רב צעיר
הואיל והגדרת אותי כילדותי, מה שאני בהחלט מקבל כמחמאה, אני מצרף את הקטע הבא שהתפרסם בהארץ בערב יום הכפורים.
קעקלעמר,
הקטע הבא בהחלט מעיד על מורכבות חשיבתו.
איקה,
הקטע הבא בהחלט מעיד על גסות רוחו של האדמו"ר זצ"ל
שתהנו !
נגד ליבוביץ'
מרדכי שלו
ב"הארץ" מיום 21.8.1994, מלפני עשר שנים, תחת הכותרת המרשימה "קבורת הרוח", מעלה אחד הכותבים על נס את ישעיהו ליבוביץ' כ"איש שהתואר נביא ראוי לו אולי יותר מכל איש אחר בתולדותיה" (של מדינת ישראל). "מאז היום השביעי של מלחמת ששת הימים היה ליבוביץ' למצפון הלאומי במלוא מובן המלה. כשכולם עוד יצאו במחול השיכרון הלאומני, ליבוביץ' קרא את המפה המוסרית. אמיתות שהיו כיום לנחלת הרוב השפוי בארץ, בדבר ההשחתה שבכיבוש ובזכות הלגיטימיות של העם השכן להקים לעצמו בית לאומי בצד הבית הלאומי היהודי, נשמעו מפי ליבוביץ' כבר בבוקר שאחרי. אחוזי תזזית משיחית לאחר הניצחון המשכר, גינו אותו אז כמעט כולם על השתלחויותיו משביתות השמחה".
ומה באמת אמר ליבוביץ' ב"בוקר שאחרי" ו"ביום השביעי" למלחמה? בחודש שבו אירעה המלחמה, יוני 1967, התראיין ליבוביץ' למוסף "הארץ" אצל סילבי קשת, ובקטע המכריע של הראיון היה הוא השואל והמשיב גם יחד:
"השאלה היא: אחרי שעשינו את הדבר המוצלח הזה (כלומר, את המלחמה) מה הלאה?" ותשובתו, עד כמה שהיא נוגעת להווה ולעתיד: "אני מודה ומתוודה: אינני רואה מוצא".
אם מישהו חושב שנפלה כאן טעות, או אי-הבנה, יקרא את סיכום עמדתו של ליבוביץ', מפי ליבוביץ' עצמו: "באשר למצב עכשיו: אינני יכול לבוא בטענות אל שום אדם, כי אינני רואה שום מוצא. לו היו אומרים לי: בוא להחליט, הייתי נשאר חסר עצה". במלים אחרות: לא זו בלבד שאין ליבוביץ' מוכן ב"בוקר שאחרי" ו"ביום השביעי למלחמה" למלא את תפקיד ה"נביא" או "המצפון הלאומי" שהועידו לו לאותם ימים, אלא שאפילו היה מתבקש לעשות זאת, לא היה יודע מה לעשות ואיזו החלטה לקבל.
"אם נבלע אפילו חלק ניכר ממה שכבשנו, הרי נהיה חלשים לאין ערוך. עוד מיליון ערבים יערערו את כל יסודות קיומנו. מצד שני, אם ניסוג מרצוננו הטוב, זה בלתי אפשרי". כך במפורש! "בלתי אפשרי"! ולא משום שהממשלה או העם באיוולתם אינם רוצים, כביכול, לסגת, בעוד שליבוביץ' רוצה, שהרי "באשר למצב עכשיו אינני יכול לבוא בטענות לשום אדם".
ליבוביץ' שולל ביום השביעי פתרון של מדינה פלשתינית, בנימוק ש"בעיני כל האומה הערבית הם יהיו קוויזלינגים", ובכלל איננו רואה כל סיבה שתמריץ את הערבים להגיע אתנו להסדר כלשהו. עם זאת, כאמור, "אני רחוק מהאשליות של אורי אבנרי וחבריו".
"אחרי שנכבשה העיר העתיקה", סיפרה לימים רעייתו של ליבוביץ', "הוא הלך לשם מיד לראות את העיר... היה הולך לשם ביום ובלילה, שוב ושוב". ולא רק מפני שבימים עברו היה ממפקדי ההגנה בעיר העתיקה ורצה לראות היכן לחם, אלא משום "שהיה נרגש עד לדמעות, כמו ילד קטן, מכך שהעיר העתיקה בידינו" (על-פי דליה שחורי, "הארץ", 21.8.94).
ובכן, כשכולם בכו - גם הוא בכה. כשכולם רצו, גם הוא רץ.
את הראיון עם סילבי קשת השמיט ליבוביץ' מספרו "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל", על אף שהבטיח ב"פתח דבר" כי "לא העלים ולא מחק או שינה פרטים שלא נתאמתו ושיפוטים שנתגלו כמוטעים". בהתאם להשקפותיו החדשות נבדל ליבוביץ' מן הרוב המכריע של המצדדים בפינוי, ואפילו בפינוי מוחלט של "השטחים", בכך שרוב זה, חרף נכונותו המוצהרת והכנה להחזיר את רוב רובם של "השטחים", ביקש בכל זאת להחזיק בהם כקלף מיקוח עד להשגת הסכם שלום, וכאמצעי כמעט יחיד להשגתו, בעוד ליבוביץ', לאחר שנתיישבה עליו דעתו, לא תלה את הנסיגה בשלום.
בראיון אחר עם סילבי קשת, ב"הארץ", 21.3.69, ניסח זאת ליבוביץ' כך: "נקודת המוצא שלי שאינני רואה סיכוי לשלום ישראלי-ערבי בעתיד הנראה לעין, מה שנעשה ומה שלא נעשה. אני משתדל לחשוב על הדבר הזה כאילו הייתי מנהיג ערבי. לא הייתי מסכים לשום שלום. זה הנורא במצבנו. אין לנו שום פיתיון לשלום... ולהם אין דבר להפסיד וסיכוי להרוויח הכל. לא היום, בעוד 15-10 שנה".
והנה, שנה אחת בלבד אחרי שאמר את הדברים הללו כבר הציע לנו סאדאת, מנהיג המדינה הערבית המאוכלסת והחזקה ביותר באותם ימים, הסכם שלום. בניגוד גמור, אם כן, לפסיקתו של ליבוביץ', התברר תוך שנה אחת בלבד שברשותנו פיתיון אדיר לשלום ושמו שטחים, ושבזכות פיתיון זה הוצע לנו שלום על ידי מצרים ב-1970, אך ורק מפני שלא שמענו לנבואות השקר ולעצות האבדון של ליבוביץ' ב-1969, ולא פינינו את סיני ואת יתר השטחים באורח חד-צדדי, "וללא כל קשר לשלום", כפי שדרש בכל תוקף ובשצף קצף. הוא גילה איפוא עיוורון מוחלט לא רק לגבי עצם האפשרות של השגת שלום עם הערבים, אלא גם לגבי הנסיבות שבהן הסכמים מעין אלה עשויים להתבצע.
בשתי הפונקציות "הנבואיות" שלו כחוזה וכמנחה נכשל ליבוביץ' כישלון חמור, ולא רק לגבי תהליכים חיצוניים אלא גם לגבי תהליכים פנימיים. הרי כבר במארס 1968 קבע ליבוביץ', בראיון ל"ידיעות אחרונות", כי "תוך זמן קצר... המדינה השלטת על אוכלוסיה עוינת של מיליון וחצי, שני מיליון זרים תהיה מדינת ש"ב, עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור ועל המשטר הדמוקרטי".
"מלחמה? לא תהיה שום מלחמה. בוש לא יעז לצאת למלחמה, כי העם האמריקאי לא רוצה במלחמה ובעלי הברית בפירוש מתנגדים... דבר אחד ברור: מלחמה לא תהיה" (ראיון עם ליבוביץ' ב"על המשמר", ינואר 1991). "ברור"! על סף מלחמת המפרץ היה ברור לליבוביץ' שמלחמה לא תהיה. בתקופות שקדמו לשתי הצעות השלום של סאדאת היה ברור לו באותה פסקנות ששלום לא יהיה! בימים שלפני עליית למעלה ממיליון יהודים מברית המועצות היה ברור לו ש"אפסו כל הסיכויים לעלייה יהודית גדולה", שכן "אפסה היהודיות", ובלא יהודיות, לפי ליבוביץ', אין עלייה. ומי עלה לארץ לאחר נבואה זו? דווקא הציבור היהודי, הרחוק ביותר מכל "יהודיות" בעולם כולו!
אין להכחיש כי ליבוביץ' היה האישיות הכריזמטית האחרונה במדינת ישראל. מעריציו הצליחו לרקום סביבו לא רק מיתוסים אלא גם אתוסים. על-פי אתוסים אלה כל אדם חייב בכבודו של ליבוביץ', ואין ליבוביץ' חייב בכבודו של שום אדם. כך הופכים יריבי ליבוביץ' בפיו לא רק לנאצים ופשיסטים, אלא גם לשרצים, בהמות, נבלים, חוליגאנים, פילגשים, עמי-ארצות, מקרים אבודים ועוד ועוד.
מפי ליבוביץ' היו מעריציו מוכנים לשמוע כי ואנונו הוא "חלאת המין האנושי" מפני שהתנצר; רות בלוי היא תפארת המין האנושי מפני שהתגיירה; סימון וייל אינה שום דבר מלבד "סתם משומדת", אף שאפילו לא השתמדה; הפסיכואנליזה היא אפס מוחלט ואינה אלא עיסוק יהודי, שהיהודים מרבים לעסוק בו מפני שמרוויחים בו המון כסף; את באך יש לשנוא מפני שכתב מוסיקה נוצרית והנצרות היא אנטישמית, בעוד שאת ואגנר מותר לאהוב, שכן בלאו הכי כל גוי גדול היה אנטישמי. מה שכחנו? "היטלר הוא האישיות הגדולה ביותר בכל ההיסטוריה האנושית ששנאת היהודים שלו היתה... כנה" ולדעתו, אילו נתפס אסור היה לשופטו.
כל מי שקרא את ליבוביץ' בעיניים בלתי משוחדות יודע בוודאות גמורה מה היה ייעודו המקורי, שבו בגד וממנו ערק. ייעודו המקורי, הראוי להערכה, היה לנהל מאבק על עיצובה של מדינת ישראל כמדינת הלכה, תוך כדי עיצוב מהפכני חדש של ההלכה עצמה. זה היה אמור להיות מפעל אדירים, וכדי להתייצב בראש המאבק הזה היה צורך בכישורים רב-תחומיים, במישורים רבים ושונים, ובראש וראשונה במישור הפילוסופי, התיאולוגי, המדעי, המסורתי והחברתי, שכולם, אם כי חלק ניכר מהם רק בכוח, עמדו לרשותו.
לליבוביץ' לא היה אומץ לב לנהל את המאבק הנורא הזה, וכשהגיע הרגע לפתוח בו - הוא ערק ממנו. גולת הכותרת של עריקה זו היתה הסכמתו לשמש כעורך "האנציקלופדיה העברית", עריכה שסתמה את הגולל על מפעלו המקורי שטרם התחיל בו. היא היתה בזבוז אדיר של כוחותיו, ולא הביאה לשום תוצאות מיוחדות במינן בתחום האנציקלופדי, אם להשתמש בלשון המעטה.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=480539&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0
 |
|
|
