את הסיפור על תלמידי החוזה כבר סיפרתי לך?

ספרן, ההקשר,וכוונת הרב ז"ל מעט תמוהים.

כי אם במידה רעה אמרו[נזיר כג] על המתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה שמחויב בתשובה [ומרבותינו,כי תשובתו על חטא דחזיר] כלום א"א לך לשמוע במידה טובה כי הסבור לקיים מצווה ולא מקימה יטעם בה טעמה?
מש"כ בסיפור הנ"ל מתלמידי החוזה הקדוש,




והואיל והחוזה ,מעשיותיו,ועדויותיהם אתו לידן

סיפר[כמדומני]היהודי הקדוש, כי בשעה שהמתין לרבו החוזה,

מחוץ לחדרו. שמע רחש בוקע מתוך הארון ,הטה אזנו ושמע את

בגדיו של החוזה כשהם מספרים זה עם זה בהנהגות החוזה.

תוקן על ידי - עורבא_פרח - 27/09/2004 11:52:41

אני אישית ממש לא מבין מה הקושי האמוני בקבלת הסיפור, והמסקנות המתבקשות ממנו.

ניקח לדוגמה את יום כיפור, זהו יום שמוקדש כולו לחשבון נפש ועשיית תשובה. ברור לכולנו שאין פירושו של דבר שכל השנה מותר לאדם לחיות מבלי להתבונן במעשיו, ורק ביום כיפור הוא פתאום צריך להזכר בחטאים שלו. אלא שזהו יום אחד בשנה שמוקדש לעשיית תשובה, כל השנה כולה קל לנו לדחות את התשובה ("ממחר דיאטה"...), אבל ביום כיפור אנחנו מכריחים את עצמינו לעשות זאת. כמו כן עצם העובדה שכל ישראל עושים זאת יחד גם כן מגביר את עצמת החוויה הדתית אצל היחיד (וכן יש להזכיר שקביעת המועדים, לרבות יום כיפור, תלויה בקביעת בית דין, אם כי לגבי שבת המצב שונה)

ומן הראוי להזכיר את הגמרא:

דתניא: הכל נידונים בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביוה"כ דברי רבי מאיר.

ר' יהודה אומר: הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו ... ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים.

ר' יוסי אומר: אדם נידון בכל יום שנאמר (איוב ז) ותפקדנו לבקרים.

רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה שנאמר (איוב ז) לרגעים תבחננו. (ראש השנה טז ע"א)

ושמעתי פעם פירוש יפה (כמובן שמדובר על דרש) שבעצם אין שום מחלוקת בין התנאים, אלא כל אחד מהם מדבר לדרגה אחרת של תודעה דתית. יש אדם שחי בתודעה שהוא נשפט רק פעם אחת בשנה, ויש מי שחי בתודעה שהוא נשפט כל יום, ויש מי שחי בתודעה שהוא נשפט בכל רגע. אני לא טוען שזה הפשט במחלוקת חז"ל, אבל אין ספק שהרעיון עצמו נכון.

וממילא הוא הדין לגבי קדושת השבת. עוד כדאי לציין שהמושג 'קדושה' הוא מושג הלכתי טהור, ולא מושג חוויתי , כך לפחות לפי האסכולה שאני משתייך אליה.

אמת שהיו זרמים ביהדות שהדגישו את הרגש יותר, והיו כאלה שפחות, והיו אף כאלה שבכלל שללו את קיומו, אולם אין ספק שהיהדות הקלסית מעולם לא העמידה את הרגש במקום הראשון.

כך למשל בית כנסת הוא "קדוש" גם אם אנו לא מרגישים בו שום דבר יוצא דופן. לעומת זאת בנין רגיל אינו "קדוש" אפילו אם אנו חשים בו תחושה מיוחדת.

וכן ארץ ישראל היא "קדושה" גם אם אנו לא מרגישים בה משהו שונה מכל ארץ אחרת.

הרצון של האדם להרגיש משהו יוצא דופן בדברים המקודשים מצד עצמם, ולא מצד היחס שלו כלפיהם, הוא מובן מבחינה אנושית, אולם יש לזכור שמבחינה השקפתית זוהי תפיסה פאגנית הרואה "קדושה" (במובן של "Mana") באובייקטים פיזיים. (כמובן שאינני אומר חלילה שמי שחושב כך הוא באמת "פאגאני", אלא אני רק מציין את הקרבה הרעיונית בין שתי תפיסות אלה)

תוקן על ידי - רב_צעיר - 27/09/2004 12:12:31

עו"פ,

אותה תמיהה עלתה בדעתי כשקראתי את הסיפור לראשונה.

אולם,במחשבה שניה,כאן נעוץ ההבדל בין הגישה החסידית,

לליטאית=בריסקאית,האחרונה מבקשת להצמיד את החוויות,

למעשי הלכה כתיקונם בלבד,ולנוס מחוויות שאין להן

הגדרות במסגרת תורה ומצוות,או לפחות לצמצמן.

קיימים סיפורים נוספים רבים לשתי הגישות.

ניתן לסכם בקצרה את האסכולות השונות כך:

א. גישת "הרגש מעל הכל".

ב. גישת "ההלכה מעל הרגש".

ג. גישת "לרגש אין שום תפקיד".

לפי גישת א' למשל אם אדם לא מרגיש חוויה בתפילה מותר לו לחכות אפילו עד שיעבור זמן תפילה ורק אז להתפלל.

לפי גישת ב' "יש עניין" בכך שאדם ירגיש חוויה בקיום המצוות, אבל זה לעולם לא מעכב את קיום המצווה, ובוודאי שאין לו שום היתר לעקוף את ההלכה בגלל הרגשות שלו.

לכן בדוגמה של התפילה זה מאוד חשוב לעשות הכנות לתפילה, ולהיות מרוכז בזמן שהוא מתפלל, אבל אין לו שום היתר לאחר זמן תפילה בשל כך.

לפי גישה ג' לרגש אין שום חשיבות. יש מצווה להתפלל. אין זה משנה כלל מה האדם מרגיש בזמן התפילה, אלא יש חשיבות רק לעשיית המצווה.

אני בכוונה לא מגדיר את הגישות כ"ליטאית", "חסידית", "ליבוביציאנית" וכו' משום שאני חושב שכל אדם הוא מקרה בפני עצמו, ובוודאי שקיימים חסידים "ליטאים", ליטאים "ליבוביציאניים", ליבוביציאניים "חסידים" וכו'.

(אגב, ידוע לי שבעניין חיוב תפילה ויכולת כוונה מדין התלמוד והרמב"ם יש היתר לא להתפלל כאשר אדם לא יכול להתרכז בתפילה, אבל ההלכה כיום אינה כך, ויתירה מזו: המחלוקת בין האסכולות השונות נוגעת גם למקרים שבהם אין תקדים הלכתי להיתר לא לקיים את המצווה בגלל חוסר יכולת להיות מרוכז)

ספרן,
סיפור הציצית אינו דומה כלל לסיפור השבת. תלמידי החוזה ביקשו לעשות ניסוי בעצמם, לבדוק את מהותם של אלמנטים מעשיים והשפעתם על החוויה הדתית. האשה ביקשה לחוות חוויה דתית, שאין לה כל דרך לחוות לולא הציצית (לפחות ע"פ השקפת עולמה). בניגוד לתלמידים, שהיו מודעים באופן מלא לכך שאין זה שבת, האשה לא יכולה היתה לדעת על אי-כשרות הציצית (בוודאי לא מבחינה חוויתית - היא הרי מעולם לא נתעטפה בציצית כשרה!).

אמשלום,

בודאי כדברייך. לא כתבתי שהסיפור לגמרי דומה.

סיפור הציצית טעון בירור מפן נוסף, שהרי לכאורה הכשילו אותה בברכה לבטלה (ואולי נהגה המתעטפת כשיטת הרמב"ם ודעימיה שלא לברך על מעשהז"ג).

י"י,
מפאת כבודם של גיבורי הסיפור לא העלתי את טענת ההכשלה בכוונה, אבל אני מסכימה איתך לחלוטין. נדמה לי, כי יש כאן הכשלה וסוג מסוים של ציניות וחוסר רגישות, לא רק מבחינה הלכתית (בעניין ברכה לבטלה), כי אם גם מבחינה מוסרית.
בנוסף, יש כאן גם כשל חינוכי מסוים, שמעורר שאלות כגון: מה היתה כוונת הרב? מה היה בדעתו להשיג? האם נבהל מכך שהאשה חשה חוויה דתית לא לה? כיצד לא צפה זאת מלכתחילה? וכו'.