|
|
| נשלח ב-20/9/2004 11:50 |
 |
| |
מיימוני,
פעם כבר אמרתי שאם יוכיחו שליבוביץ חידש ב"קיצוניותו" ואמר דבר מקורי שמשנה ממשמעות התכליתית מעבר למה שהרמב"ם אמר קדם לו, אודה לו מעומק ליבי , הבעיה היא שאפילו את הרמב"ם לא מספיק מכירים, אבל לומר עליו שהיה 'קיצוני' באמונתו זה ביזוי תלמידי חכמים, אף אחד לא יעז, הם מקסימום מפרידים בין שני רמבמי"ם כמו שמיכי טוען שהיו שני שקספירים . נו, גם כן חומר למחשבה…
ועוד דבר, השמאל ביקש את תמיכתו של ליבוביץ למרות היותו חובש כיפה -בניגוד למנהיגים שרודפים אחרי קהל הבוחרים שלהם ומבקש שיתמכו בו, וליבוביץ לא היה ליצן כך שאי אפשר לומר הוא שימש ליצן חצר שלהם, והם לא יכולים לעשות ממנו מה שהוא איננו.או אולי אתה רומז שהם השתמשו בו ,ניצלו אותו והוא לא היה מודע? מעליב קצת, אתה לא חושב . ההיסטוריה תוכיח וימים יגידו אם ספריו של ליבוביץ יכנסו ויילמדו גם בישיבות והוא יהפוך פתאום לרב גדויל.
רק לאל פתרונים
מיכי,
לא אלאה אותך בתיאוריות הילדותיות של ליבוביץ',בנוגע לנושא התפילה אולם כל מה שטענת כלפי ליבוביץ,אתה יכול לטעון נגד הרמב"ם, בדיוק אותם הסברים מופיעים אצל הרמב"ם בצורה הכי פשוטה להבנה ( ההממ אולי לא כל כך פשוטה
הרמב"ם הבחין הבחנה יסודית חדה וברורה לכל אורך חיבוריו בין עבודת ה' לשמה ועבודת ה' שלא לשמה. הרמב"ם מכיר את חולשת האדם (כמו גם ליבוביץ - הם שניהם ביססו את כל מהות האדם בעבודת ה' לשמה. בהגיע האדם באשר הוא אדם למקסימום ניצול הפוטנציאל הנפשי הגלום בו להגעה לשלמות האנושית שמסוגל האדם להגיע לקרבת ה'. והיא מדרגתם של משה עבדו ואברהם אוהבו.
אמה מה? הרמב"ם כמו שאמרתי מכיר את חולשת האדם (את אנושיותו) והוא יודע ש"לא כל אדם יכול להיות כאברהם אבינו-שקראו הקב"ה אוהבו ושהבטיחו "אל תרא אברהם - אני מגן לך", ומיד אחרי ההבטחה מבקש ממנו שיעקוד את בנו מי היה מוכן לקבל כזה ה'? אריק? מיכי? אפילו מיימוני? כל אלה שלא חושבים מחשבה עמוקה על הבטוי: אתה הוא משנברא העולם ואתה הוא משלא נברא העולם לעומקו שה' הוא מלך גם ללא העולם, והעולם יכול שלא להיות ואנחנו בתוכו, ובכל זאת הוא נשאר מלך - לרדת לרמת הקטנונית הזו רק אנשים חסרי רגש מסוגלים, להאמין בה' שאין לו דמות הגוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף - ואין עוד מלבדו
ומפני שהרמב"ם יודע שאין אהבה אלא התייחסות שאינה דורשת גמול, הוא מסביר שהתורה התירה להמון - והמילה "התירה "היא כאן מילת מפתח - לעבוד את ה' ולהתפלל אליו מתוך תקוות שכר ויראת העונש (פ' חלק)
הרמב"ם דן במצוות שהתפילה הייתה אחת מהן - בשני מישורים שונים: המצוות כאמצעי חינוכי המותאם לטבעו של האדם לשם תיקונו של טבע זה, והמצוות כעבודת ה' שאינה אמצעי למשהו אלא היא התכלית עצמה.(לא ניכנס לזה עכשיו מה?) ואסתפק במשפט אחד של הרמב"ם - (והמבין יבין אם ירצה להבין) וזה סיכום הדיון בטעמי התפילות, לאחר יותר מעשרים פרקים שבהם הוסברו המצוות מבחינת התועלת שיש בהן לתיקון האדם והחברה:
"דע כי כל מעשה עבודת ה' (=המצוות המעשיות) כקריאת התורה והתפילה ושאר כל מצוות, אין תכליתן אלא להתלמד להתעסק במצוות השי"ת ולהיפנות מעסקי העולם הזה, וכאילו התעסקת בו ית' ובטלת כל דבר זולתו"
בפירוש נאמר כאן שגם כוונת מצוות תפילה אינה אלא להתעסק בו ית' ולהיבטל "עסקי העולם" – וכל צורכי האדם ודאגותיו הם מכלל "עסקי עולם" ודאי שמותר לאדם להתפלל מתוך דחף או לחץ שבנפשו. אבל זו לא תכלית התפילה ומשמעותה
להבין את ה"לשמה" של הרמב"ם ולהבדיל ליבוביץ אפשר רק במובן של המשמעות התכליתית, ולא במובן החינוכי.
תוקן על ידי - איקה - 20/09/2004 12:28:06
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/9/2004 12:10 |
|
| |
רב צעיר,
ההוכחה שהבאת מהרמב"ם יפה מאד, נוצצת.
גם אם אפשר להתווכח ולטעון (כמו שהעירוך) שהרמב"ם רק נותן דוגמה בעלמא, עדיין ההוכחה יפה.
ומ"מ יש עדיין, לענ"ד, מרחק רב בין החשיבה שיתכן לעבוד את ה' גם ללא תפילה, לבין הקביעה הנחרצת (והשחצנית יש לומר) כי התפילה אין בה כל תועלת וכי הקב"ה איננו מתערב ואינו עונה לתפילות - הצהרה "מקורית" ומוזרה של מר לייבוביץ, שמשום מה מצא לנכון להגדירה כפסגת היצירתיות שלו.
יש לכך אינספור סתירות, החל מהתנ"ך וכלה בתלמוד, שהרי גם אם מתפללים לשם שמים (והגדר כיצד שתגדיר) - בוודאי שהקב"ה יכול לענות לתפילות ולמלא את מבוקשו של האדם, בזכות תפילתו, והטוען אחרת ובשם היהדות, הריהו לא רק חשוד באפיקורסות כי אם גם שוטה מופלג.
אבל את לייבוביץ אי אפשר היה לבלבל עם עובדות. ברצותו חלק גם על התנ"ך עצמו, ועד הייתי לויכוחים עימו שבהם היה מניח את דעתו, המלומדת והמנומקת יש לומר, מביא לה ראיות שמצא - ומכאן והלאה לא יעזור דבר. האיש סידר את היהדות לפי הבנתו.
לטעמי, הרעיון המחודש ביותר של לייבוביץ המנוח, הוא הקביעה, המוזרה ביותר, כי קיום המצוות אין לו דבר וחצי דבר עם האמונה, ואין כל צורך אפילו לשקול אם יש אלוקים או לא, (ובלשונו: מה זה איכפת לי?) בכדי להרגיש את המחוייבות למצוות. דעה סהרורית למדי, שלא פלא שלא נתקבלה בלב איש, כמעט. ניסיתי להכניס עומק בדבריו, אך הוא התנגד לכל נסיון פרשנות מתוחכם והתעקש על שלו.
(ייאמר למען האמת כי על פי התורה, העיקר הוא קיום המצוות, ומניעת העבירות, ואין בודקים את האדם בכמות אמונתו אלא במעשיו, אבל ודאי שיש זיקה בין השנים, ולייבוביץ הקצין יתר על המידה).
במקרים כמו של לייבוביץ, אני תוהה אם הפילוסופיה מספיקה בכדי להבין את עולמנו, או שיש צורך להסתייע בפסיכולוגיה כדי להכיר את ההוגים ולהבין את מה שדחף אותם לחשיבה מסוג מסויים (ההיה על כך אשכול?)
האם ייתכן כי אילו נתעמק באופיו של לייבוביץ, כולל ההיסטוריה של חייו, נבין טוב יותר את הסיבות גרמו לו לבחור בשיטה קיצונית כזו?
בעבר קראתי, ואין זה מסמך, כי האיש פיתח דעות מקוריות וחריגות יותר ויותר ככל שהרבה להירדף (רעיונית), ואת עצם תורתו הגדיר לאחר שכשל בהקמת מפלגה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/9/2004 12:29 |
|
| |
אני מקווה שאיני נופל לתחופ הפסיכואנליזה, אך האם ניתן למצוא קשר בין הגותו של לייבוביץ' לבין השואה?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/9/2004 13:13 |
|
| |
המוציא
דומני שאינך מתייחס לטיעוניו של ישעיהו לייבוביץ . ניקח את נושא התפילה.
לפי השקפתו של לייבוביץ , השאלה אם תפילה מועילה, היא קודם כל שאלה מדעית. כשם שאף אחד (כמעט) לא יטען היום שבכדי לדעת האם השמש סובבת את כדור הארץ או להפך יש לבדוק בתנ"ך , אלא כולם מסכימים שיש לחקור את הנושא כמקובל במדע, כך סבר לייבוביץ שאת השאלה האם תפילה מועילה יש לבדוק על ידי עריכת מחקרים (ואולי גם על ידי אומדנים לגבי סבירות וכו').
יתכן שיש מקורות שתפילה מועילה , אבל לפי לייבוביץ זה כלל לא רלוונטי, שכן שאלות עובדתיות צריכים להיחקר ועמדה בהם אינה צריכה להיקבע על פי המחוייבות הדתית.לייבוביץ לא היה משנה (ובצדק) את דעתו בנוגע ליעילות התפילה על סמך מקורות שהיית מביא. שכן לשיטתו מקורות אינם רלוונטיים כאן.
עכשיו, אתה יכול לטעון להפך, שמכיוון שלפי לייבוביץ יוצא שהמקורות אינם צודקים בנוגע לעניין עובדתי כלשהו , הרי שעליו לפרוש מן הכלל, שכן אין טעם בקבלת עול תורה ומצוות אם לא מאמינים שכל מה שכתוב במקורות תואם באופן מוחלט את המציאות.
אבל גם על זה יש ללייבוביץ תשובה. מי אמר שחייבים לקבל גישה של הכל או לא כלום? הרי בחיים הרגילים כלל איננו דורשים שאנשים שאנו נשמעים להם לא יהיו מסוגלים לטעות. ובוודאי שערכו של תורה פילוסופית ,למשל, אינה נמדדת על פי מידת ידיעתו של הוגה בתחומים אחרים. מכיוון שהתורה עוסקת בהדרכת האדם , הרי שאין זה רלוונטי מה מידת דיוקה לגבי נושאים שאינם קשורים להדרכת האדם .
אבל עדיין יש תפיסה מסוימת על לייבוביץ מצד אחר. אם יתברר שהמקורות לא רק טוענים שתפילה מביאה תועלת אלא שהם מנמקים את חובת התפילה בעובדה שתפילה מועילה או בכל הלכה אחרת שנתלית בהנחה אודות המציאות , יש לכאורה מקום לטעון שאם בטל הטעם בטל התקנה. אבל לאחר עיון קל רואים שגם זה אינו טענה ,כדלהלן:
יש שני סוגים של נימוק הנתלה במציאות. יש נימוקים שמגדירים באופן מוחלט את ההלכה, שבהם הנימוק נכנס לתוך השיקולים ההלכתיים (למשל: ראיות בנוגע להיתר עגונות) . במקרים אלה אכן יש מקום לשקול שינוי בהלכה וזה נושא הנידון אצל הפוסקים הקונבנציונאליים מתי אומרים זיל בתר טעמא ומתי אומרים שהשינוי במציאות אינו משפיע על ההלכה.
מצד שני הלכות שאינם נתלים במפורש בנימוק מן המציאות, אלא שיש עליהם הסברים בדברי אגדה שאין להם השלכה על השיקולים ההלכתיים (אין למדין מן האגדות). בזה אימץ לו לייבוביץ את שיטת הרמב"ם שבסברות אמונה אין מחויבים לפסוק על פי כללי הפסק. הסמכות המחייבת על פי ההלכה עצמה, היא לשיטתו בעניינים הלכתיים בלבד ולא בסברות אמונה.
כלומר , תורתו של לייבוביץ מבוססת על שלושה הנחות יסוד:
א. ששאלות עובדתיות אינן נקבעות אלא לפי קריטריונים מדעיים
ב. שאי התאמה בין המקורות לבין המציאות אינה מבטלת את ערכם בנוגע להדרכת האדם.
ג. שגם בתחום סברות אמונה אין חובה לקבל סמכות המקורות.
משלושת הנחות יסוד אלה נגזרות דעותיו בכל יתר הסוגיות ולכן אין זה נכון להקשות עליו מסוגיות ספציפיות כמו תפילה , אלא יש להתייחס להנחות יסוד אלה.
להבנתי, ההנחות האלה נעדרי כל סתירות ואדרבה נלע"ד שזו הגישה האורתודוכסית היחידה שאיננה סובלת מסתירות פנימיות . אלא שגם אחרי שאין סתירות בהשקפה מסוימת, יש לדון מה הופך אותה לאמת. וכאן יש את היסוד הבא של לייבוביץ שמדברת על הכרעות ערכיות ואכמ"ל.
ולגבי מה שכתבת שלדעת לייבוביץ אין לקיום המצוות דבר וחצי עם האמונה , לייבוביץ עצמו היה חולק בתוקף על אפיון זה, שכן לדעתו חיים של קיום מצוות הם הם האמונה ויש עוד להאריך בזה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/9/2004 13:19 |
|
| |
"... חיוב מצוה זו כך הוא: שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקב"ה ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה..."
רמב"ם הלכות תפילה א, ב.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/9/2004 13:21 |
|
| |
צמח
דוקא מחסיד כמוך לא הייתי מצפה לקושיא כזאת.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/9/2004 13:41 |
|
| |
ולפני שאלך לחפש בספרי החסידאקים בנוגע לשאלת צרכים אלך הישר לגמרא(ברכות נה א)
"כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב שנאמר (משלי יג) תוחלת ממושכה מחלה לב וא"ר יצחק שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם ואלו הן קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו לשמים"
פירש"י:"מעיין בה: אומר בלבו שתיעשה בקשתו לפי שהתפלל בכוונה . כאב לב: שאין בקשתו נעשית"
באופן פאראדוכסלי משהו, נראה שרק תפילותיהם של לייבוציאנים מובהקים יכולים להתקבל.
(ובמיוחד למיכי, בחידושי תורה של המונקאטשער, חוקר מה יהיה הדין במי שהתפלל וחשב שתפילתו תתקבל ואז נזכר מהגמרא הנ"ל וממילא חשב שתפילתו לא תתקבל אבל מכיוון שחשב שתפילתו לא תתקבל הרי הוא חושב שתפילתו כן תתקבל וחוזר חלילה? האם יש כאן סידרה מתכנסת ?)
תוקן על ידי - מציץ_ונפגע - 20/09/2004 13:49:23
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/9/2004 15:46 |
|
| |
מימוני
אכן כפי שציינת לדעת חוקרי המקרא כבר בתנ"ך עצמו קיימות שתי הגישות לתפיסת מהות הקדושה. אני מתכוון להרחיב על כך בעתיד באשכול שאני רוצה לפתוח בנוגע להשקפתו של ספר דברים, אך רק בקצרה אציין שלפי המקור הכהני (ספר ויקרא בעיקר) אכן הקדושה שורה בעולם הזה, ולכן הוא משתמש הרבה פעמים בביטויים לפיהם ה' שוכן ממש בעולם הזה, לעומת זאת ספר דברים באופן עקבי תמיד משתמש בביטוי 'שם ה'' וכדומה, כלומר לא ה' עצמו שוכן במשכן למשל, אלא שמו של ה' קרוי על המשכן.
*
מוציא לאור
אתה צודק בהחלט בכך שליבוביץ' לא היה פונדמנטליסט, כלומר שהוא לא קיבל כל דבר שכתוב בתנ"ך כפשוטו, אולם הגע בעצמך, האם למעשה כולנו לא שותפים לאותה תפיסה ?
לדוגמה, התנ"ך כפשוטו מתאר תפיסה קוסמולוגית השונה לחלוטין ממה שאנו מכירים כיום (הרקיע באמצע השמים המבדיל בין 'מים עליונים' ל'מים תחתונים', בריאת העולם בשישה ימים וכו'), האם אנחנו מקבלים כל זאת כפשוטו, או שמא אנחנו "דורשים" את הפסוקים ומוציאים אותם מפשוטם ?
לדעתי, כולנו משתמשים באותה מתודה, ברגע שאנחנו נתקלים בתנ"ך במשהו שמנוגד לחלוטין לתפיסת העולם המדעית, מוסרית, ערכית וכו' שלנו - אנחנו מוציאים את הדבר מפשוטו.
במילא אין להקשות על ליבוביץ', שהרי אם לפי הבנתו התפילה אכן לא מסוגלת לשנות את המציאות הפיזית, אזי אפילו אלף פסוקים מהתנ"ך שלכאורה מראים אחרת לא ישנו את דעתו.
*
איקה
לדעתי הרמב"ם אומר דברים ברורים כשמש, ואני שוב מצטט את משפט המפתח מתוך דבריו:
"והיה נעשה זה אז, כמו אילו בא נביא בזמנים הללו, וקורא לעבודת ה', ואומר, הנה ה' ציווה אתכם שלא תתפללו לו ולא תצומו ולא תשוועו לפניו בעת צרה, אלא תהיה עבודתכם מחשבה בלי מעשה כלל."
בנוסף צרפי לכך את דבריו של הרמב"ם במונ ג,כח:
ממה שראוי שתתעורר עליו הוא, שתדע כי ההשקפות הנכונות אשר בהן תושג השלמות הסופית, לא נתנה תורה מהן אלא תכליתן , וקראה להיות בהן בדעה באופן כללי, והוא:
מציאות ה' יתעלה,
ויחודו,
וידיעתו ,
ויכולתו
ורצונו,
וקדמותו.
ואלה כולן תכליות סופיות, לא יתבארו בפירוט ובהגדרה, אלא לאחר ידיעת השקפות רבות.
וכן גם קראה התורה להיות בדעה בדברים אשר סבירתן הכרחית בתקינות המצבים המדיניים. כגון זה שאנו בדעה, שהוא יתעלה יחרה אפו על מי שמרד בו, ולפיכך חובה לירוא ולפחד ולהשמר מן המרי. ...
והבן מה שאמרנוהו בדעות:
לפי שיש שתהא המצווה מתן דעה נכונה היא המטרה, לא יותר, כגון הדעה בייחוד, וקדמות האלוה, ושאינו גוף.
ויש שתהא אותה הדעה הכרחית בסילוק עוול או הקנית מידה נעלה, כגון הדעה שאחד יתעלה יחרה אפו על עושה עוול, כמו שאמר 'וחרה אפי והרגתי' וגו' , וכגון הדעה שהוא יתעלה עונה לצעקת העשוק או המתאנה מיד: והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/9/2004 16:16 |
|
| |
מו"נ
אתה בטוח שליבוביץ חשב שתפילות לא עוזרות כי לא הוכח מדעית?
או שנכון יותר לומר שזו היתה תפיסתו הדתית פילוסופית שהא-ל אינו סנטה קלאוס.
והוא לא האמין בכלל בא-ל היהודי שמתיחס אל ומשגיח על ברואיו.
ואם צדקו דברי הרי שבודאי צריך לשאול מהי השקפת היהדות
בנוגע לשאלות הללו ועל פיה לשפוט אם צדק או לא.
חייב לחזור לעיסוקי נאריך אולי בעתיד.
הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
|
|
|
|
| נשלח ב-20/9/2004 16:34 |
|
| |
ועוד בעניין התפילה ושאלת צרכים.
כפי שכבר נתבאר למעלה , אין להקשות על לייבוביץ מזה שנאמר במקורות שתפילה מועילה וכמו כן אין להקשות עליו גם אם בין יתר הטעמים לחובת תפילה יש טעם התולה אותה בתועלת שבה. קושיא תהיה אך ורק אם יתברר שהטעם הבלעדי לחובת התפילה מניחה שתפילה מועילה. וזה לא המצב בנידו"ד לענ"ד.
בזה שנאמר שאדם חייב לבקש צרכיו, לא נאמר שהבקשה תיענה ומק"ו שזה לא אומר שהחובה תלויה באפשרות ההיענות. ותמיהה לי מילתא טובא שמקשים מזה על לייבוביץ בשעה שכלל אין המדובר ברעיון מחודש של לייבוביץ אלא ברעיון המופיע הרבה במקורותינו . לעת עתה יש בידי את הבית אלוקים להמבי"ט (שער א' פ"ב ?) שבו הוא כותב במפורש שאין תכלית התפילה השגת המבוקש. ובזכרוני החלוד נמצאים כמה וכמה מקורות נוספים שבהם מופיע הרעיון הזה וצריך רק לחפשם קצת.
ולביאור העניין על פי הפשט, למה יהא חובה שאדם יבקש צרכיו מבלי שתכליתה תהיה השגת המבוקש , אפנה את המעיין לספר הנ"ל ונראה לי שאפשר לשנות במעט את הפירוש המופיע שם בכדי שיתאים לתפיסה לייבוביציאנית עיי"ש ודו"ק.
קעלעמר
אינני חושב שלייבוביץ ערך או הסתמך על מחקר בנושא , אבל הוא הרבה לטעון טענות כמו "לא רואים שאנשים דתיים מתים פחות מסרטן" וכדומה.
לשאלתך האם עמדתו נובעת מהשקפתו הכללית ביחס לתפיסת הא-ל , אינני יודע מה קדם אצלו למה האם הרעיון ששאלות עובדתיות אינם אמורים להיות מושפעים מאמונות דתיות הביאו לרעיון שגם מבחינה דתית עדיפה השקפה כזו וכל השקפה אחרת היא עבודה זרה, או להפך שמקודם אימץ את ההשקפה הראציונליסטית ביחס לא-ל וזה פינה אצלו מקום לדעה שענייני הטבע נודעים לנו אך ורק בכלים של מדעי הטבע. מבחינה לוגית פילוסופית נראה לי ששני הרעיונות קשורים זה בזה .
בכל מקרה, לא נראה שאפשר להכריע בשאלה האם לייבוביץ צדק על פי מקורות, שהרי חלק מההשקפה הלזו היא שמקורות אינם מחייבים בכגון דא. אפשר לדון בה אך ורק על סמך הגיון חיצוני שאינו מסתמך על מקורות.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/9/2004 17:00 |
|
| |
כונתי לא היתה האם הוא צדק על פי המקורות אלא האם פירש אותם נכון.
תפיסת "עזב השם את עולמו" היא ודאי כפרנית הלכתית [שכה רבות נתלה בה] ולכן הוא בהחלט שקע בפרדוקס ,מצד אחד קידש את ההלכה ומצד שני ההלכה קובעת דרכי חשיבה שאותם לא קיבל ואף כפר בהם.
כדי לחדד הייתי אומר שליבוביץ היה צריך להקפיד לא לשתות את יינו. [אפילו שהלכתית מותר לכופר לשתות את יינו.. כמובא בשו"ת]
מפי בנו שמעתי פעם, שאביו חשב כמותו ביחס לשאלת האל .והמסקנה היא שהוא היה אתאיסט [אפילו לא שפינוזאיסט]
ומתוך כך גזר את השקפת עולמו המוצהרת. כל עבודת האל שלו היתה עקירת האלילות דיקא. שהרי אין אל אלא יש חובה ערכית לעקור אלילות . וזה עמוק מאד ומופלא בעיני.
אבל זה לא היהדות, גם לא של הרמב"ם.
הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
|
|
|
|
| נשלח ב-20/9/2004 17:02 |
|
| |
עוד כמה הערות בנוגע לתפיסת התפילה של ליבוביץ':
1. יש סיפור מפורסם על החזון איש. מספרים שהוא היה נוהג להאריך מאוד בחיפוש חמץ בערב פסח. פעם שאלו אותו מדוע הוא כל כך מאריך, הרי ממילא כולם מנקים את הבית היטב ושוטפים אותו לפני ערב פסח, כך שאין שום סיכוי שאכן יימצא פירור חמץ כלשהו.
על כך ענה החזון איש: חז"ל תיקנו לחפש חמץ בערב פסח, הם לא תיקנו דווקא למצוא חמץ ...
ואכן בהחלט היה מקום להקשות על החזון איש, אבל מכיוון שהוא לא היה ישעיהו ליבוביץ' אין להקשות עליו (וד"ל...)
2. אני אישית חושב שבקרב כל החוגים ביהדות היו קשיים לא מעטים בנסיון להבין את מהותה של התפילה. כך למשל בקרב המקובלים ובחסידות אנחנו רואים תפיסה מיוחדת של התפילה, לפיה תפקיד התפילה הוא לא בהכרח להשפיע בעולם הזה, אלא להשפיע בעולמות העליונים. כלומר האדם מתפלל על צרכיו האישיים, אבל למעשה התפילה היא ביטוי למילוי החסרון בשכינה, וכך ממילא גם אם התפילה לא מתקבלת בעולם הזה, הרי שהשכינה "מתוקנת" בעולמות העליונים.
וכן ריה"ל מתאר את התפילה כ"מזון רוחני" שממנו ניזון החסיד, וגם זוהי תפיסה שרואה את עיקר התועלת של התפילה לא דווקא בעולם הזה במובן הפשטני של המילה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/9/2004 17:11 |
|
| |
בדרך כלל מתקבל הרושם שלייבוביץ כפר בהשגחה המתערבת בחיי היהודים וכן במושג שכר ועונש ומכאן השקפתו לגבי תפלה שהרי תפלה מבוססת שהשם מעורה בחי יום יום ומאזין ומקשיב לקול תפילתינו, ומכאן כפירתו בביאת המשיח הדורשת התערבות השם בחיי היום יום שלייבויץ המדען כפר.
ונתלה על הרמב"ם שניסח שכר ועונש והשגחה כאחד מעיקריו בטענה שנראה שהעקרון הוא לעבוד ה' בלי צפי' לשכר אלא לשמה. ובאמת כבר נאמר כך במשנה באבות אל תהיו כעבדים המשממשין את הרב על מנת לקבל פרס וביחד עם זה כבר נאמר שמזה כפרו הצדוקים כי לקחו הדבר באופן חד צדדי. ובעצם היהדות מצויה על שני מסלולים: מחד, סבורה שאכן עיקר היהדות לא לשם שכר, ויחד עם זה הרי היהדות מחייבת להאמין שאכן יש שכר לצדיקים.
כידוע קיימים המיימוניים הקיצוניים הרדיקלים בימי הביניים (כמו הר"ש אבן תבון, אבן כספי, ורלבג וחביריו בפרובנס ובזמנינו שטראוס ותלמידיו, רביציקי וכו' ובפורום ר"צ) החיים על פי הרמב"ם הנסתר האיזוטרי, ולדידם מפרשים שעיקר היהדות היא החכמה ולא המעשה וכן בהשגחה יש להם הבנות אלוגוריות באמונה זו (ראה ספרו של הלברטל בין תורה לחכמה שהאריך בזה בטו"ד). ועיקר טענתם היא טענה אריסטוטלית על אי שינוי בא-ל.
אך מענין שי"ל אינו סבור כהאיזוטרים והוא טוען וכן תלמידתו איקה כאן, שאין שני רמבמי"ם, אך כדברי מו"נ הנכונים שסיבת י"ל היא מודרני ומדעי בעליל, שהנה כלום חרדים מתים פחות מסרטן? וממילא כופר בכל היהדות הסותרת את המדעיות, וכל היהדות אינה אלא קבלת עול. ובודאי כופר בנסים שאין הם תופעה טבעית בעליל! (אך מדוע
[צדק גם מו"נ בהביאו השוואה לתוכן התפלה החסידית ששללה את התפלה האנוכית של בקשת צרכיו, והעמידה התפלה על בקשה בעד השכינה (כמובן שי"ל וסיעתו יטענו שגישה זוהרית שהתפלה צורך גבוהה, אין לך כפירה גדולה מזו)].
כיצד מתמודד היהדות בטיעון של "אותותינו לא ראינו"? היא מחלקת בין זמן הגאולה לזמן הגלות. אך י"ל כופר במושג הגאולה כשינוי קוסמי, וממילא ישוב זה לא קביל אצלו
לפועל בכפירתו בביאת המשיח, בהשגחה מוחלטת, בנסים, בשכר ועונש, בנצחיות הנשמה, הריהו מפקיע מגדר שלומי אמוני בני ישראל.
ועדיין שאלה אחרונה: האם האמין בעולם הבא? לכאורה עולם הבא אינו סותר המדע? (אם כי לא מוכח במדע והרי זה עצמו סתירה?)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/9/2004 17:16 |
|
| |
קעלעמער
לגבי קפירע כלל אינני בטוח שאתה צודק. מי שמגיע מתוך עיונו למסקנא מסוימת קשה לומר עליו שהוא קויפער ודומני שזו אכן דעתו של בעל העיקרים . (דרך אגב, האם פשוט שמין מנסך יין? מה הדין בפשוט העם שאינו יודע שלהקב"ה אין גוף ותמונה להרמב"ם?) אמנם יש לכאורה דעות אחרות בזה ובראשם הרמב"ם גופיה . אך בכל מקרה השאלה הרלוונטית היחידה היא אך ורק במקום שיש נפקותא הלכתית (כמו יין נסך) ובזה נראה שיש להקל בקויפער בשוגג (וכי יש אונס גדול מזה ומה עם דעת הרמב"ם עצמו לגבי האנוסים?) בצירוף אלה החולקים בגדרי העיקרים וצ"ע.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/9/2004 17:25 |
|
| |
מסתברא
לפועל בכפירתו בביאת המשיח, בהשגחה מוחלטת, בנסים, בשכר ועונש, בנצחיות הנשמה, הריהו מפקיע מגדר שלומי אמוני בני ישראל.
הוא לא כפר בביאת המשיח. הוא רק האמין שהחובה לצפות לו לא בהכרח משמעותה שיבא. ההפך אילו כל האמונה היתה מבוססת על בואו הפיזי לא היה משמעות עמוקה לאמונה. רק הציפיה היא המשמעותית.[וכמובן לא נשכח את רבי הלל.]
השגחה מוחלטת הוכנסה בצורתה המוחלטת ע"י החסידות.
אבל בשורה התחתונה אני מסכים איתך שליבוביץ פירש את היהדות כמכלול לא כפי שהיא באמת וזו השאלה.
אבל איקה טוענת שגם זה היה היחס לרמב"ם והיא צודקת כמובן לתקופת הרמב"ם. ואפילו בתקופתינו אילו נכנס הרמב"ם ל770 או לפונביז והיה מסביר להם את דעתו כפי שמובאת במורה. היו סוקלים אותו באבנים.
[המזל של הרמב"ם שזה בספר שלא לומדים.]
הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
|
|
|
|
|
