תנועת המוסר כמהפכה

במאמר שלפנינו כותב בעל ה"שרידי אש" על השיטה המוסרית לחקר ההיסטוריה ואינו מסתפק רק בנושאים וסיפורים יהודיים אלא מביא דוגמאות של חקר מעמיק בהיסטוריה כללית,

דבריו אלו העלו אצלי כמה שאלות וארחיב ע"ז למטה


הסתכלות היסטורית תוך גישה מוסרית

...שיחות חולין אלו צריכות לימוד גדול, שעל ידן אנו לומדים הסתכלות היסטורית במאורעות העולם בכל גלגוליהם וחילופיהם. לא כסופרים היסטוריונים הם חז"ל. הללו כי כוחם בסיפור ובשיחה של מאורעות שחלפו, עברו ושקעו בתהום הנשיה, ושאין להם תכלית אחרת אלא לרוות צמאונם של התאבים לדעת מה אירע וכיצד התרחש בדורות שעברו ואינם. אבל לאמיתו של דבר, לא ידיעת המאורעות חשובה בשבילנו ובשביל השכלתנו, אלא הלקח היוצא מהם, ההגיון המיוחד המפעם בתוכם, האלוקי (מנהיגו של עולם בעצם ולאמיתו) השרוי עליהם.

חז"ל למדונו איך לגשת אל ההיסטוריה בכדי להבינה, אבל התמצית המוסרית שמוציאים ממנה היא הקובעת. גישתם של חז"ל אל ההיסטוריה היתה גישה מוסרית טהורה, גישה של התבוננות ושל חשבון הנפש. גישה זו נבדלת במהותה מזו של הסופרים היווניים והרומאים, אמני הספור המבדח והשיחה המשעשעת. ומכיוון שאנו שרויים בגלות המרה באנו לידי כך, שהסופרים העבריים נתרחקו ממורינו הגדולים, מאורי האומה ומדריכיה. הם, הסופרים העבריים, קיבלו את תפיסתם ההיסטורית מסופרי אומות העולם. זוהי תפיסה מצומצמת ומוגבלת, שאינה יודעת להתרומם אל הגובה שמעל למאורעות ושרק ממנו אפשר להשקיף ולראות כיצד התרחשו הדברים באמת, אלא היא שקועה כולה בחיטוטים וניקורים קטנוניים של אישים ושל ריבים ומדנים, ומקשטת את הרזון שבנפתולים אלו בקורי דמיון ובריר חלומות.

רובם של הסופרים אינם מחובשי בית המדרש, זאת אומרת, אינם מתלמידיהם של חז"ל ושל גדולי המוסר, אנשים שרואים את ההיסטוריה מרומו של הר המחשבה העליונה, אלא הם אנשים חיים ופעילים, כביכול, הם רואים את עצמם כאילו היו שותפים למאורעות ההיסטוריים, ושופכים מרוחם הם על המחזור ההיסטורי. תחת לשמוע קול אלקים הבוקע ועולה משלשלת המאורעות ההיסטוריים - משמיעים את קולם הם, מטביעים עליה את חותם אישיותם כפי שקנוה מסביבתם הזמנית, את אהבתם ושנאתם, קנאתם ונקמתם, תאותם לניצוח ועריגתם להפתעה. אבל היסטוריה זו אינה אספקלריה של מה שהתרחש באמת, אלא בבואה של נפש הכותב על נפתוליה ומעשיה היא.

כידוע קיימות בין סופרי ההיסטוריה גישות שונות אליה. גישה מדינית-צבאית, גישה מדעית שמתחלקת אף היא לאידיאולוגיות שונות, התפיסה החמרנית הסבירה את ההתרחשות ההיסטורית כפונקציה של היסוד החמרי. התנגשות של כוחות חמריים עוורים זה בזה. ויש רואים ביסודה של ההיסטוריה גורמים חברתיים, מאבק של מעמדות נלחמים זה בזה על הכיבוש ועל השחרור. התפיסה הרוחנית-אידיאלית בהיותה נגררת אחרי הפילוסוף הגרמני היגל, רואה בהיסטוריה כלי יוצר של האידיאה הכללית הפועלת בה. כל עם נועד להגשים אידיאה מיוחדת לו, ואידיאה זו נאבקת ונלחמת בדרך דיאלקטית. זו הגשמה גסה של הרוחני, רואה את האמת ומתרחקת ממנה במרד ובעזות. מה טיבה של האידיאה הגרמנית? הייתי שואל את ראש האסכולה הזאת. האם לטהר רציחות וגזילות בסופיסטיקה פילוסופית מזוייפת?

חוקרי ההיסטוריה העמידו לנו חוקים וכללים, שעל פיהם ההיסטוריה הולכת ומתגלגלת, אבל כללים אלה אינם אלא פונקציות מרומות, העשויות אך לזרוק אבן בעין, ולעצור בעד המחשבה מלחדור לפנימיות הדברים. אין בכל החוקים והכללים ההם משום ביאור והסברה למה שאינו מובן, אבל יש בהם כדי להסיר את לב האדם מלחפש את האמת לאמיתה. ההיסטוריונים שלנו עוטים, כביכול, את ההיסטוריה של עם ישראל במעטה עבה, שהוא יותר סודי וחידתי מאשר הדבר המכוסה והנעלם אשר הם קוראים לו "טבע".

לכאורה הנם מבינים הכל, ויכולים להסביר כל דבר סתום בטבע ובתולדה, אבל דבר קטן אחד העלימו מן העין - את האדם, את האדם כמו שהוא עם תעלוליו וסגולותיו, שאינן כלל בשטח המדיניות ומשחק הגורמים הפועלים בהיסטוריה, אלא בשטח אחר לגמרי.

נקח, למשל, עובדה היסטורית אחת. מי גרם לירידת צרפת מהיות שרתי במדינות? - נפוליון ומלחמותיו ותבוסתו האחרונה. מי הניע את נפוליון לצאת במלחמה על עמים שלא התגרו בו? כאן הדעות חלוקות, יש דורשים לשבח ויש דורשים לגנאי. תאות השלטון והשררה שלא ידעה גבול, או השאיפה לשחרור עמים נדכאים וביצורו של החופש האינדיבידואלי, או - הרצון באחדותה הכלכלית של אירופה, אשר בעטיה של אנגליה, עם הסוחרים הערומים, נתפלגה לפלגים שונים,

פירוש זה יש בו משום סימון המטרות הפוליטיות או הצבאיות. ברם, אין בו כדי ביאור שלם וממצה לזיון הכוחות ופלישתם, חסר בו דבר אחד: האדם. גורם חשוב ומכריע נעלם מן העין - הגורם הפסיכולוגי, שהוא ואך הוא המביע הראשון למעשי האדם ומחשבותיו. במשל המובא שכחו כי נפוליון לא היה רק מושל כביר, גבור צבאי, מדינאי, וכו' - הוא היה קודם לכל: אדם, בשר ודם פשוט, עם כל מומיו, מגרעותיו, חולשותיו וליקוייו.

ונשאלת השאלה: מי השפיע על נפוליון זה במזימותיו המלחמתיות? מה נתן את הדחיפה הראשונה בלבו? אפשר הסתכלות בבגד צבעונים, או שיחה זהומה עם קלת דעת.

ההיסטוריה, כשהיא נשאלת על כך, שותקת במשיכת כתפים: מי יוכל לדעת את המתרחש בחדרי חדריו של הלב העקוב? בודאי שאינם יכולים לדעת! ולכן מוטב להם להינזר מלפרש את ההיסטוריה ולגלות בה פנים שלא כהלכה. חז"ל לבדם ראו את המאורעות של ישראל באור השמים אשר נגלו לפניו כל תעלומות בני אדם.

הפירושים השונים על המאבק ההיסטורי בין אלה של בעלי המדע הסוציולגי-חברותי, או השיטה הסוציולוגית-פוזיטיביסטית, ובין אלה של הפילוסופיה האידילסטית, אינם מסוגלים להוציא את האדם ממבוכתו השכלית וממצוקתו המוסרית. לפיכך אנו רואים את בני הדורות העוסקים בהיסטוריה בשקידה רבה, שהם לא למדו כלום מן הנסיון ההיסטורי. המשגים ההיסטוריים הולכים ונשנים תדיר. חזרה זו הנה היסוד המתמיד שאינו מתחלף. וכה ישאר לעולם. ע"כ..


לאחר הקריאה במאמר זה עולה השאלה האם התמונה של שיטה מוסרית מהפכנית זו, משקפת נכונה את דרכם של מייסדי תנועת המוסר או שהיא נובעת מדרכו ומחייו של המחבר (הגרי"י וינברג) לשלב בין ההגות התורנית לחקר האקדמי - שילוב של יהדות ומערב

מהקריאה שלי בספרי מוסר לא מצאתי עדיין הוכחה לזה שהם ניסו לעשות מהפכה הכרתית לפתוח פתח לצורה אחרת של התבוננות על החיים ע"י חקר מעמיק בנפש האדם והעולם,

בכל ספר מוסר טוב ניתן כמובן למצוא הגיגים ומשפטים קצרים בעלי גוון פסיכולוגי אבל מכאן ועד לראות צורך לשלב בכל הגות שהיא מבט מעמיק על נפש האדם כפי שמצטייר מדבריו הדרך לכא' ארוכה...