שאלה תמימה:
ראיתם את המסמך שכתוב בכת"י של ר' גרשון שטמר על התנאים שהוא דורש מה"מתמידים".
במקביל גם ראיתם את התמונה במשפחה איך שר"ע ביתר פינדרוס רוקד עם ס"ת ליד מינצברג במוצאי ש"ת.
גם שמעתם כי אמש בשבת במירון נטלו חלק בראש ר"ע ביתר יצחק פינדרוס, ודודו זילברשלג, ארי' אלישיב.
איך מתיישב לכם שני הדברים יחד?
האם כשאנשי העדה נאבקים על שמירת העקרונות של העדה החרדית פירושו מאבק אישי?
וחוץ מזה, להזכירכם המאבק הגדול הוא לא על עניני "קנאות" כי אם על עיקרי האמונה.
תראו בבקשה:
א. כתב אישום - ציטוטים אומללים.
ב. קצת היסטוריה – מהו דעתו האמיתית של הרב אליישיב על 'מתמידים'.
ג. פיו הכשילו - הכתבה בעיתון 'משפחה'.
אקדים ואומר, מעולם לא היה בדעתי להעלות את הנושא לדיון כאן, עקב חומרת הדברים, ורצון לא להתעסק עם דברים העומדים ברומו של עולם, אך מכיון שהנושא הועלה כאן בידי אחרים, יש מן הצורך להעמיד דברים על דיוקם, על מה ולמה רעשה הארץ.
א. כתב אישום.
להלן, אצטט כלשונם, אמרות, שנאמרו מפיו של לייבל מינצברג, בשיעורים מוקלטים, במשך 15 השנים האחרונות, ופורסמו בקונטרס שיצא לפני כשנתיים, בשם 'כאבה של ירושלים', וצורף לזה קלטת, שם לוקטו ה'קטעים' אחד לאחד, הנשמעים בקולו הוא, וזאת לאחר שהיו ופקפקו במה שנכתב, לאמר, הדברים הוצאו מהקשרם.
כשהקב"ה יוצא מהכלים הוא מעניש על ימין ועל שמאל בלי חישובים.
(קלטת מספר 554 – אב תשנ"ו)
"...ונשאלת השאלה איך יכול להיות שמענישים יותר ממה שמגיע, אלא שיש לפעמים שמגיע להעניש יותר ממה שמגיע, (צחוק... יבואר באות ב'), ואני אסביר לכם במשל איך זה יתכן להעניש יותר, כשאחר מרגיז את חבירו חזק מאד הרי יוצאים מהכלים, וכשיוצאים מהכלים (קנאקט מען) מרביצים על ימין ועל שמאל, בלי חישובים, וזה סוד מה שאני אומר לכם, מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, יכולים גם להוציא את הקב"ה מהכלים, ואז הוא מעניש ומרביץ בלי חשבון, וכשאחר הרגיז את השני עד שהוא הוציא אותו מהכלים אז באמת מגיע לו עונשים בלי חשבון, ולא בגלל שמגיע לו בחישוב אלא בגלל שהוצאת מהכלים, ואין לבוא בטענות אל המעניש מפני כשמוציאים מהכלים (טראסקעט מען) מענישים עד הסוף, אבל אחרי שהוציאו מהכלים, והאבא נתן יותר ממה שמגיע, כשהוא נרגע אז מפנקים כזה פינוק שאין שום דבר שיכול לפנק ככה, מפני שמרגישים אשמים שהענישו יתר על המידה".
טבילת כהן גדול בין העבודות ביוה"כ - התרעננות.
(קלטת 326 – תמוז תש"נ)
"...והטבילה של הכהן גדול שהיה בין העבודות טעמו ועניינו מפני כשהולכים לעשות עבודה מכובדת מ'פרישט זיך אפ - מתרחצים ומתרעננים... וזה הסיבה שהיה הכ"ג טובל בין העבודות, אבל לא להוריד טומאה..."
הרוח רעה כשקמים מהשינה מהו? – פארקוועטשקייט, וטבילה מטומאה – התרעננות.
(קלטת 227 – שבט תשנ"ח)
"…מה היא הרוח רעה אני לא יודע, אבל נראה שהוא (א געוויסער פארקוועטשקייט) אי נוחות מסויימת שיש לאדם אחר שישן, והאדם כשמתרחץ הוא נהיה פריש – מרוענן, ועולה עליו הפרישקייט – רענון, והוא ההפך של רוח רעה, והרחיצה היא לא 'זיך מאכן ריין' – להינקות ולהטהר, אלא 'זיך האפ שאקלען' – להתנער ממה שעלי…"
פרה אדומה – שלמה המלך לא ידע, אבל אני יודע.
(קלטת 362 – תמוז תשנ"א)
"…הענין של עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכו', זה פשוט מברשת טבעית, מפני שצריך לקחת את הדם ולזרוק על המצורע וכו', מפני שהאזוב הוא הדבר הטבעי כדי לצבוע ולמרוח, והעשב לבד הוא לא משוכלל, אבל בצורה משוכללת לוקחים עץ ועל זה שמים את העשב וכו', צריך לקחת אזוב מפני שזה הדבר הנורמלי שלוקחים אזוב וצובעים..".
"…ומדוע פרה 'אדומה' בדווקא, לא תחייכו, אתם בדור יותר מאוחר ואתם צריכים יותר להבין את הטעם, כשמסתכלים על פרה אדומה רואים כאן שהיא מיוחדת מאדמימות, ואם רוצים צבע מיוחד אז בפרה אדומה תהיה הדם שלה מאד מוצלחת, ומי שמוצא פרה אדומה יודע שיש לו צבע אדום טוב, ממילא מה שצריך עוד לפרה צריך רק מברשת, ופרה ומברשת הוא סט, מפני שהפרה הוא הצבע, ועם המברשת צובעים, ולכן לוקחים את כל הסט, ושורפים אותו, זהו זה…"
"…זה שהוא חוק, היינו שההסבר אינו משכנע את הלב, וזה שלמה המלך לא ידע, הוא לא ידע את ההסבר שהסברתי לכם כאן…"
יפת תואר ויפת מראה של אשת יעקב, רחל
(קלטת 449 – חשוון תשנ"ד)
"…(אריכות, עיי"ש) ודברנו פעם, שיש אשה ל'ידידות' ויש אשה ל'עזר', ולאה היתה מתאימה לחלק העזר, ורחל ל'ידידות', ולכן רחל היתה יפת תואר מראה, מפני שזה יותר מתאים לידידות, ולאה היתה הידים של עשיו, והיא עבדה וזה היה ענינה…"
שירת שלמה המלך אלף וחמישה, פירושו, אלף עם בקשיש.
(קלטת 207 – אב תשמ"ז)
על שלמה המלך כתוב וידבר שלשת אלפים משל… שירו היה באמת אלף, אבל אלף מלא על בקשיש זה אלף וחמישה, ולא שבאמת היה אלף וחמישה, וכאן רואים ששלמה המלך היה יותר חזק במשלים משירים…"
יש חלק בתורה שרק אם יושבים עם רגל על רגל אז מבינים את התורה.
(קלטת 350 – אדר תשנ"א)
"…בתקופתינו כבר קרוב הזמן שבלי עמלות בתורה גם נדע אותה, ויש גם חלק מהתורה שרק מתי שיובים עם רגל על רגל ומותחים את הגוף על הספסל וחושבים, אז מבינים את התורה, ועמלות שכולם חושבים שזה עמלות זה כלום…"
להלן אצטט ראשי פרקים מה'אמרות'.
"אל תתרגזו אם הילדים שלכם יהיו יותר חשובים ממכם, והסיבה היא, שהם כבר נולדו בדור מאוחר יותר. הבריסקערס סוברים שאור הלומדות בדורנו הוא יותר חזק מתקופת הראשונים".
"כיום יודעים לפסוק הלכה מסברא".
ניצוצות של אור הגנוז ניתן לראות בטלויזיה, איך שזה נשמע בכל העולם דרך דיבור לתוך פלסטיק, והטלפון הוא דוגמת קולו של אדם הראשון, ובצורה משופרת".
הנס של קריעת ים סוף מתגמד לעומת הניסים הגלויים של היום, שיש לנו מהחשמל והטלפון".
נדב ואביהו, למה לא התחתנו, כיום קיים שוויון מלא בין אנשים לנשים, וזהו אורה של ישיבת המתמידים".
"וכאן באה הבי"ת של בראשית בהדגשה ובהבלטה, באות רבתי, בהיותה האות הראשונה הפותחת את ספר התורה, שיופי ותפארת הכתיבה היא להרגיש ולהבליט את תחילת הספר, ופוק חזי מה עמא דבר, שכך נהוג בכל הספרים לייפות ולעטר את האות או התיבה הראשונה, באותיות גדולות ובעוד אופנים של הדגשה וייפוי, ועל אחת כמה וכמה בספר האלוקים אשר נכתב בשלימות הכתיבה…"
כל יתר הציטוטים הלא הם כתובים.
ישנם אמרות בענייני אישות, אותם לא ציטטו בקונטרס הנ"ל, מפאת ניבול הפה הגלוי, גם נגד האבות עצמם.
ב. קצת היסטוריה – בין הייתר, מהו דעתו האמיתית של הרב אליישיב על 'מתמידים'.
לפני כעשרים וחמש שנה, כשהמתמידים היו עדיין מאוגדים תחת העדה החרדית, פלט את פיו נגד האריז"ל והבעש"ט, לומר, לא היו אלו בקיאים אלא בתורת הנסתר, ובנגלה לא ידעו כלום, לעומת החזו"א שידע הרבה יותר טוב מהם בתורת הנגלה, ואז יצאה הקריאה מבין אנשיו הוא, לפסול את האיש, ואז נקרא ע"י העדה החרדית, ושם קיבל נזיפה, מחברי הבד"ץ, תוך שהוא מוריד את נעליו.
כשנצטרך לתאר איך נראה שם 'שמועס', קשה להאמין שיאמינו לדברי, יושבים שם כולם רגל על רגל, כשרוב השמועס פרצי צחוק עזים מתערבבים זה בזה, כשצוחקים על כל דבר שזז, כל הגדולים של הדורות האחרונים כבר זכו לקבל הימנו קיתונות של שופכין, החל מר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל (אותו הוא כינה בין הייתר 'הוא לא דמות של יהודי') דרך החזו"א, (אותו הגדיר כל שנה כרצונו), על האדמו"ר הקודם מלעלוב אמשינוב חב"ד ברסלב תולדות אהרן, כשהכל דרך הלצה וזלזול, כשהתלמידים השומעים מתבלים גם הם את דבריהם הבזויות בין הדברים, ומקבלים את הסכמתו.
רוב שיעוריו ניתנים על מדע וטבע, מעט מאד דרשות, אם בכלל, נתנו על שבירת המדות והרגלים, על מסירות נפש לימוד התורה בעמל וכו', אוהב הוא בעיקר לנתח את מהלכי העולם, ולשאול ולתרץ, אין הוא בוחל, ואין לו מעצורים, יכול הוא לפתח שיחה שלימה, על השאלה האם באמת יש רק בורא אחד לעולם, אולי גם ללבה חלק בבריאת העולם וכו', כשנשאל ע"י התמידים, רבי, הייתכן, אזי נענים הם בשחקוק קל, מי אמר שאסור לשאול, גם הרמב"ם שאל, אדרבא, ננתח יחד את טענת הגויים והאפיקורסים, ונפרק אותם לגורמים, עם כל ה'פישיפקלאך'.
כשקורה ח"ו טרגדיה בקהילה, הוא תמיד משתדל להפיג את המתח, לאמר, אין מה לתקן: חיפשתי וחפשתי, מה רע בקהילה, ולא מצאתי, הכל טוב הכל דופק, אל תלחצו.
לפני כשלש שנים, החליטו כמה מזקני ירושלים, לעמוד מנגד, ולהתריע בפני המתמידים, והביאו לדעת גדולי הדור את הדברים כלשונם, יראו הם וישפוטו, הרב אליישיב, בראותו את הדברים קפץ ואמר: קשה לי להאמין ששייך תשובה באדם כזה, אחרי שיחות כאלו במשך שלושים שנה…
הקהילה בכללה, השתייכה תמיד לצד הקנאי יותר של ירושלים, כשכל בני הקהילה נמנעים להצביע, ולקבל תקציבים, כי כך היו רוב בני ירושלים שבין החומות.
כשהגיע דבר הרב אליישיב לאוזני מנהיגי המתמידים, החליטו אומר, להערים על הרב, והדרך פשוטה למדי, הבטיחו הם את תמיכתם ברשימת דגל התורה בבחירות לכנסת ולעיריה, וכך – דאגו, שהרב אפרתי ינטרל כל מוקש.
ואכן בכמה ממערכות הבחירות האחרונות, אנשי המתמידים הם מהנחשונים בלב ונפש למען הרשימה.
ביום מן הימים, פנו זקני ירושלים, וביניהם ר' יהודא רבינוביץ, מתלמידי הרב מטשעבין, (אגב, הוא מראשי העומדים במערכה נגד ר' לייבל, ר' יודל אינו קנאי, הצביע תמיד בבחירות, כדעת הרב מטשעבין), אל ר' ניסים קרליץ ר' מיכל יהודה ליפקוביץ, ור' משה שמואל שפירא, והם החליטו אומר, לצאת בחרם על המתמידים והאיש, לאסור לשמוע את שיעוריו וכו'.
החרם יצא כבר אל הפועל, הכל היה מוכן, השעה 11 בלילה, למחרת אמור החרם להכנס בעיתון 'יתד נאמן', כמאמץ אחרון פנו גדולי ירושלים אל הרב אליישיב, ובקשו גם את חתימתו לחרם, הרב אליישיב פנה מיד אל חתנו ר' עזריאל אויערבך, והלה התקשר לר' ח. י. ג. מאנשי המתמידים, שהופתע, אבל דרך הרב אפרתי טרפדו את החרם ברגע האחרון.
בהמשך הפעילו המתמידים לחצים כבדים מאד על הרבנים, שיחזרו הם מחתימתם.
במשך הזמן עזבו המון את החבורה, אבל הרבה מן העזיבות והמרידות נמעכו בעזרת… כסף, כשמשחדים את הרוצים לעזוב בדמים מרובים.
כך היה גם לפני כשנתיים, כשהרב ח. אברך חשוב מאד מהמתמידים, החליט לא להכניס את בנו הבחור לישיבת המתמידים, הופעלו לחצים, וכלום לא עזר, אך בערמה שתלו לו כסף, בצורה עקיפה, כך ש'לא היה נעים' לא לשלוח את הבן לשם.
וכך גם נעשה כשאחד מהמדריכים שם חשב לעזוב, אז הכפילו את המשכורת לכולם, כך שהכסף סנוור את דלת היציאה, והמדריך כלל לא חשב שהכפילו את זה בשבילו, הרי לכולם הכפילו.
כמה אפסורדי הטענות המגוחכות, כאילו וכל המלחמה נגד האיש נובע מקנאות, ההפך הוא הנכון, הוא בחר לעזוב את דרך הקנאות, כי הוא רצה להציל את עצמו.
אגב, ר' לייבל עצמו אינו מצביע בבחירות לכנסת עד עצם היום הזה, רק את תלמידיו הוא שוחל לקרב.
על כמה מהסיפורים נדלג בשלב הזה, רק נאמר, שמעט מאד נאמר כאן, השחיתות שם גואה, לא נדבר על מה שמצאו לפני כחמש שנים בפסגת זאב, ולא נדבר על הטיול המאורגן וכו'.
כשאמרתי אנוסים, התכוונתי לכך.
ההתייחסות לנביאים וכתובים
(קלטת 84 - אדר תשמ"ד)
ההיסטוריה של המגילה הוא דבר חביב, לכן מספרים אותו בפרוטרוט, ואם אתם הייתם באותה חמימות כמו הכותבים הייתם גם כותבים את הפרטים, והראיה שהם כתבו כך, וזה ברור, שפירוט הסיפור הוא מחמת החביבות, ומחמת החביבות מספרים עם כל הפרטים והפרטי פרטים לראות איך שהיה נראה אז, והחביבות הוא הגורם לפירוט כל הפרטים.
לשאלת בלמיד בריש גלי: יכול להיות מדוע המגילה מפורטת מפני שכל נביא אומר את נבואתו לפי האופי שלו וכאן אשה כתבה את זה ורק היא יכולה לכתוב כך.
כולם מתפרצים בצחוק, והתלמיד ממשיך, שרואים אצל שירת דבורה שאמרה מילים שמתאים לאשה 'אתונות צחורות', ו'שלל צבעים'...
לקול פרצי הצחוק של השומעים עונה ר' לייבל כנחתום המעיד על עיסתו: ברור שכל נביא יש לו באמת עם האופי שלו. ובשקט, לתמידיו הקרובים אומר הוא על דבר התלמיד: תלמידי ישיבת המתמידים מתחילים עם רעינותיהם!
מה חשב ר' שמשון פינקוס על ה'מתמידים'?
כאשר הראו לר' שמשון פינקוס זצ"ל את הציטוטים, אמר בזה"ל: שמי שמשון, אינני פיקח גדול, אך דעו לכם, כי תראו שיהיה להם בעיות בענייני צניעות וקדושה..."
חזקל, עליך להבין דבר אחד, ישנם ציטוטים, שהם כשלעצמם אינם פסולים, אילו אתה למשל היה אומר אותם, לגופם.
אבל ישנו מושג 'מכלול' שמו, כשמובאים כל הציטוטים האומללים הקודמים, (מעניין, שם לא מצאת לנכון להגיב), וכשרואים את רוח הדברים, הקרירות וערטול כל מושגי היהדות, ורמיסתם בצחקוק קל, אזי גם שאר הציטוטים מקבלים זן שונה, פרצי הצחוק הנשמעים בקלטת יוכיחו לאן בדיוק נושבו הרוחות, אם לרצינות קא-מיכוון, או לזלזולא.
שוב אני מוצא את עצמי בעמדת המצייר והמתאר, ידוע לך למשל איך נראה שם 'באטע' בליל שבת?
אז אתאר לך בקצרה, מתחילים לשיר ק-ה ריבון רציני, כשכולם מקבלים רצינות כל שהיא, הוא עוצר באמצע, מראה באצבעו: הרב בראנד, נו איך הולך השיר הזה 'איז דאך משמע פון רש"י, (שיר שמח עסיסי). לקול פרצי הצחוק העזים, כשהמסר ברור, 'לא להיות רציניים מדי'...
כולם משתתקים, אבל הרב ממשיך, איז דאך משמע פון רש"י אז צו זינגען א ליד קען מען נאר ווען א איד איז בשמחה...
נקודה מעניינת נוספת, בחיי הרב שך זצ"ל, פחד ר' לייבל להוציא את הגיגיו לאור, הוא אמר זאת מפורשות לתלמידיו ששאלו אותו בענין, ברגע שהרב שך הלך לעולמו, התחילו הגיגיו לצאת לאור בצורת עלוניים חודשיים, וספר.
לדעת גדולי הדור שחתמו על החרם, ברור שהרב שך היה יוצא נגדו בכל תוקף, עיין ערך שטיינזאלץ.
לגבי הכתבה במשפחה, ברור לי במאה אחוז, ששילמו למשפחה הון תוהפות בעבר, לגבי כתבה זו אינני יודע, אבל הפואנטה הובנה כראוי.
חקר וחוות דעת בתנאים ואמוראים
(קלטת 52 א - שבט תשס"ג)
פעם אמרתי, שראיתי במחלוקת של אביי ורבא, שאביי היה החריף לחפש את האמת שבאמת, ורבא היה פוסק לפי האמת הנראה, לפי מה שנראה בפשטות הדברים, אפילו שהוא לא האמת של האמת וכו'...
אני רוצה לומר, שאביי ורבא גם אפשר לומר על סברותיהם כן, אם הסברות הם בחינת שמים, או שהוא סברא שיש לי מקום כאן בארץ, והוא סברא פשוטה יותר, אביי היה יותר חריף שהסתכל על האמת של האמת, ורבא היה סברתו מה שנראה...
וכשתהיו בן ארבעים אגלה לכם מדוע ביעל קג"ם ההלכה הוא כאביי ולא כרבא, (ומגלה בכ"ז) שם היה סברת רבא בכזה פשטות, שהחכמים כבר סברו שכאן הסברות הם כבר יותר מדאי בפשטות, וכאן ההלכה היא כמו אביי...
"...החוזו"א גם היה יותר גמיש בפסק כמו שהוא נראה, ויש לפעמים שהגישה של החזו"א הוא כבר יותר מדאי בפשטות, שאז הפוסקים כבר לא סוברים כמוהו, אם אתם יודעים שיש כאלה דברים, אני מדבר אליכם דברים יותר מדאי נשגבים...
עפ"ל
 |
|
|
