אם אחד מהם יוריד את הכיפה אבל יישאר ערכי

רמ_במז"ל,
צר לי אם אכזבתיך. כוונתי (ושמא לא הבהרתי זאת די הצורך) לא היתה לטעון לעדיפותם של הבנים שהתפקרו כשלעצמה, אלא ליחס הנפשי שיש לאדם כלפיהם. ההלכה חייבה את אבי סבתי לחנך את בניו לשמירת מצוות, וכך עשה. אבל יש להבחין בין המעשה המחויב על פי ההלכה (ועדיין לא הבאת מקור ברור להתיחסות בכלי שקלא וטריא הלכתיים) לבין ההתיחסות הנפשית-הפנימית אל התוצאות. אשאל אותך שאלה דומה, ללא סיפורי-סבתא. נתאר לעצמנו יהודי ירא שמים, מקפיד בקלה כחמורה ובעל משפחה ענפה, בנים ונכדים שכולם מקפידים כמוהו, זרע ישרים מבורך. נניח שעם כל זאת, אותו יהודי (שכמובן, שולל מכל וכל את דרכה של הציונות החילונית) סבור שבזכות הציונים ניצלו מאות אלפי יהודים ואף קם עולם תורה שלא היה כמוהו, ובסתר ליבו הוא סובר שאולי בעצם מסובב הסיבות הביא את הדברים לידי כך, ואולי בסיכום הכולל התוצאה אינה שלילית. האם, לדעתך, יהודי זה אינו "ממלא את חובתו בעולמו" בגלל השקפה זו? האם אין הבחנה בין החובה ההלכתית לעשות לבין היחס הנפשי ואף הערכי כלפי התוצאה במציאות?

מאחר ובני איש שלום הותקף כאן בשל השקפתו החינוכית, אספר מעשה קטן (ונאה, בעיני) ששמעתי מפיו. אחד מבניו בא אליו פעם (בגיל תיכון מאוחר), וסיפר לו שהחליט להפסיק להתפלל. התפילה, כך אמר, אינה אומרת לו דבר, מדובר בדקלום מכאני והוא אינו רואה בו טעם. איש שלום ענה לו שאם כך הוא חש ובוחר, הוא יכבד זאת, ולא ינסה לאלץ אותו להתפלל או לבוא עמו לבית הכנסת. למרות זאת, יש לו הצעה לבן: התפילה היא הזדמנות לאדם להתבודד עם עצמו למשך חצי שעה, לחשוב ולעסוק בדברים נעלים יותר ממירוץ החיים היומיומי. חבל לוותר על הזדמנות כזו. לכן הוא הציע לבנו לקחת את הזמן הזה כזמן לעיסוק מסוג זה, ואף המליץ לו על מספר ספרי שירה שהוא יכול לעיין בהם באותו זמן. הבן קיבל את ההמלצה. זמן מה מאוחר יותר, נכנסו אל העיון היומי כמה פיוטים (איני זוכר אם גם זה היה בהמלצת האב, או ביזמת הבן). בקיצור, בסופו של דבר חזר הבן להתפלל, ואיש שלום טען שהוא מתפלל בכוונה רבה בהרבה מהבנים שמעולם לא הפסיקו להתפלל. כל המתקיפים מוזמנים לחשוב כיצד היו הם מטפלים במצב מעין זה (בהנחה שביניהם לבין ילדיהם שוררת פתיחות מספקת כדי שהמצב יתעורר), והאם הצלחתו של איש שלום לא נבעה מהעובדה שהוא לא נבהל גם מהאפשרות שהדברים לא יתפתחו בכיוון אחר.

הציטוט שבראש האשכול אינו רואה בבן שמסרב להתפלל כשלון חינוכי. אני סבור כי זו עמדה פסולה ובלתי לגיטימית. השאלה כיצד לטפל בכשלון חינוכי שונה לחלוטין, ואני מסכים עמך כי הדרך שהצגת היא, בנסיבות מסויימות, לגיטימית, ואולי אף נכונה.

גם וגם.

ברשותך, אתחיל מהסוף.

1. "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה"

אמר פעם שלמה המע"ה, ויפה עשה איש שלום שפעל על פיו ברגישות ובתבונה.

אין שום ויכוח הלכתי או אחר שאם זו הדרך היעילה יותר - הרי שחובה ללכת בה, נקודה.


2. כתבת:

"נניח שעם כל זאת, אותו יהודי ... סבור שבזכות הציונים ניצלו מאות אלפי יהודים ואף קם עולם תורה שלא היה כמוהו, ובסתר ליבו הוא סובר שאולי בעצם מסובב הסיבות הביא את הדברים לידי כך, ואולי בסיכום הכולל התוצאה אינה שלילית."

ותמהת "שמא יהודי זה אינו 'ממלא את חובתו בעולמו' בגלל השקפה זו?"

וכאן הפלאת אותי מאד.

האם יעלה על הדעת שלא מסובב הסיבות הביא את הדברים לידי כך?

מרגלא בפומיה דגאב"ד ור"מ פוניביז' הגרי"ש כהנמן זצ"ל,
על מאמר חז"ל בגמ': "אם ראית בית הקברות - סימן שהמדינה בדרך", שעל דרך צחות הוא דרש את המאמר על שואת אירופה בה הגרמנים הארורים השמידו גם את רוב משפחתו ובני ישיבתו, והתוצאה החיובית, לדבריו, - המדינה בדרך!

היעלה על הדעת שלא יד ה' עשתה זו?

ההשקפה הנכונה היא היא ההשקפה בה נתחייבנו על פי ההלכה, לדעת שכל מוצאנו ומובאנו ביד ה'.
עלינו לעשות את שנצטוינו, והקב"ה יעשה הטוב (כן, הטוב) בעיניו.

נחזור לשאלתך,

בדיוק להיפך:

יהודי איננו ממלא את חובתו בעולמו בלא השקפה זו.
שהרי יהודי איננו ממלא את חובתו בעולמו בלא הידיעה שיד ה' עשתה זאת, גם אם השליחים בדרך לא אבו בתורתו.

ר"מ

גם וגם,
מהזווית הסוציולוגית, האם אתה מסוגל לתאר הורה חרדי שיאמר כך לבנו?

רמ_במז"ל,
מדוע, אם כן, התפקרותם של מאות אלפים היא יד ה', ואילו התפקרותו של אדם יחיד היא כשלון?

באופן כללי, יש לדון מה פירוש כשלון חינוכי. אדם מחנך כמיטב יכלתו על פי הדרך הנכונה בעיניו; עם זאת, צאצאיו של אדם הם עצמאיים, והם בוחרים את דרכם בעצמם. בחירה זו לא תהיה תמיד חופפת את רצון ההורה ואת הדרך בה ניסה לחנך. הורה שסובר שבחירה אחרת משלו היא כשלון שלו לוקח, למעשה, אחריות מלאה על דבר שאינו בשליטתו ושביחס אליו עשה את הנדרש ממנו כמיטב יכלתו.

אריק,
לא, אינני רואה. למרות זאת, לא נראה לי שלב הענין הוא הדיון הסוציולוגי אלא הערכי.

אריק וגו"ג

חושבני שגם אצל חרדים יתכן נקיטת טקטיקה חינוכית כזאת. הבעיה היא שאם הבן חכם מספיק הוא ירגיש שמדובר בטקטיקה בלבד ולא במשהו כן. כדי שדברים יכנסו אל הלב , הם צריכים לצאת מן הלב וזה כבר דורש שההורה באמת יהיה מסוגל להשלים עם מצב כזה ובשביל זה צריך להיות ליברלי הרבה יותר מאשר סתם מזרוחניק.

יש גם בהלכה הרבה דירוגים, והם לא תואמים תמיד את הדירוג האנושי וההומאני.

יש שכל שאינו מניח תפילין הוא פושעי ישראל בגופו, אך רוב גנבי ישראל נינהו (ר"ה יח). ויש גנבא בפום אמחתרתא (סוף ברכות גירסת עין יעקב)קריא. הוא מאמין וגונב ביחד, אך כופר שאינו גונב אין לו חלק ונחלה ביהדות. (ראה ר"ה יח סנהדרין חלק). ויש הפורש מן הציבור ומקיים כל התורה - אין חלק לעולם הבא.

ויש העושה עבירות הכי גדולות אך לתיאבון, ויש מומר לעבירה אחת (וכך יטען החרדי, על ההבדל בין חרדי עושה עבירות גדולות לביו מזרחניק שעושה עבירות קטנות כמו נגיעה וכו' אך הוא מומר).

ויש שאי נחת תפילין הוא מצות עשה אך גניבה היא לא תעשה.

ויש הצד התרבותי שבגמרא יומא אמרו על הכהנים שלא נרתעו מרציחה אך נרתעו מטומאה.

ויש המודה בעיקרי יהדות ועובר כל עבירה שבתורה - עדיין הוא חלק מעם ישראל לפי הרמב"ם ויש מצות אהבת ישראל אליו (חלק) לעומת שמקפיד קלה כבחמורה איך אינו מאמין בתורה מן השמים או בביאת המשיח - אין דין אהבת ישראל אליו.

יש ויש ואין זה פשוט.

גו"ג,
מהציטוט לעיל משתמע כי לו בנו של א"ש לא יישאר ערכי ומוסרי, ימאס בזיקתו ליהדות, או לא ימצא את דרכו האישית יראה בכך האב כשלון חינוכי. מכאן עולה כי עמדתך לפיה הורה שסובר שבחירה אחרת משלו היא כשלון שלו לוקח, למעשה, אחריות מלאה על דבר שאינו בשליטתו אינה מקובלת עליו. על כן הדיון בגישתך זו אינו נוגע מענין הדיון כאן.

כאשר אדם רואה כשלון בבן שאינו מוצא את דרכו האישית, אך אינו רואה כשלון בבן המחלל שבת, יש כאן אמירה על חשיבותן של המצוות המעשיות ולא על היחס בין האחריות המוסרית של אדם למעשיו לבין ייחוס כל פעולה בעולמנו ליד ד'.

גם וגם,

התשובה לשאלתך היא: גם וגם. אפרט:

מצד אחד, אין הבדל בין התפקרות יחיד להתפקרות של רבים. בשני המקרים מדובר קודם כל בכשלון, ואפילו באסון נורא של המתפקרים.

אשמת או אי אשמת המחנך/הרב/האב, איננה משנה את העובדה הנ"ל.

ועל זה נאמר: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, פירושו, למתפקר היתה בחירה חופשית בנקודות הבחירה שלו והוא, ורק הוא בחר. החינוך הכושל או המוטעה משפיע רק על מיקום נקודת הבחירה אצל המתחנך.

העובדה שהמתפקר יכול שישמש שליח ה' לגבי אחרים, אינה צריכה להפתיע.

גם מלך בבל הרשע היה שליח ה' כמבואר בנביא, והרחיב הדברים הר"מ במז"ל ז"ל בכמה מקומות.


מו"נ,

למה, למה האנטישמיות הזו?

לדעתך אב חרדי לא יכול להיות רגיש לזולת? או לבנו?
ובמיוחד כאשר ההלכה מחייבת אותו לרגישות כזו, ולחנך הנער ע"פ דרכו.

רק הליברלים והרפורמים יכולים?
ואת תוצאות חינוכם ראינו.

צר לי, אך פרט לדעות קדומות אין בסיס להנחתך זו.

נשארו כ 30 שעות לחזרה בתשובה. לכולנו.


גמר חתימה טובה

שלכם

ר"מ