קשה מאד לספר סיפור שכולם מכירים. אחרי הכל, הסיפור הזה עומד על העוקץ שבסופו, ואם יודעים את הסוף, אז למה להשקיע בקריאה?
אבל יש כאלו שעדיין אינם מכירים את הסיפור, ועבורם בוודאי שצריך לספר אותו.
אז ככה:
מעשה באב אחד שהביא את בנו הקט לבית הכנסת של הבעל שם טוב. הילד היה בן כפר קטן, ולא ידע לקרוא. אמנם, הוא שמח מאד להגיע אל העיר הגדולה, ולהתפלל בבית הכנסת של הבעש"ט.
הוא עקב אחרי התפילות של כל האנשים. מסתבר שהם עמדו, עטופים בטליתות, מן הסתם גם לבושים ב"קיטל", אותו בגד לבן שאמור להיות בגד של מתים כדי להזכיר לנו להתעורר בתשובה. כולם נראים נקיים, מכובדים, ומשתדלים כל כך לכוון בתפילה. הרי כולנו זקוקים לשנה טובה ומתוקה, להיכתב לחיים ולשלום.
הילד צפה בכולם ורצה להשתתף עמהם. אבל מה הוא יכול לעשות? יש סיפור אחר, על ילד, או איש, שידע לקרוא, אבל רק את האלף בית. אז הוא לקח סידור, ובתחילת כל סידור מופיעה רשימת האותיות של האלף בית, ואז קרא ואמר מנהמת ליבו: ריבונו של עולם. איני יודע להתפלל. אז אני אקריא את האותיות, ואתה כבר תדע להרכיב מהן את כל התפילות שצריך. ואז קרא את האותיות ברגש גדול, ואף זו היתה תפילה שיצאה מן הלב ועשתה רושם גדול בשמים.
אבל הילד בסיפור שלנו לא ידע אפילו לקרוא. והוא כל כך רצה להתפלל. לעשות משהו עבור הקב"ה.
בלי לחוש בכך, פשפש בכיסו ומצא חליל. חליל של רועים. כזה שהיה מנגן בו בשעה שהיה שומר על העדר בכפר שלו. אנו כבר מייד מציירים לעצמנו את החיים הפסטורליים בחיק הטבע, עם הכבשים והשלווה, ואיננו חושבים על קשיי החיים של פעם. אבל זה כבר נושא אחר...
הילד לא היה אמור להביא את החליל לבית הכנסת. הרי זה מוקצה, כי אסור לחלל או לנגן בשבת וביום טוב, בראש השנה וביום הכיפורים. אבל היתה איזו סיבה מדוע האב שכח להורות לבן להוציא את החליל מכיסו. מי יודע, אם הוא היה אב טיפוסי שבא מהכפר, יכול להיות שלא ידע אפילו את דיני מוקצה... (למעשה, להביא את החליל בכיס לבית הכנסת זה טלטול מרשות לרשות - אם זה היה ביום הכיפורים. כלומר, עבירה.)
הנקודה המרכזית כאן היא שהחליל לא היה אמור להיות בכיס, אבל במקרה זה, עבירה הוליכה לעבירה שהוליכה למצוה. וזו אחת ההפתעות של הסיפור.
נחזור אל הילד, שעומד בצד ומסתכל בהמון המתפללים הגועש, וליבו יוצא אל התפילה, וידו אוחזת בחליל, ובלי להרגיש הוא מקרב את החליל אל פיו, ו....
קול תקיעה גדולה בחליל נשמע בבית הכנסת.
אני משער שהילד, ברגע שתפס מה הוא עושה, מיהר להחביא את החליל ואולי גם את עצמו. במיוחד מפני האב הכועס שהבין תכף שבנו לא שמע בקולו, הביא את החליל איתו, ועוד בייש אותו לעיני קהל רב.
אבל אז
אבל אז -
אבל אז, הבעל שם טוב, שהיה שקוע עדיין בתפילה, ומאמצי התפילה ניכרו עליו, התרומם לפתע. כאילו הר של דאגות סר מעל כתפיו. הוא פנה אחורה ושאל:
מי עשה את זה? איפה הילד שחילל בחליל?
כמובן מיהרו להביא אליו את הילד. הילד שעדיין היה רועד מפחד ובקושי העז לשאת מבטו אל הבעל שם טוב. אבל ברגע שהביט בו, וראה את עיניו הטובות, ידע שלא יקבל שום עונש.
והבעל שם טוב אמר: היתה גזירה קשה בשמים, ועמלתי קשה כדי לבטל אותה, אבל זה לא הצליח. לא הצליח. נסיתי ונסיתי, אבל התפילות לא עלו למעלה.
אבל אז, אמר הבעל שם טוב, הגיעה התקיעה בחליל, שיצאה מלב טהור, והיא בקעה את כל הרקיעים, שברה את כל המנעולים, פתחה את כל השערים.
והגזירה בטלה. ותפילותינו התקבלו לרצון.
והילד היה מאושר, למרות שעדיין לא הבין מדוע מה שעשה היה חשוב כל כך.
מה המסר?
כפי שציין בשעתו פנחס שדה, יש כאן מסרים אנטינומיסטיים. הילד בסופו של דבר חילל את קדושת החג, ועבר על איסור. אבל הנקודה היא שלב טהור ורצון טוב להתקרב לה' חשוב יותר מכל דבר אחר.
זה מסר קצת בעייתי, מפני שאיננו אמורים לעשות דברים מרצון טוב אם הם נגד התורה, נגד השולחן ערוך. אבל זה בהחלט נכון שהקב"ה רוצה את הלב, את כוונת הלב. וזה העיקר.
זה לא פוטר אותנו מללמוד הלכות, ולדעת אם מותר לחלל בחליל, כי איננו ילדים קטנים, והספרים פתוחים לפנינו וקוראים לנו: בוא ולמד. ובת קול מרחפת מאז מתן תורה בסיני וקוראת לכל יהודי לבוא וללמוד.
אבל אין השולחן ערוך תחליף לכוונת הלב. ורצון להתקרב לה' הוא עדיין העיקר.
ואידך זיל גמור (והשאר צא ותלמד. אלו הם דברי הלל המפורסמים לגר שרצה ללמוד את כל התורה על רגל אחת).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-22/9/2004 03:35
מיימוני יקר
ממאמר חז"ל דלהלן רואין כי כן היה דעת חז"ל שאעפ"י שמי שקורא 'ואייבת' הרי הוא בגדר 'מברך' השם, עכ"ז מתקבלת תפלתו אצל הקב"ה וכן עם התינוק שקופץ על אזכרות...
ההסבר לע"ד שאדם הוא יראה לעינים ולכן מצד אנשים כערכנו אנחנו מוכרחים להתיחס לכל מקרה כפי ראות עינינו ומי שעובר על עבירה אי אפשר לנו להתחשב או לידע מה היה בלבו של העבריין. אבל הקב"ה יודע דברים שבלב.
ולכן אם שומעין אחד שאומר בקריאת שמע 'ואייבת' צריכים לתקן אותו וגם להגיד לו על חומר הענין של 'מברך' השם
מן הסתם ידוע לך מאמר חז"ל על הפסוק הנסתרות לה' אלקינו...
הנה הקטע
שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ב ד"ה א [ד] הביאני
אמר ר' אחא עם הארץ שקורא לאהבה איבה כגון ואהבת ואייבת אמר הקב"ה ודילוגו עלי אהבה, אמר ר' יששכר תינוק שקורא למשה משה לאהרן אהרן לעפרן עפרן אמר הקב"ה וליגלוגו עלי אהבה, אמר רבי חונייא לשעבר אדם מראה איקונין באצבעו והיה נזוק, ועכשיו אדם מניח ידו על האזכרה כמה פעמים ואינו נזוק, ולא עוד אלא שאמר הקב"ה וגודלו עלי אהבה, ורבנן אמרי אפילו התינוק מדלג על האזכרה כמה פעמים ואינו נזוק, ולא עוד אלא אמר הקב"ה ודילוגו עלי אהבה גמח"ט לכל הגולשים פה
נשלח ב-22/9/2004 08:31
מימוני
חילך לסיפורים חסידיים!
איני יודע כעת מקורו הראשון של הסיפור, אם ממקור נאמן הוא אם כי הוא ידוע במסורת החסידית. בכל אופן די לשנות פרט קטן שפרטי החילול של החליל לא יהיו בסיפור. (איסור טלטול בוודאי לא הי', כי הי' עירוב בכפרים הקטנים). לא הי' ביכ"פ אלא ערב יוכ"פ או זמן אחר. לא הי' חליל אלא שריקה וכו'.
מעניין שאם כי הסיפור מבטא היטב את המגמה הבעלשמטובית, הרי יש מקורות קדומים לסיפורים מעין מלפני החסידות.
אגב,
רווח בעולם ישיבות ההסדר כיום סיפור על הילד שהגיע לישיבת עותניאל (או תקוע) ובכיסו שופר. כשנכנס מצא בפנים את כולם מחללים בחלילים. הנ"ל לא ידע לנגן בחליל, ולכן הוציא את השופר מכיסו ותקע בו תקיעה עצומה.
נזפו בו כולם, איך ההין לחלל את קדושת היום. אולם רב ביהכ"נ (ראש הישיבה?) קרא לו אליו, והלה ניגש אליו רועד כולו.
נענה הרב ואמר לכולם, לא נורא, גם את זה מותר לעשות בר"ה, וגם זה נרצה לפני הקב"ה, שכן רחמנא ליבא בעי.
לענ"ד זה אחד הסיפורים החזקים ביותר ששמעתי בזמן האחרון, ויש לו משמעויות רבות מאד, גם לדיון דהכא.
אולם נישאר כעת ברובד הספרותי, ותן לחכם ויחכם עוד.
גח"ט לכולם, המחללים המחצצרצים, והתוקעים בשופרות, וגם לאלה שלא עושים מאומה מכל זה. וה' הטוב יכפר (יפכר?).
מיכי
נשלח ב-22/9/2004 13:41
מיכי,
גדול !
נשלח ב-22/9/2004 16:31
.
מיכאל
נשלח ב-22/9/2004 17:09
מיכי
אני מבין שזה מצחיק, אם כי זה נראה לי כביקורת על ישיבת עתניאל.
בקיצור: לא הבנתי. . האם המטרה היא רק לשים לצחוק את הישיבה שבה מדובר כאן?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-22/9/2004 17:19
אולי זו ביקורת על מיסוד הספונטניות?
כמי משכיר את הישיבות המוזכרות, פרצתי בצחוק אדיר למקרא ההודעה של מיכי.
נשלח ב-22/9/2004 17:31
סליחה, תקלה.
היה אמור להופיע בתור אשכול חדש.
תוקן על ידי - ינוקא - 23/09/2004 5:35:38
נשלח ב-22/9/2004 19:23
על זה הדרך מספרים על חסיד מהחסידות שאסור להזכיר את שמה שנכנס לחנות וביקש גארטעל דקיק "כי אצלנו לא עושים עייסק גדול מדברים כאלה" , אבל לבעל החנות היה רק גארטעל עבה וכך הסתובב לו החסיד מחנות לחנות במשך שעות ארוכות "כי אצלנו לא עושים עייסק גדול מדברים כאלה".
נשלח ב-22/9/2004 21:52
והחסידות הזאת, יש לציין, מתיימרת להציג חסידות ששברב את כל המוסכמות!!
בכל אופן הנה מקורות תקדימיים לסיפור האמור, בווארציות שונות.
ספר חסידים מהדורת ויסטנעצקי א- ה:
"מעשה באדם אחד שהי' רועה בהמות ולא היה יודע להתפלל וכל יום היה אומר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שאילו ההי לך בהמות ונתנם לי לשמרם לכל אני שומר בשכר ולך הייתי שומר בחנם כי אני אוהב אותך וישראלי היה.
פעם אחת היה הולך תלמיד חכם אחד לדרכו ומצא את הרועה שכך היה מתפלל אמ' לו שוטה אל תתפלל כך אמר הרועה אליו היאך אתפלל מיד לימד לו הת"ח סדר ברכות וק"ש ותפלה על מנת שלא יאמר עוד מה שהיה רגיל לומר, לאחר שהלך אותו ת"ח שכח כל מה שלמד לו ולא התפלל. וגם מה שהיה רגיל לומר היה ירא לומר מפני שאותו צדיק מנע ממנו.
ראה אותו ת"ח בחלום הלילה שהיו אומרים לו, אם לא תאמר לו שיאמר מה שהיה רגיל לומר קודם שבאתה אליו, ואם לא תלך תדע הרעה אשר תמצא אותך, כי גזלת לי אחד מן העולם הבא. מיד הלך ואמר לו, מה אתה מתפלל אמר לו כלום, כי שכחתי מה שלמדתני וגם צויתני שלא לאמר אם היו לו בהמות.
אמר החכם: כך וכך בא אלי בחלום, אמור מה שהיית רגיל לומר. הרי בכאן לא תורה ולא מעשים אלא שחשב לעשות טובה והעלה לו לדבר גדול כי רחמנא ליבא בעי'".
יש בסיפור זה גרעין הרעיון שבסיפור הקודם, על עבודה ספונטנית חפה מכל רשמיות והיא בעלת משמעות. כאמור איני יודע המקור הראשוני לסיפור על הבעש"ט האם הושפע מכאן? (רק אם זה מופיע ב'שבחי הבעש"ט' או במסורת נאמנות יש לתת אימון לסיפור) ויש לציין שסיפור זה אינו מופיע ב'ספר חסידים' הנפוץ אלא נדפס לראשונה במהדורת תרנ"ד. והאם יש מקור לסיפור החסידי לפני כן.
לאמיתו של דבר יש הבדל משמעותי בין הסיפור החסידי, הבא לבטאות לא רק שלהבעה הלא ממוסדת מן טהרת הלב של יהודי בור ונבער יש משמעות, אלא כטיפוסי בחסידות, הרי יש כאן עימות נגד התפלה הממוסדת והממוסגרת. הבעש"ט וכל חבריא דיליה שבוודאי התקדשו והתפללה בכוונה גדולה, והבעש"ט אף אמר בצוואת הריב"ש שנס שאינו מת אחרי אמירת כמה מלים בתפלה, הרי בכל זאת הצעקה הקמאית או קול החליל התמים של בור ונבער, פועל יותר לאין ערוך מתפלותיהם! מדובר בהתרסה נגד התלמיד חכם, הצדיק, הקדוש, החסיד.
במדה רבה זה מרומז גם בסיפור שבספר חסידים שהרי הת"ח פעל כהלכה לפי מסגרת הדין, חינך אותו למצות כמו שצריך, הוכיח אותו כפי שההלכה דורשת, ואח"כ כשכבר נודע לו על ההבדל בין התפלה המגובשת לבין אמירות מוזרות וחסרת משמעות, הרי כבר חסר התמימות הראשונית, בכל זאת לימד אותו הת"ח שעליו לחזור לתפלתו ה"פרימטיבית"!
האם השקפה זו מיוחדת לאשסכולת חכמי אשכנז? האם לפי גישה השכלתנית של הרמב"ם יש משמעות לסיפור כזה?
תוקן על ידי - מסתברא - 22/09/2004 21:55:19
נשלח ב-22/9/2004 23:08
הרב מיכי
ובשביל האיזון הקדוש: על הישיבה בה למדת (המככבת בזכות ראשיה בהווה ובעתיד באשכול סמוך) מספרים שתלמידיה רוקדים בחתונות לא במעגל אלא בריבוע, וד"ל ואכמ"ל.
נשלח ב-22/9/2004 23:24
לקח לי זמן להבין, אבל הבנתי.
כל התלמידים הביאו חלילים, בגלל שרצו לעשות כמו אותו תינוק עם החליל שלו.
ואז נשאר לתינוק בעל המחשבה המקורית רק לתקוע בשופר.
אהה.
באמת מוצלח.
מיכי
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-23/9/2004 04:45
מיימוני,
עכשיו נכנסתי, וראיתי שהבהרתי כבר מיותרת.
ח"ו לי (בפרט באילין יומיא) ללעוג לישיבה קדושה בישראל (לא נכתב באירוניה). הסיפור יפה ומאלף, ופשוט מספרים אותו על הישיבות הללו (זה ברור למי שמכירן), שדווקא למדתי להעריך אותן מאד.
מיכי
נשלח ב-23/9/2004 07:37
מסתברא
ברור הוא שאצל חסידי אשכנז ניכרת נטיה להחשיב מאד את הדברים שבלב, את המניע.
אצל הרמב"ם, חוששני שנטיה כזו אין לה מקום. וכבר תקף המהר"ל את הרמב"ם שלשיטתו אזלינן (=הולכים) אחרי התוצאה ולא אחרי הכוונה.
כמדומני שיש נטיה דומה גם אצל הסופים. והרי לא יתכן קשר היסטורי בין אלו לאלו, גם לשיטת אלו שמנסים להסביר התפתחויות בחסידות אשכנז לאור השפעה סביבתית מן החברה הנוצרית מסביב. בנוגע לטיב האמונות שרווחו בסביבה הנוצרית - איני מתמצא, אך עקרונית איני מאמין בהשפעות כאלו. זה יתכן בתקופתנו, כאשר אנשים קוראים ספרי פילוסופיה ועוקבים אחרי ההתפתחויות בדתות אחרות. לא אז. אני משער שאז חומות הגטו היו קיימות מבחינה רוחנית, אם גם לא בגיאוגרפיה.
. האם המטרה היא רק לשים לצחוק את הישיבה שבה מדובר כאן?
