אמנות ההברגה ומקורותיה (לרבנו מיכי)

ממלא,

אוסיף לרשימת המקורות שספרן הביא גם את 'הלכה עוקרת מקרא'- מדברי הגאון -קצות החושן על סמכותה של תושב"ע- דברי הגאון על יחס התושב"ע לתושב"כ - מתוך פרשת משפטים - שיחות על פרשות שבוע.

ושוב, גם בציטוט שספרן הביא, הוא משאיר לתושב"כ מקום, באומרו עיקרה רובה וכמעט כולה..ודו"ק

אמשלום,

אני מניח שההבדל בינינו הוא בנקודת המוצא. אני בוחן את ההלכה כיום לפי מה שהיא הייתה לפני כמה עשרות שנים, ולא לפי העולם שאינו עולם ההלכה.

היהודי ההלכתי של סוף המאה הקודמת:

א. לא הכיר את אחיו החילוני כתינוק שנשבה (אלא לאחר הרב קוק והחזו"א).

ב. לאשתו היה אסור ללמוד תורה (אלא לאחר החפץ חיים, בתהליך שהולך ומתעצם עד ימינו), ולבחור למוסדות ציבור (עד החזו"א).

ג. היה אסור לו להציל גוי בשבת.

ד. לא היה לא מושג בדבר ניהול צבא מודרני שבעה ימים בשבוע לרבות יום כיפור (עד פיתוח הלכות 'עד רדתה' בספרות ההלכה וצבא).

ה. הוא לא היה מעלה על דעתו ניתוחי מתים או השתלות איברים כמעשים מותרים ואף כמצוות (וחבל שלא נעשה ניסיון מצד הממסד הרפואי להיענות לדרישות המינימליות שהוצבו ע"י הרבנות בעניין).

אלו מספר תמורות משמועותיות ביותר, ודאי לא כולן, ביהדות ההלכתית בעשרות השנים האחרונות, ולא ניתן להתעלם מהן. אני מסופק אם ניתן להצביע על תקופה עם תמורות כה רבות לאחר חז"ל.

ישנן כמה נקודות שאני חייב עליהן תשובה.

1. מואדיב,
אני לחלוטין לא מסכים. כל ארגז הכלים צריך להיות ישר (פרשנית, לא מוסרית. כמובן שכפי שהערתי המוסר הוא חלק מהפרשנות הבלתי מודעת). פרוזבול כ' התוס' בגיטין ל"ו שכבר יש לו מקור בתורה. וגם אם לא היה לו מקור, זה נעשה רק בשביעית בזמה"ז דרבנן, וגם זה יכול להיעשות כתקנה, שהיא כלי לגיטימי לתקן בעיות פורמליסטיות.
2. זה מביא אותי לנקודה שנייה. כשרוצים לתקן עיוות שיש בתורה (וכאן אני מסכים לכמה מדעות הכותבים, שזה יכול להתרחש), אזי הדרך ההלכתית היחידה לעשות זאת היא באמצעות תקנות (ר' גרשום הוא דוגמא יפה להליך כזה, גם לאחר התלמוד).
פרשנות ודרש אינם כלי עבודה להברגה רפורמית, לפחות לא ביהדות הלכתית. ביהדות אחרת אינני רואה כל צורך בארגז כלים בכלל.
3. ממללא, על כל הודעותיך כאן , למעט נקודה אחת: למה צריך להביא ראיות ומקורות לדבריי? אני לא מצליח להבין איך מישהו יכול לטעון אחרת. האם מישהו, מתחילת האשכול ועד עתה, טען שכל ההלכות ירדו מסיני? מסתברא שטען זאת בתחילה, משום מה אינו חוזר אלינו עם המקורות המבוקשים. ייתכן שהיתה לנו אי הבנה שם. כל ההלכה כולה אינה אלא ראיה גדולה אחת לדבריי, ותו לא מידי.
4. אמשלום, באשר ליצירתיות של יהדות ההלכה, אני חלוק עלייך מכל וכל. לענ"ד ישנה יצירתיות בעיקר ביהדות ההלכה. ישנה ביקורת שזה לא מספיק, אולם אני לא מאמין ביצירתיות ללא כללי ז'אנר. כשאין צירים מוסכמים ומגבילים, אין משמעות ליצירתיות. אשמח לצרף לך פרק אחר מספרי הבלתי נגמר (השלישי) בנושא זה.
אני לא מקבל את הגדרתך ל'דרש' כהברגה. אני חושב שחכמינו היו ישרים אינטלקטואלית, ולא עבדו עלינו ולא על הקב"ה ולא על עצמם. לדרש יש כללים משלו (רמז ישנו בדברי מיימוני בדעת חכמים דר"א), וחלקם אבדו מאיתנו לצערי, ולכן זה נראה לנו כהברגה. אם ישנן כאן הברגות אז אני עכשיו הופך לרפורמי (את מוכנה לגייר אותי?). מעבר לכך, אינני רואה טעם בהברגות, אם בין כה וכה אין מחוייבות לתורה. אז תגיד שאתהפוסק נגד הכתוב בתורה, ודי. זה כמו אוקימתא למשנה, ואכ"מ.
5. מיימוני, אם אתה חושב שזוהי כוונתו של נותן התורה כפי שבאה לידי ביטוי בתורה, אזי אתהמכוחותינו. אולם אם אתה חושב כך ועוקף את הכתוב בתורה, אזי קי"ל ש'לא בשמים היא', אלא רק בתורה שניתנה לנו בסיני (+פרשנותנו) וקו"ח לא מחוץ לתורה ועל הארץ. בזה תלוי הכל.
דברי הרמב"ם סופ"ח מהל מלכים על גר תושב שמקיים את המצוות לא מפני שהקב"ה ציווה עליהן ידועים (נדמה לי שאפילו דיברנו עליהם פעם). אולם ישנה כאן נקודה מעניינת נוספת. יש שהעירו לי שאטלי הרמב"ם מדבר רק על גר תושב ולא על יהודי.
ראשית, עיין במפתח לפרנקל ותראה שהאחרונים לא למדו כך, ומסברא ברור שזה לא כך. אולם כעת יש לדון אז מדוע הוא ממקם את ההלכות הללו דווקא שם? מדוע הוא לא אומר זאת על יהודי.
אפשר היה לומר שזה מפני שלא חשב שאצל יהודי זה יכול לקרות. אולם לענ"ד נראה יותר שזה מפני שהמצוות של גר תושב הן ז' מצוות של בני נוח, שכולן מוסריות-שכליות (אולי למעט אבר מן החי, וגם בזה יש לדון). אם כן, חידושו הוא שגם במצוות כאלה אין ערך דתי (להבדיל מערך אנושי) אם מקיימן לא מפני ציווי בתורה מסיני.
ובזה תשובה לאשכול הסמוך (של כי-שרית?) לגבי קיום מצוות ללא אמונה.
התשובה היא: חסר כל ערך דתי. נקודה (ואין להקשות משמונה פרקים, לגבי 'אפשי ואפשי' במצוות השכליות, שאינו נוגע לכאן אפילו כמלוא נימה).
לענ"ד המסקנה לנדון דידן מתבקשת. הפרשנות שלך ל'עין תחת עין' צריכה להתבסס על הבנתך בכוונת התורה. אם זה לא משם, אזי אתה עובד את עצמך ולא את הקב"ה.
6.מסקנה: אם ר"א צודק, אזי עלינו לכוף את עצמנו, ואת מוסריותנו (כמו בעקידה שעקד אברהם אבינו את בנו), ולעשות את מה שצווינו. אתה עצמך הבאת שלחכמים יש מקור מהתורה לדבריהם ולא ויכוח מוסרי ישיר (יכול להיות ויכוח מוסרי מובלע שגורם להם לקרוא כך את התורה).
7. המניע שלי אינו עניין לכאן. מותר שיהיה מניע מוסרי, אולם הפרשנות צריכה להיות ישרה אינטלקטואלית. כפי שכבר עלה באשכול אחר (לגבי הצלת גוי בשבת), כשנמצא היתר להצילו נשמתי לרווחה. אולם אם הוא לא היה נמצא, אזי הייתי חייב להימנע מכך (ולא בטוח שהייתי עומד בכך).
8. לסיום, אין לי שום ויכוח עם הרמב"ם בנושא 'עין תחת עין'. מבחינתי זו היתה דוגמא בלבד, ואם לרמב"ם ישנה ראיה שזה כן ירד מסיני, לחיי! כפי שכבר ציינתי הטענה היא עקרונית ולא על דוגמא כזו או אחרת.


מיכי

מיכי,
א. אני מסכימה שמי שנזקק לארגז הכלים הוא רק מי שמחוייב, וכבר אמרתי זאת קודם. מי שמחוייב להלכה, עומדים בפניו מברגי ההלכה, ומי שמחוייב לתרבות, לספרות ולעם, עומדים בפניו מברגים אחרים. מי שאינו מחוייב כלל, אינו נזקק לאף אחד מאלה.

ב. הברגה, מבחינתי, אינה שוות ערך לחוסר יושר, להפך, וכבר קיבלתי (פחות או יותר) את הגדרתך לגבי המוּדעות. אני מאמינה שחכמי התלמוד והמשנה היו אמיצים יותר ממרבית המנהיגים האורתודוכסים בימינו. אולי זה בגלל חוסר המודעות, אולי בשל המחוייבות הגבוהה יותר שנסכה בהם ביטחון, ואולי פשוט בגלל האומץ.

ג. אם תהיה מוכן ללמוד שנה בקורס גיור, להצטרף לקהילה, לעבור ראיונות ומבחן ולערוך מילה וטבילה, כשאר המתגיירים בקהילתי - אגייר אותך בשמחה!

ממללא,
דבריך נכונים בעניין החידושים ההלכתיים - ייתכן שציפיותי גבוהות מדי (ואיני מתכוונת להנמיכן, אלא להמשיך ולאתגר את המסגרת). מעניין שלא הזכרת את היצירתיות ההלכתית בנושאים הפוליטיים הבוערים של השנים האחרונות.

אמשלום,

לא ברור לי בדיוק למה כוונתך, ואשמח לשמוע אותה ולהתייחס.

באופן כללי, אני לא מזהה בעיות ב'מישור הפוליטי' שנובעות מהעדר חדשנות הלכתית.

אגב, חדשנות הלכתית עלולה להוליד גם בריות משונות, וזה מחירה של כל חדשנות שאינה מסוגלת להיות ערבה לתוצאותיה מראש. האלטרנטיבה, מבחינת היהודי ההלכתי, היא להימנע מכל ניסיון של חדשנות.

ממללא,
מה פה לא ברור? אמשלום ודאי מתכוונת לכך שנוער הגבעות וגוש אמונים הן תופעות קלסיות שליוו את היהדות המסורתית מאז ומעולם, ועל כן אין בהם כל חדש. לכן ברור מאליו שאין כל חדשנות בהתייחסות הדתית לפוליטיקה. הרי כבר החפץ חיים דדיבר על ייסוד מדינה ליהודים ועל חשיבות ההחזקה בכל שטחי הארץ ואיסור על מסירת שטח ממנה לידי עם אחר. כל זה אינו חדש כלל וכלל.
או שמא חדשנות היא רק בכיוון שמתקרב למה שנראה רצוי בעיני מי שמבחוץ, כמקובל במחוזותינו.
שלא לדבר על החדשנות ההלכתית והאחרת שמתגלה באופן כה נועז ומרשים בכל פלחי האוכלוסייה האחרים.
נקודה זו מובילה אותי להברגה התרבותית והאמנותית, שהוזכרה בדברי אמשלום, שעדיין לא הצלחתי להבין מה פירושה. אשמח לדוגמאות.


מיכי