http://www.haaretz.co.il/literature/1.1922460

ב–22 באפריל 1993 התקיים בסינמטק של ירושלים כנס לכבודו של ישעיהו ליבוביץ, אחרי שוויתר על פרס ישראל. ההרצאות ראו אור ב–1995 בהוצאת כתר. לאחר מכן אירגנה יונה הדרי מפגשים בדירתו הצנועה, מול מצלמת וידיאו. במשך ארבעה ימים, ליבוביץ היה כבר בן 90, הגיעו להתפלמס אתו על דברים שנשאו באותו יום עיון בסינמטק: אבי שגיא, זאב הרווי, משה הלברטל, אסא כשר, תמר רוס, יעקב לוינגר, אליעזר גולדמן, עזמי בשארה ויוסי זיו. הוויכוחים כונסו בספר הכולל גם תקליטור וידיאו של המפגשים מעשה ידיו של יוסי אבישר.

כאן אפשר לראות עד כמה האיש הזקן צלול, חוזר על עמדותיו בעקשנות, משתמש בדוגמאות כדי להסביר את עצמו ומתבצר בעמדותיו הבסיסיות: רק המדע הוא אוניברסלי, אינדיפרנטי לערכים, וערכים אינם מוחלטים אף פעם. אדם פועל מכוח רצונו, ברצונו להיות מנוול - הוא מנוול, וברצונו להיות איש הגון - הוא איש הגון.

*************** height="315" src="http://www.youtube.com/embed/vKZtzmjm-FM" frameborder="0" width="468" allowfullscreen=""><*

עוד כתבות בנושא

• חידת סמכותו של ישעיהו ליבוביץ28.09.2012 | 11:44

כבר קראנו הרבה על ליבוביץ, שבלי השכלה של ישיבה, תפס, בזכות ההבנה העמוקה שלו את הרמב''ם, את הרוח ה''ליטאית'' של הדת היהודית, ובכוחו לצטט ולהביס וגם לבקר את התפישות ה''שכנות'' ליהדות: מיסטיקה, משיחיות, גוש אמונים. ''מיסטיקה זו הגישה האנטי־יהודית. לכן בעולמה של הלכה אין מיסטיקה, כי ההלכה היא עבודת השם. ביום הכיפורים אין מיסטיקה. בל''ג בעומר יש מיסטיקה''.

הרב הגדול סולובייצ'יק, סיפר ליבוביץ, סירב להצעה להיות הרב הראשי לישראל, מפני שאמר כי דבר ראשון שיצטרך לעשות יהיה לבטל את ל''ג בעומר ודבר זה יהיה כאן איום ונורא. חשוב יותר, מבחינתו היה שאי אפשר להתנסות בחוויה דתית. בני ישראל שעשו עגל זהב - לדבריו, התועבה הגדולה ביותר בהיסטוריה היהודית - ביקשו להם אלוהים. היהודי הדתי אינו מבקש אלוהים, אינו מדבר עם אלוהים. לעבוד את אלוהים פירושו להיות מעשן ולהימנע מעישון בשבת. אין לכך קשר עם מוסר. ולא עם פוליטיקה.

יש לליבוביץ עמדות ביחס למוסר. יש לו עמדות מפורסמות עוד יותר בענייני השטחים והסרבנות. הרגעים הנוגעים ביותר ללב בסדרת המפגשים המתועדים הם הרגעים שבהם הוא משוחח עם אנשים הקרובים לו ביותר מבחינת עמדתם היהודית: פרופ' אליעזר גולדמן ‏(איש קיבוץ שדה אליהו‏), פרופ' יעקב לוינגר ‏(חבר לדרך של ליבוביץ, אחיו של מנהיג המתנחלים‏), ועם פרופ' תמר רוס. בשיחות אתם עולה, יותר מכל, תפישתו הטרגית של ליבוביץ את הדת היהודית.

ליבוביץ. ''לעבוד את אלוהים פירושו להיות מעשן ולהימנע מעישון בשבת'' . צילום: אלכס ליבק

בשיחה עם עזמי בשארה אומר ליבוביץ: ''אינני יכול להצביע על שום דבר, לא בריאליה של החיים ולא בחיי הרוח, שהוא נכס משותף לכל אלה שמוכרים כיהודים, שגם אני מכיר אותם כיהודים, והם מכירים את עצמם כיהודים. זאת היא הבעיה הגדולה של העם היהודי. היא התחילה שניים שלושה או דורות לפני שחלמו בכלל על מדינה יהודית. היא התחילה בראשית המאה התשע-עשרה... את פיתרונה אני אינני יודע, אינני יודע. מבחינה דתית הבעיה הזו לא קיימת, מפני שמבחינה דתית יש הגדרה ותשובה מיהו יהודי, אבל רובם של בני האדם, אותם בני אדם, אשר בכנות רואים את עצמם כיהודים, ואני מטעים את המלה בכנות, אינם מכירים בהגדרה הזאת''. זהו גרעין הטרגדיה.

בשיחה עם תמר רוס: ''עניין מעמדה של האשה איננו הבעיה שנשתנו התנאים והנסיבות, אלא שזו לא אותה אשה שבה עוסקת ההלכה... כאן לא מדובר בשינוי בהלכה. מדובר על כך, שהיום, לגבי מחציתו של עם ישראל, שהן נשים, אין הלכה כלל... הלכה אינה יודעת על מציאותה של אשה שמצד אחד היא אם לששה ילדים, והיא מלמדת פיזיקה באוניברסיטה העברית. נו, אין דבר כזה. אבל היא ישנה''.

ובמקום אחר: ''לא מדובר בפרצות בהלכה. מדובר בדברים שההלכה איננה עוסקת בהם. ההלכה איננה עוסקת במדינת ישראל, אינה עוסקת באשה, כמעט איננה עוסקת באף בעיה מהותית. ההלכה איננה עוסקת בעובדה שיש הומוסקסואלים - 'לא נחשדו ישראל על כך'. עכשיו אנחנו מגיעים לנקודה המכרעת המסכמת את הדיון: עם ישראל, זה עמנו, איננו אותו עם ישראל שעליו מדברת ההלכה... עם ישראל שאיננו מוחזק יותר להיות עם התורה זו עובדה היסטורית שההלכה אינה מכירה אותה''.

יונה הדרי שואלת אותו: ''מה צריך להשתנות בהלכה?'' וליבוביץ משיב: ''לא להשתנות, לחוקק מחדש. העובדה היא שיהדות ההלכה מתה. פשוט מתה''. חשוב להדגיש: לא מדובר בתביעה לרפורמה, במובן של היהדות הרפורמית: ''אשה שיש לה וסת. זה דבר קטן? זה דבר אקזיסטנציאלי. אשה שיולדת ילדים, האשה שעליה נאמר 'ודבק באשתו'. עליה מדובר, עליה נאמר 'ואל אישך תשוקתך'. האשה הזאת חיה וקיימת גם היום. אבל אשה ש'אין דרכה' לשבת בבית דין, זה שקר. האשה שאנו מכירים דרכה כן לשבת''.
באביב 1993, שנה לפני מותו, חוזר ליבוביץ לאותם דברים שכתב עוד בביטאוני בני עקיבא בגרמניה: ''פרוגרמת חיים ציבוריים לפי התורה - אנחנו צריכים לחוקק אותה''. וכאשר תמר רוס תוהה אם יימצא הציבור שיצליח בפרוגרמה הזאת, הוא משיב לה: ''ולכן אינני בטוח בעתידה של היהדות''.

בהקשר הזה, כעסו הגדול על הרבנים החשובים. ''לאלה שמוחזקים היום כפוסקי הלכה אין שום הבנה במה שיש לעשות''. על הרב שלמה זלמן אוירבך, ‏(''פוסק הדור''‏): ''אני לא רואה בו בעל הלכה מוסמך. הוא לא מבין כלום בענייני העולם, ולכן הוא איננו מוסמך ידע בתורה''. ובהמשך, ''הרב הראשי מטעם גולדה מאיר, הרב עובדיה יוסף, איננו רוצה שתלמידיו יילכו ללמוד תורה אצל אחותי נחמה. תורה מפי אשה? ואדם זה מוחזק מורה הוראה בישראל. הוא מטופש ומרושע''.

מבחינתו רב אינו יכול להשתמש בפסוק מהתלמוד, הטוען כי אין הומואים בעם ישראל, כדי לשלול את ההומוסקסואליות, שהרי יש הומוסקסואלים. רב אינו יכול להעמיד ברירה לתלמיד ישיבה: או ללמוד בישיבה או ללמוד מתימטיקה באוניברסיטה. מבחינתו, רב אינו יכול לשלח מעל פניו אשה החיה עם גבר בלא קידושים.

בעת שעבדתי על הרשימה הזאת, ראיתי כתבה בערוץ 2, ובה רואיינו יוצרי סדרה על ליבוביץ, סדרה שתשודר בערוץ 8. הם אמרו בין היתר: ''השמאל לא הבין שליבוביץ לא היה פציפיסט'' וגם ש''לא היה הומניסט''. הצרה עם הרבה בימאי טלוויזיה - בהנחה שהכתבה לא סירסה את דבריהם - שאין להם מושג עם מי הם מדברים לפני שהם ניגשים לעשות סדרה.

כדי להבהיר כמה דברים כאן לגבי אווילויות החוזרות בטוקבקים ובפייסבוקים וביוטיובים: ליבוביץ הדגיש בכל אירוע, שאיננו פציפיסט, שלחם ב–48', שלא היה חבר בברית־שלום, וכל מי ששמע אותו, ידע כי איננו הומניסט. אין בכך שום דבר יוצא דופן. לואי אלתוסר היה אנטי הומניסט. מישל פוקו היה אנטי הומניסט. המשותף להם אינו קיים כלל ‏(אם לא מגיעים לשפינוזה‏).

ליבוביץ היה חדור איבה לכיבוש, הספר כולל תצלום של חייל ישראלי, שרובהו מפחיד ילד פלסטיני. הוא הראה את התצלום הזה לבני שיחו, כדי לומר מהי מדינת ישראל בעיניו. הוא שב וקרא למרי של סרבנות המונית כדי להתנגד לכיבוש. בנפרד מכל זה, שנאתו לגוש אמונים ולמתנחלים נבעה מדבקותם הדתית ב''אדמת הקודש''. אבל דברים אלה נדונו כל כך הרבה, שכתבה בערוץ 2, או סדרה בערוץ 8, אינן מעלות ואינן מורידות.

בתום הסימפוזיון בסינמטק הזכיר ליבוביץ את הפרדוקס הגדול ביותר הקשור בו: כל עבודתו האקדמית, משך עשרות שנים, היתה בתחומי מדעי הטבע. אף מתפלמס אתו לא דיבר על עיסוקו זה. בכל השאר, סוציולוגיה, פילוסופיה, היסטוריה וכו', יודע הוא מעט, כך אמר, אף שענווה לא היתה אחת מהתכונות שלו, אמר. ראוי לקרוא בספר המרתק הזה. הכריזמה של האיש עולה מכל עמוד.

   http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?cat_id=4&topic_id=3031509&forum_id=771

אני מביא כאן תמלול תשובה של לייבוביץ בכנס בבר אילן.
התשובה נתנה בעל פה, ללא הכנה, והיא באה כאן כלשונה, ללא עריכה.
עודד

31.3.1990

ישעיהו לייבוביץ

מצוות לשמן ושלא לשמן - תשובה למשיגים

הנאה רבה נהנתי, הן מדברי ידידי אבי רביצקי, והן מדברי חברנו המנחה, אשר ביסודם של הדברים ... הסכימו אתי! ואני צריך לעשות מאמצים גדולים, כן, - אני אומר את זה בלי שמץ של אירוניה, - מאמצים גדולים בכדי לגלות במה הם בעצם חולקים עלי.

הלא הנושא שלנו, או הנושא שאני הצעתי אותו, ענין של 'לשמה ושלא לשמה' והרבה דברים שנאמרו כאן, וביניהם הרבה דברים גדולים וחשובים מאד מאד, ונכונים מאד מאד, לא רק דברי היו נכונים, זה מובן מאליו, כן, אבל גם הדברים האחרים שנאמרו כאן, היו ביניהם הרבה דברים גדולים וחשובים ונכונים מאד מאד, אבל לא התיחסו בדיוק לנושא שלנו. ולכן אני רוצה כאן להסתפק בשתי הערות.

קודם כל הענין הזה על הסיום הזה של 'מורה נבוכים', בענין 'חסד משפט וצדקה'.

הרמב'ם הקדים לאותו פרק נ'ד את פרק נ'ג, שבו הוא כותב בפרוש, כן, שכל הפרק הזה אינו אלא הקדמה לפרק שיבא אחריו, כן. ומה פרוש הדבר הזה? שמה שאמור בפרק נ'ד, כן, הסוף הוא איזה דרשה, כן, דרשה, [במובן ה-] לא מחקר, כן, אלא דרשה המופנת לאדם, כן, חנוכית, כן, שזה משור אחד. אבל המשור האמתי הוא אחר לגמרי.

הלא הרמב'ם מתיחס לפסוק הזה בירמיהו כפסוק המבטא את ענין של הכרת אלהים. ועכשיו לא נדבר מה באמת מתכוון ירמיהו הנביא. מה שהוא מתכוון לא קשה להבין את זה, אבל מה הכוונה שהרמב'ם מכניס בדבר הזה, כן: 'כה אמר השם: אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל  השכל וידוע אותי כי אני השם עושה חסד משפט וצדקה בארץ, [כן,] ובאלה חפצתי'[1]. ובזה הוא גם אחר כך [מסכם] מסיים פרק נ'ד.

אבל פרק נ'ג הוא אומר לנו משהו, שפתאום נמצא משור אחר לגמרי. לכאורה, לפי הפשט, ויש להניח שזה באמת היתה כוונתו של ירמיהו הנביא, כן, אף על פי שלעולם אין אנחנו יכולים להגיד בודאות מה היתה כוונתו של נביא בדברים האמורים בשגב רב, כן. לכאורה הלא הרמב'ם יכול למצא בזה סתירה: 'בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי' וידיעת השם זאת היא הכרה שאין לו תארים. אל תשכחו את הענין המרכזי הזה של כל התאולוגיה של הרמב'ם, כן. ובשיחות שהיו לנו היום בנסיבות אחרות כבר נגענו בדבר הזה, שגם התאר של יודע, כן, ורוצה, למעשה לא חל על אלהים כלל אם אנחנו משתמשים במונחים רצון וידיעה בקטגוריות אנושיות, כן. והנה פתאום, לכאורה, 'השכל וידוע אותי כי אני השם עושה חסד משפט וצדקה' - הפונקציות שאלהים ממלא בעולם. והרמב'ם מסביר:

'חסד' עבור האלהים זה לא מה שאנחנו קוראים 'חסד' ומבינים מושג חסד בינינו. זה עצם קיומה של המציאות. העובדה שיש מציאות זה חסד אלהי, שהרי המציאות היא קונטינגנטית, זאת אומרת, אין לזה שום משמעות מוסרית.

'משפט' - 'אני השם עושה חסד משפט'. 'משפט' זה הסיבתיות הקימת בקוסמוס. שכל דבר מתחייב מדבר אחר. כן. זאת אומרת, המונח 'משפט', כשהוא מיוחס לאלהים, גם כן אין לו שום תוכן אתי אלא תוכן אקזיסטנציאלי.

'צדקה' - שהחי מסוגל לפעול באופן ספונטני, מקרבו. נתנת לו היכולת הזאת שאיננה קימת בכל העולם הדומם.

בסוף פרק [נ]ד שהרמב'ם אומר, - וזה ממש דרוש, דרוש חנוכי, - על אלהים נאמר שהוא עושה 'חסד משפט וצדקה', המשמעות של הדבר הזה איננה חנוכית כלל וכלל, כן, היא אמונית טהורה, כן:

'חסד' - שיש מציאות.

'משפט' - שיש סיבתיות.

'צדקה' - שיש פעילות ספונטנית של החי.

אבל מאחר שאלהים נקרא בתארים אלה, לכן אתה חייב לפעול על פי התארים האלה באותו מובן שיש להם במציאות האנושית: שאתה תהיה איש מלא חסד, ותנהג במשפט, ותנהג בצדקה.

הנה כאן הדגמה נפלאה למה שאני קראתי  'שני המשורים' שבהם הרמב'ם מטפל באמונה. כי 'חסד משפט וצדקה' במשור אחד זה הוראות לאדם: להיות איש, כן, גומל חסד, כן, ועושה משפט, כן, ועושה צדקה. אבל משור אחר, 'חסד משפט וצדקה' זה העובדה שקיים עולם מפני שיש אלהים. וזה ההלכה הראשונה שבמשנה תורה: 'כל הנמצאים בשמים ובארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.' אני מעיר את תשומת לבכם [לרבי מאיר דורא[2]] )שבמשנה) שבהלכות יסודי התורה אין רמז לכך שהאלהים ברא את העולם, שזה גם כן רק פונקציה של אלהים, וכאן מדובר על הכרת אלהים מבחינת אלהותו ולא מבחינת הפונקציה. ולכן לא נאמר: 'כל הנמצאים בשמים ובארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא' משום שאלהים עשה אותם, אלא 'לא נמצאו אלא מאמתת המצאו'.

העולם קיים מפני שיש מציאות אמת וזה אלהים. ולא נאמר מאומה על איזה פונקציה שהוא ממלא.

ועכשיו, באותם הלכות יסודי התורה, וזה הערה שניה שלי, ובזה אני צריך לסיים, ארבע הפרקים הראשונים בהלכות יסודי התורה. אם כן, שנים מהם הם הפרקים המטפיסיים הגדולים. אמונת היחוד, וכאן היחוד באותו המובן שהרמב'ם מבין את היחוד, כן. שלילת התארים, וגם יסודות האנתרופולוגיה האנושית. האדם. האדם. מהו האדם? ומה זה נפש? כן, יש נפש שהיא עובדה ביולוגית והיא כמובן מתה יחד עם הגוף. אין אצל הרמב'ם השארות הנפש במובן הפופולרי. ויש נפש שזאת ההכרה שהאדם מגיע אליה: 'השכל הנקנה', כן, שהוא בודאי, הוא עצמו נצחי מפני שהוא אמת. הכרת האמת. כן. כן. כל זה יש בארבעת הפרקים, כן, בשני הפרקים הראשונים.

בשני הפרקים אשר באים אחריו הם קוסמולוגיה, תמונת העולם, כפי שהכירו אותה. תמונת העולם האריסטוטלית אפשר בשלשה שלבים: האריסטוטלית, הפתולמאית, כפי מה שהמתמטיקאים והפיזיקאים והאסטרונומיה הערבים הוסיפו עליה. ובכן, אלהים, האדם והעולם. ובכל ארבעת הפרקים האלה אין המילה 'ישראל' מופיעה. כל עולם האמונה הזה הוא אנושי ולא יהודי ספציפי. זה הנגוד התהומי שבין הרמב'ם ורבי יהודה הלוי.

אבל, כשאנחנו מגיעים לפרק החמשי, פתאום, - כמעט אי אפשר להמנע מלהשתמש במליצה הידועה: 'כרעם ביום בהיר', - אנחנו קוראים: כל בית ישראל מצווים על קדוש השם הגדול'. ובכן, כל מה שקדם לזה: הכרת אלהים, יחוד אלהים, שלילת התארים, שלילת הגשמות, הכרת מהות האדם, הכרת מהות נפש האדם, - זה בכלל לא דבר יהודי ספציפי. זה נועד לכל בני אדם. כמובן, רוב בני האדם אינם מקבלים את זה, אבל האמת היא שגם רוב היהודים אינם מקבלים את זה. אבל, על כל פנים, זה מתיחס לאדם באשר הוא אדם. ישראל קשור במצווה. הגוי איננו מצווה על קדוש השם. הגוי מצווה על הכרת אלהים, שכל הנמצאים בשמים ובארץ לא נמצאו אלא מאמתת המצאו, כן, ושהוא, כן, אינו גוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף, ואין בו שום דמיון כלל. הכרה זו מצווה כל האדם באשר הוא אדם, ואם הוא איננו מכיר את זה אז הוא בהמה בצורת אדם. אבל כל בית ישראל מצווים על קדוש השם הגדול. זהו היחוד שבאמונה של הרמב'ם, שכל הענין של האמונה היהודית הוא לא בזה שרק באמונה היהודית יש הכרת השם, אלא שיש בה המצווה של קדוש השם, שאיננה חלה על הגוי. הגוי לא מצווה על זה, ואין לדרוש את זה ממנו. הוא מגיע לרמתו האנושית אם הוא מכיר את אלהים במובן של שלילת עבודה זרה, וכולו וכולו.

ובכן ענין המצוות הוא דוקא ענין המרכזי אצל הרמב'ם. כל בית ישראל מצווים על [קדוש השם]. שני הפרקים האלה, פרק ה' ופרק ו', עוסקים בהגדרת המושג של [עבודת] של קדוש השם, כן, שמתחיל במובן המקובל של הדבר הזה, הרווח, היינו מסירת הנפש, מסירת החיים על קדוש השם, ואחר כך הוא מרחיב את הדבר הזה, שכל קיום המצוות לשמן! -  פה אנו חוזרים לנושא שלנו, - זאת אומרת, לא לשם קבלת שכר ולא מיראה מהעונש, זהו קדוש השם. קיום המצוות לשמם - זהו קדוש השם, ועל זה מצווים ישראל.

והמענין הוא, -בזה כבר לא אוכל להרחיב את הדבור, - שאחר כך, אחרי ששת הפרקים האלה, בא הפרק השביעי, העוסק בנבואה, ובפרק הזה שוב אין ישראל נזכרים. זהו הנגוד העמוק ביותר שבין הרמב'ם ובין יהודה הלוי. אצל רבי יהודה הלוי היחוד של ישראל הוא בזה שרק בקרב עם ישראל קמו נביאים, ואילו הרמב'ם פותח את פרק הנבואה במלים: 'מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני אדם'. רבי יהודה הלוי כמובן היה כותב: 'מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את', נו? 'את ישראל'.

ובכן זהו מה שיש לי להעיר. ואולי אסיים בספור של דבר אקטואלי שנוגע ממש בענין הזה של 'שכר ולא לשכר'.

לפני זמן מה, אישיות בקרבנו,[3] שהיא אישיות בעלת רמה גבוהה מאד מבחינה אינטלקטואלית ומבחינה מוסרית, אדם אשר גם מילא פונקציות חברתיות גדולות וחשובות. היום הוא כבר לאחר חייו הצבוריים, כן, אבל רמתו האינטלקטואלית והמוסרית ודאי לא נפגמה. והוא גם אדם שמכיר את היהדות יפה מאד מאד. שכמובן הוא למד הרבה תורה ויודע מה זה יהדות. והוא התבטא לפני זמן מה, באיזו הזדמנות, שאחרי אושביץ אבדה לו האמונה באלהים. תגובתי המידית היתה: 'משמע שאתה מעולם לא האמנת באלהים אלא אתה האמנת בעזרת אלהים, ואמונה זאת איכזבה [...כמובן. היא לא עזרה...]'. אבל זאת היא אמונה שלא לשמה. מי שמאמין באלהים איננו קושר את זה בכלל במושג של עזרת אלהים. מה זה? אלהים ממונה על כך לדאוג לי? אני יודע מי ממונה על כך לדאוג לי - יצחק שמיר. ]צחוק באולם[ לא, זה לא צחוק! זה תפקידו! הוא ממונה על שלומה ובטחונה של מדינת ישראל ושל עמה. ואינני נכנס עכשיו לויכוח אם הוא עושה את זה טוב או רע, כן, אבל זאת היא הפונקציה שלו. אלהים איננו ממונה על כך לדאוג לבני אדם או לדאוג לעם ישראל או לדאוג לי. כאן הקו המפריד בין אמונה לשמה ובין אמונה שלא לשמה. מי שאמונתו באלהים מתמצת בזה שהוא מאמין בעזרת אלהים, הוא בכלל איננו מאמין באלהים, הוא דואג לעצמו. וכל עולמו של הרמב'ם, כפי שהראתי לכם, שש מאות שנה אחריו, אותו עולם הישיבות, כן, של תלמוד תורה בליטא, כן, המיוצגות על ידי רב חיים מוולוז'ין,[4] הם בטוי לבני אדם המאמינים באלהים, [ולא] ואין קושרים את זה כלל במושג של עזרת אלהים.

אבל הרמב'ם בעצמו אמר, כן, אנחנו את זה קראנו, שהתורה התירה לבני אדם, - המילה הזאת היא כל כך מאלפת, - התורה התירה לבני אדם לעבוד את השם ולקיים את המצוות בתקוות שכר, ולהמנע מעברות מיראת העונש.[5] התורה התירה. זאת אומרת, התורה היא ליברלית מאד מאד, כן. היא מתחשבת בזה שלא כל אדם הוא כאברהם אבינו, - זה גם כן בטוי של הרמב'ם, - היא מתחשבת בזה. אבל אנחנו עוסקים כאן באמונה, ואני מפריד מאד מאד בין דיון באמונה ובין דיון בפסיכולוגיה של מאמינים, ושני הדברים האלה אינם חופפים כלל וכלל.

"שמעתי סיפור, שפרופ' ישעיהו ליבוביץ היה אומר דרשות חוצבות להבות אש על כך שהבורא זה לא קופת חולים ולא צריך להתייחס אליו כך. והיתה אשה זקנה מהחוגים שהקשיבו לפרופסור והיה לה חולה בביתה והלכה להתפלל בכותל ואמרה בדמעות טאטיניו [אבא'לה] בבקשה אל תקשיב לפרופסור ליבוביץ"

מיכאל ששר כתב: 

הוא לא השתמש בסיסמאות נדושות על היהדות, אלא היה ריאליסט אכזרי. היהדות לא היתה בעיניו בגדר מחשבות ערטילאיות על אלוהים או על עם ישראל שכמעט שאינן מחייבות מעשים כלשהם, אלא השתדלותו של היהודי לקיים את המצוות, הלכה למעשה. אשר על כן, קם מדי בוקר בשעה מוקדמת והתגבר כארי לבית הכנסת, גם כשלא היה לו חשק לכך, לקיים מצוות תפילה בציבור. אבל הוא פירש מצווה זו (שעליה כתב לדבריו אחד המאמרים החשובים ביותר שלו) בצורה שונה לחלוטין מרוב המתפללים עמו. הוא לא ביקש מהקדוש ברוך הוא פרנסה (שיילך אדם ויעבוד לפרנסתו), לא בריאות (לשם כך קיימים רופאים) ולא ביטחון (לשם כך קיימים צה"ל והרמטכ"ל). הוא פשוט ביקש לקיים מצוות תפילה לשמה, כשם שחייב אדם לקיים בזמן שבית המקדש קיים מצוות שני כבשים בני שנה ולא שלושה אילים (ליבוביץ', בניגוד למה שחשבו רבים, לא התנגד עקרונית לקורבנות). 

על אלוהים, נהג לומר, איננו יודעים דבר וחצי דברים, כי הוא בשמים ואנחנו על הארץ וכיצד זה נטריח אותו בבעיותינו ובצרותינו? עולם כמנהגו נוהג, בלא כל אינטרוונציה מלמעלה. אשר על כן פירש את כל אירועי ההיסטוריה כמעשי בני אדם, על פשעיהם ומעשי הזוועה שמסוגל האדם לעולל. הוא, בניגוד למומחים אחרים, בייחוד במחנה הדתי, לא העניק משמעות דתית להקמת המדינה ובוודאי לא לשואה, שיש המתיימרים לפרשה על בסיס דתי ("חטאנו, עווינו, פשענו". אבל כלום באמת מותר לחלל כך את נפשותיהם ואת זכרם של מיליון וחצי תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא?). 

1234567890123456789012345678901234567890

אם אתה מתפלל לאלוהים שאתה לא מכיר ויודע זה סימן שאתה ?.
לקיים מצוות "תפילה לשמה" אפשר לקיים גם בתפילה לאליל.

1234567890123456789012345678901234567890