד') מדייק מהרא"ש בנדרים שתלמוד תורה 'לשמה' פירושו לשם התורה, ויש להאריך ואכ"מ.
ביחס לעבודת ה' בכלל ישנה הלכה מאלפת ברמב"ם ע"ז פ"ג ה"ו שקובעת שהעובד ע"ז מאהבה ומיראה פטור, אא"כ קיבלו באלוה.
והדברים תמוהים טובא (אף שמקורם בגמ' סנהדרין, אולם ע"ש ברש"י ובכס"מ שפי' שעובד ע"ז מאהבה ויראת אדם אחר).
אולם הרמב"ם כנראה מבין שגם אהבה וגם יראה אינם 'לשמה', בע"ז, ומסתבר שגם בעבודת השם. זהו לייבוביץ' בטהרתו.
והביאור בזה הוא שעבודת ה' 'לשמה' פירושו ללא כל מניע שקשור אל האדם, אלא מתוך תחושת מחוייבות גרידא. וכמו שלייבוביץ תמיד היה מביא דוגמא מאותו יהודי שהולך כל בוקר לתפילה, והרי ברור שאף אחד מכל אותם יהודים לא רוצה פרנסה מהקב"ה, וגם לא בריאות או בטחון. הוא הולך כי יש דין להתפלל בציבור, ותו לא.
אמנם זהו מצב קיים, ואין כאן ראיה שכך נכון לעשות, אולם שיטתו תמיד היתה שהראיה האמפירית היא הראיה הטובה ביותר (בעיקר כשזה מתאים ונוח לו).
ובזה יבואר הסיפור הידוע על ר' לוי יצחק מברדיטשוב שראה יהודי מתקן את העגלה עם תפילין ואמר לקב"ה שיראה איזה עם נפלא יש לו שאף כשמתקנים את העגלה הם מתפללים.
ולדברינו יש כאן עומק עצום, ואינו סתם ווארט, כפי שרגילים לראות. אותו אדם טרח ובא לביהכ"נ, והתפלל, אלא שגם תיקן את העגלה. מדוע בכלל לא נשאר בבית לתקן אותה?
מכיון שיש דין לבוא לתפילה. אמנם הוא מחפף בכוונות (שלא נחוצות לפי לייבוביץ), אולם ישנה מחוייבות יסודית למצווה. זהו תמצית ה'לשמה', ואת זה יש לכל יהודי שבא לביהכ"נ (זהו גם לימוד זכות עצום על כולנו לקראת יוה"כ.)
יהיו מי שיבקרו את אותו יהודי על כך שהוא עושה 'מלומדה', ואינם יודעים מה הם שחים. זהו הבל הבלים.
אותו יהודי מגיע בגלל מחוייבות דתית עמוקה. 'לשמה'. הרי לא כל מה שמתרגלים עושים, אא"כ יש מחויבות ברקע.
הביקורת צריכה להיות שאותו יהודי צריך כעת לעשות גם קומה ב' של עבודת ה' שלו: גם להתכוין. כלומר אחרי ה'לשמה' הלייבוביצ'י, עליו לכוין את ג' הכוונות של ר' חיים בריש ספרו. ואת זה לייבוביץ פיספס בגלל ילדותיות. הוא ראה את 'הלשמה' הנכון, אולם מייד הנגיד אותו לכוונות אנושיות. האמת היא שאלו שתי קומות, שה'לשמה' היא היסודית ביותר (ולכן יש להתפלל גם אם אין לי כל רצון מהקב"ה, ויש להתכוין לצאת יד"ח ככל מצווה אחרת), ורק אח"כ לנסות לצקת תכנים נוספים בקומות גבוהות יותר.

וכן על זו הדרך בעוד הרבה נקודות.

ועוד יש להאריך טובא במשנתו שלמדתי ממנה הרבה, ולענ"ד רבים אינם מבינים אותה נכון (בעיקר באקדמיה, שבזמן האחרון רבים מתפרנסים מניתוחי משנתו, ולא חיישי לחטוטי שכבי).



מיכי

מיימוני - תודה רבה

אם כבר ברשמים עסקינן, מצאתי לנכון להוסיף מדברי אבי רביקי במקום אחר (המאמר השלם מובא, בין היתר, בספרו 'חירות על הלוחות', עם עובד, ע' 207 ואילך):


"לפני כחמש-עשרה שנה, נערך בקבוצת עין-הנצי"ב דיון נוקב בשאלות של אמונה וידיעה, בהשתתפותו של ליבוביץ. בדיון זה הקשינו, אליעזר גולדמן ואנוכי, קושיות עקשניות על משנתו-הדתית וגם הצבענו על סתירות פנימיות שמצאנו במאמריו. והנה, בשעת-לילה מאוחרת, שעה של חשבון-נפש, אמר לנו ליבוביץ דברים מרחיקי-לכת בעניין זה. אמנם כן, העיד על עצמו, אפשר למצוא בכתבי אימרות שונות ורעיונות שונים שאינם מתיישבים אלה עם אלה. אולם האם לא כך הם פני-הדברים גם במדע - לגבי תורת הקוואנטים, לגבי הקיברנטיקה וכיוצא בהן? שום איש, טען ליבוביץ, אינו רשאי להתיימר להיות בעל השקפת-עולם, אלא לכל-היותר בעל השקפה על דברים מסויימים בעולם. אילו היה לי מבנה רעיוני כולל, אמר, מובן שהיו מתגלים בו סדקים ופרצות; שכן בניגוד למה ש"גרס שפינוזה בתמימותו", אין בנמצא השקפת-עולם שלימה ואחידה. אחד הוא רק מי שהוא מעבר לעולם, מעבר למציאות, לעולם לא המציאות עצמה; ואנו הרי נדונים לחיות בעולם הזה, כמות שהוא."


..."לפני שנים אחדות נזקק ליבוביץ לניתוח פתאומי. ראיתי אותו בבית-החולים שלושה ימים לאחר מכן. ציפיתי למצוא לפני זקן גונח ומתייסר, הנתון ראשו ורובו לגופו ולחוליו. אולם לא עברו שלושים שניות מכניסתי וכבר נתחוור לי כי האיש העביר את מטה המלחמה, מלחמת השם, אל תוככי בית-החולים. ערב הניתוח, סיפר ליבוביץ בחמת-זעם, הוא התלבט הרבה בשאלה ההלכתית, האמנם ראוי לו לאדם במצבו להניח תפילין (שהרי "תפילין צריכים גוף נקי"). בתגובה להיסוסיו, המציא לו הרב הממונה בבית-החולים תשובה הלכתית, פרי עטו של אחד מרבני זמננו, שלפיה יש לעודד את החולים להניח תפילין, ודווקא אותם, שהרי התפילין הם "סגולה לבריאות". דברים כאלה, כידוע לכל מכיריו ומוקיריו של ליבוביץ, מעלים את חמתו עד להשחית; וכך אמנם אינה הגורל גם לרב הממונה בבית החולים, אשר נאלץ, בעוניו, ללמוד עתה פרק חדש בהלכות תורה-לשמה ושמירת-מצוות לשם-שמיים, לא להנאת עצמן של הבריות. כך נוכחתי לדעת, כיצד העביר ליבוביץ את זירת המאבק התיאולוגי אל חדרי בית-החולים.

פגישה שניה: לפני למעלה מעשר שנים ניסחו כמה יהודים דתיים עצומה ציבורית, שבה תבעו לחקור האשמות שהועלו אז לגבי מעשי-עוול כלפי תושבים ערבים. העצומה התנסחה ברוח מתונה, תוך שימוש חוזר בסימני שאלה, לא בסימני קריאה. היא לא הלמה אפוא את רוחו הרדיקאלית של ליבוביץ. אגב נסיעה משותפת לדיון ציבורי כלשהו סיפרתי לו על-דבר העצומה, כמשיח לפי תומי, מבלי כל ציפיה לצרפו כאחד החותמים. ואמנם, תגובתו הראשונה של ליבוביץ היתה גוערת ונוזפת: "אין צורך בשום חקירה ואין כאן מקום לסימני שאלה", אמר, "יש לתבוע להסתלק מייד מן הכיבוש, וכל קריאה אחרת היא קריאה לבטלה!". אם אינני טועה, הוא אף מצא "מורך לב מוסרי" בנוסח הנתון של העצומה. השבתי לו בדחילו ורחימו: "אני מכבד את מאבקך שלך, מאבקו של היחיד. אולם, מנקודת ראותי, הסיכוי לצרף אישים דתיים רבים לקריאה כזו איננו עניין פוליטי גרידא. זהו עניין של קידוש-השם או חילול-השם". ליבוביץ שתק שתיקה ארוכה ומעיקה. לפתע אמר: "אם אתה אומר שיש כאן עניין של קידוש-השם וחילול-השם, שמא אחתום גם אני?". כך למדתי להכיר פן חדש של המחאה והשלילה המתכוונות לשם-שמיים".

להרב אברהם-
הנני הק' להזדהות עם דבריו והוא הוא אשר אמרתי בהודעתי הקודמת,
ומכאן עם הרכוש בסוד 'וינצלו את מצרים' הדרך סלולה היא אל גדולי הלב והשכל גם יחד, כהרב ראי"ה, שבודאי נאבק עם כל השאלות שליבוביץ' נאבק איתן, עד לאחרונה, מכל צד ומכל כיוון ובעוצמה גדולה, אלא שתחת להתקע איתן 80 שנה, מתוך שיעור קומה ואישיות יוצרת, העפיל למקום עליו נאמר שדברים שרואים משם לא רואים מכאן.

בכדי לקיים והצדיקו את הצדיק דמעיקרא מורינו הגרי"ל, נראה שיש יישוב פשוט לקושיית מדברנא והיא שכמו שיש דין תפילה יש דין כוונה וזה חלק מהמצוה וגם את החלק הזה של המצוה צריך לקיים לשמה ודו"ק היטב כי נכון הוא ואין מכאן כל תפיסה על מורינו זצולק"ל .

במחילה מכבודכם רבותי

הרבה יש לומר ולנתח את הסיבות הפסיכולוגיות שגרמו לאדם הזה שיהיה "מר איפכא מסתברא", פעמים היה שיכלי ופעמים טפשי, עיקר מטרתו היתה לקומם, וכל זמן שעסק בדברים תיאורתיים גרידא, ניחה.

אמנם כאדם שהמציא את המושג "יודונצאי" הרי הוא "רודף" של כלל ישראל, ונתן יעקב למשיסה ועדיף לא לעלות זכרו.

מיכי

לא ירדתי לעומק דבריו. וכי מה מצא סתירה בין ה"לשמה " של ר"ח ללייבוביץ.

ר"ח מדגיש שהוא רובד נוסף שקיים רק בתורה והוא ללמוד תורה לשם התורה עצמה ואינו שייך לחובה הראשית שהיא לא מתוך מניע עצמי אלא כי כך צווינו .וגם הלשמה הוא בכלל הציווי כי כך דרכה של תורה.
משל למצוה של תענוג בשבת ודאי נתענג לייבוביץ על מאכלי השבת משום שנצטווה לכך.
אחר ראיתי לדברי המייציץ ונראה שקצר אמנם, אבל כנראה גם הוא נתכון לכך. אבל לא הדגיש שזהו הפירוש הפשוט בתכלית בדברי ר"ח וולוזין.

ישר כח לרשב"א שהזכיר מה שלא ניתן לשכוח.
ועוד מסתבר שליבוביץ שנדמה בעין עצלה ליברל ומתון.לא הכיר כנראה את המושג הזה. הוא היה קנאי מן הסתם יותר מאהרון קצנלבויגן וסיעתו.
במו עיני ראיתי איך שהלך עם אשתו והגישו לו אנשים מכת נוצרית חוברת הוא עיין בה, ומיד כששם לב שזה נצרות, השליכה בחמת זעם בליווי מלל תקיף והמשיך למרות נסיונות אשתו להרגיעו במתק שפתיה. [אגב איני חושב שזה רע, אבל בהחלט מתאר לנו את האדם]


הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

וצריך לזכור שהוא היה פילוסוף של ההלכה אבל לא תלמיד חכם, התבוננתי בו מקרוב והוא לא ידע הלכות בסיסיות. הוא ניסה לומר לאנשי ההלכה מה עליהם לחשוב אולם הם לא שעו לא. הרוב המוחלט של אנשי ההלכה הגדולים היו לשיטתו עע"ז אולם ברור שהם לא פסקו כמותו.
גם בציטטות שלו הוא לא תמיד דייק, דוגמא בולטת היא ההוכחה שלו שגם לדעת ר' חיים מוולוז'ין אין עולם הבא, זהו ציטוט חלקי מרוח חיים, וחצי אמת כידוע.

אולי עכשו הייד פארק יסכים לקבל את מה שאני שולח?

מיכי

קודם כל תודה על הרקע ועל הידיעות על מ.ב.

עקרונית, אני מסכים עימך. לייבוביץ הקצין תפיסות חשובות, ובנוגע לטעויות המביכות שהפכו אותו לליצן חצר של השמאל, עדיף לומר מה שפחות.

אך לגבי הכיוון העקרוני, יש לי ויכוח גדול עם שלמה ל. והסכמה רבתי לדברי יצחקומר.

שלמה, אני סבור שעלית על נקודה חשובה ביותר. יש כאן באמת שתי צורות הסתכלות, ויתכן, כדבריך, שהן תלויות בנפשו של האדם, ולכן אולי יש כאן שני מחנות גדולים ביהדות.

אתה, יחד עם הרמב"ן, הרב קוק ומסתברא שלנו, למשל, נמצא במחנה שרואה קדושה גם בעולם הנברא.

לייבוביץ, הרמב"ם (לפי קריאות מסויימות לפחות), ואני ועוד אחרים נמצאים במחנה המנוגד. אין קדושה אלא קדושה של מעלה. כל תפיסה אחרת מוליכה למגיה ובסופו של דבר - לעבודה זרה.

האם זו ילדותיות שנובעת מהקצנה במחנה שלי? ושמא זו ילדותיות שעדיין מחפשת את הדמיונות על השגות מופלאות ותפיסת מלאכים במחנה האחר?

לעולם צריך אדם לחשוד בעצמו ובמניעיו. ויכוח זה ארוך ועתיק, והוא מתנהל ביני לבין מסתברא ואחרים באשכולות רבים. לא באתי אלא להצביע על כך שהוא שייך גם לכאן, וכן - לגלול מעל לייבוביץ את ההאשמה שלקה בילדותיות. יתכן מאד שתגובותיו הפוליטיות היו כאלו. במה שקשור לאהבתו (ואם תרצה: התאווה היחידה שהתיר לעצמו) לנפץ אלילים, בזאת איני רואה תפיסה ילדותית אלא תפיסה בוגרת ואחראית, לא להניח לעצמו להתפעל משום דבר בעולם הזה.

(רב צעיר מן הסתם יזכיר לנו שלפי שיטת חוקרי המקרא, בשאלה שאני רואה כאן כמפרידה בין שני מחנות בעם ישראל כבר נחלקו המפרשים של שני חומשים, אלו שבהם יש קדושה לדברים שונים בעבודת ה', ואלו שבהם הקדושה היחידה היא של האלקים. אני משער שהוא ייטיב להסביר זאת ממני. )

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

לדעתי, אנו נוטים לבלבל בין ליבוביץ' ההוגה לליבוביץ' האדם.

כשלעצמי, מעולם לא האמנתי באפשרות הריאלית של אדם שעובד את ה' לשמה בדרך שבה ליבוביץ' דרש ממנו לעשות זאת. הרי עצם הבחירה בעבודת ה' כערך 'ראוי', יש בה שמץ של 'לא לשמה'.

אני קורא את ליבוביץ' כתביעה מתמדת לשאוף לנקודה מסויימת שהיא מעבר להשגה האנושית. עצם השאיפה לנקודה הזו, מזככת את האדם מרבים נמוכים יותר של 'לא לשמה'.

______________

אריק,

ליבוביץ' הדגיש לא אחת את אי היותו בקיא בשס ופוסקים (ואיני מכיר רבים שהיו מוכנים להודות בכך בפומבי). האם 'בורות' שכזו גוזרת את דין הגותו? האם כל רב שאינו בקיא במדע למשל (ואיני מכיר רבים כאלו) אינו ראוי להביע דעתו בשאלת יחסי דת ומדע?

________________

הרב קוק - ליבוביץ',

הרב קוק היה ברובו איש תורה שעסק, בין היתר, בבעיות השעה בצורה חובבנית. ליבוביץ' היה בעיקר איש מדע ואולי גם איש מחשבת ישראל. האם ניתן להשוות את הבנת המשמעות של מהפכת המדע המודרני של שני אישים אלו?

אחד מקוראי הפורום הפאסיביים (או ליתר דיוק, קוראי אשכולות מאוד מסויימים בפורום...) הפנה אותי לתגובת אסא כשר ל'חברים מספרים על...' כפי שהובעה על-ידו בפורום אחר:

"דעותיו בענייני השעה, שבגללן הוא חביב על כל מיני טיפוסים שעולמם היה זר לו ולזרא לו, לא נבעו מעמקי דעותיו בדבר היהדות ועל כן אין טעם רב לדוש בהן כשעוסקים בהגותו הדתית. הצדק איתך. רק מקום רדוד כמו מוסף התרבות של "הארץ", יכול להזמין קולקציה נלעגת של פוליטיקאים מוכרים וסרבנים שוליים כדי לציין מלאות עשר שנים למותו".

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=241&msgid=38691823

ממללא,
בהחלט, אם הגותו היתה מתמקדת בנושאים אחרים אתה צודק, אבל הואיל והגותו נסתה לכפות על בעלי ההלכה מה עליהם לחשוב הלכתית, ולהגדיר את התיחסותם לנושאים מסוימים ע"פ השקפתו, הרי לפי עדותו אינו זכאי לכך.
האם פילוסוף של הפיזיקה יכול להעיד על עצמו שאינו מכיר את תורת הקוואנטים?

כל העיסוק הזה בפסיכולוגיה ובהטחות לגופו של איש נראים לי ילדותיים וזקוקים לניתוח פסיכולוגי. אינני יודע למה מזכירים חזור והזכר איזה עבירה אחת שהאיש עשה בשעה שהוא התחרט עליה (ובאמת היו רבים הנחשבים לגדולי ישראל שהתבטאויותיהם חמורות לא פחות), זה מזכיר את המשל של ר' בנים מפשיסחה על הפסוק תעיתי כשה אובד בקש. הוא גם לא היה ליצן החצר של אף אחד אלא היו לו דעות רציניות שבניגוד לאלה של רבים אחרים התבססו על ההגיון. אפשר לא להסכים, אבל יש להתייחס לטיעונים שלו בצורה רצינית.