הר"י קאפח זצ"ל

[1] נראה שהדבר אסור אפילו אם עדין לא הגיע בנו לחינוך. אלא שדבר זה לא נזכר בפירוש בלשון רבינו, כי רבינו דיבר בהלכות מאכלות אסורות כשהגיע הקטן לחינוך.

כאן המקום להביא את שיטת מארי, בבארו את דברי רבינו בדין חינוך לקטן.

כת"ר בהלכות שבת יב,ז "נכרי שבא לכבות--אין אומרים לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עלינו.  אבל קטן שבא לכבות, אין שומעין לו--והוא, שיהיה עושה על דעת אביו; אבל מדעת עצמו, אין בית דין מצווין עליו להפרישו"

ובפרק כד,יא כת"ר "קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות, כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב, או טלטל בכרמלית--אין בית דין מצווין להפרישו.  וכן אם הניחו אביו, אין ממחין בידו"

ובהלכות מאכלות אסורות יז,כז-כח כת"ר "קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת--אין בית דין מצווין עליו להפרישו, לפי שאינו בן דעת.  במה דברים אמורים, בשעשה מעצמו; אבל להאכילו בידים--אסור, ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים.  וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפילו בדברים שהן משום שבות.

אף על פי שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו--כדי לחנכו בקדושה ופרישה, שנאמר "חנוך לנער, על פי דרכו" (משלי כב,ו)"

וביאר מארי בהערותיו על משנ"ת (שבת כד,יא ציון כג), שההלכה בהלכות שבת פי"ב מדברת שהקטן עושה מלאכה האסורה מהתורה על דעת אביו, ולכן בי"ד מצווים להפרישו.

ושם בפכ"ד עושה הקטן דבר שנאסר משום שבות, ולכן אף אם עשה על דעת אביו אין בי"ד ממחין ביד אביו.

ואילו בהלכות מאכלות אסורות עיקר החובה על אביו לגעור בו ולהפרישו שלא יאכל מאכל אסור, ולמדנו זאת מלא תאכלום - לא תאכילום. ומי שמוטל עליו כלכלתו הוא שצריך לגעור בו. ואף שהדרש הוא לא לספות לו בידים, בכל אופן גם כאשר הקטן לוקח מעצמו אביו חייב לגעור בו. ולא הזכיר רבינו בהלכות מאכלות אסורות שיש חובה על בי"ד להפריש את הקטן, כיון שההלכה כללה גם חילול שבת וגם מאכלות אסורות, ובמאכלות אסורות עיקר החובה היא על אביו ולא על בי"ד. ומה שנזכר שם הפרשת קטן מחילול שבת, סמך רבינו על מה שכבר ביאר בהלכות שבת, שיש חילוק בין מלאכה האסורה מהתורה למלאכה שאסורה מדברי סופרים, ובמלאכה האסורה מהתורה יש חובה על בי"ד להפרישו.

ולכן מה שכת"ר בהלכות מאכלות אסורות "קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת--אין בית דין מצווין עליו להפרישו" ההלכה כתבה בביאור את הדין של הרחקת קטן ממאכלות אסורות, שאין חובה על בי"ד להרחיקו. אבל חובת בי"ד להרחיק את הקטן מחילול שבת לא ביארה ההלכה, ודבר זה נתבאר בהלכות שבת שאם הקטן עושה מלאכה האסורה מהתורה על דעת אביו, בי"ד מצווים להפרישו.

ופירוש על דעת אביו, שדעת התינוק לעשות רצון אביו, ואביו לא ציוהו. וכמו שכתב המ"מ בפי"ב הלכות שבת.

ונוסיף לבאר דבר שמארי לא הזכירו- והוא, מה שכת"ר בהלכות שבת חילוק בין מלאכה האסורה מהתורה או מדברי סופרים, האם בי"ד מצווים להפרישו. נראה שעל אביו ודאי יש חובה להפרישו, אפילו אם עבר רק על מלאכה של דברי סופרים, אפילו אם עושה על דעת עצמו. וזהו שכת"ר בהלכות שבת פכ"ד "וכן אם הניחו אביו, אין ממחין בידו" משמע שלכתחילה יש חובה על אביו למחות, אפילו אם עבר רק על איסור מדברי סופרים. וזהו שסתם רבינו בהלכות מאכלות אסורות, "מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו" משמע אפילו חילל שבת, אפילו עשה מעצמו.  

ולסיכום- שלושה חילוקים יש בדבר.

בחילול שבת שלא על דעת אביו, אף באיסורים של תורה אין חובה על בי"ד להפרישו, [אבל יש חובה על אביו להפרישו אף אם עשה מעצמו].

בחילול שבת על דעת אביו, יש חילוק בין מלאכה של תורה או של דברי סופרים, לגבי חובת בי"ד להפרישו. [אבל על האב יש חובת חינוך אפילו אם עשה רק מלאכה האסורה מדברי סופרים, אפילו אם עשה מעצמו].

במאכלות אסורות, אם מאכילו בידים אפילו באיסור של דברי סופרים אסור לכולם, בין לבי"ד ובין לאביו. ואם אכל מעצמו, יש חובת חינוך על אביו להפרישו, [אפילו אם אכל מאכל האסור מדברי סופרים]. (דברי מארי הובאו בעריכה ובהרחבה)

***

בסוגיה זו של חובת בי"ד או האב בחינוך הקטן, נסבכו המפרשים בביאור דברי הרמב"ם, והמ"מ כתב ע"פ הגמרא ביבמות קיד. שאין בי"ד מצווים להפריש את הקטן אפילו אם עשה מלאכה האסורה מהתורה, ואנו הבאנו את ביאור הרב קאפח והוספנו עליו קצת, וכעת מי שיעיין ביבמות קיד. יראה בקלות כיצד דברי הרמב"ם שהזכרנו הם דברי התלמוד במפורש, כי בסוגיה נזכר במפורש החילוק בין עושה מלאכה מהתורה או מלאכה מדברי סופרים (בראש העמוד), וגם נזכר החילוק בין עושה מדעת עצמו לעושה מדעת אביו (מיד בהמשך), והם דברי הרמב"ם, וכפי שנתבאר.

[1] בהלכות ברכות ו,כ ציון סד הבאו דברי הגהות מימוניות וזה לשונו "... אמנם בירושלמי משמע דקאי [מה שנאמר תיכף לנטילה ברכה] אמים ראשונים וברכת המוציא, דקאמר כל מי שתוכף ברכה לנטילת ידים אין השטן מקטרג באותה סעודה, ואי קאי אנטילה אחרונה וברכת המזון דכבר עברה הסעודה מאי דהוה הוה ע"כ. ..." (ע"כ מדברי הגהות מימוניות)

כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "ומה שציין [הגהות מימוניות] לירושלמי הוא ברכות פ"א ה"א ... ומ"מ גם אם יתפרש הירושלמי על נטילה הראשונה אין שום איסור לדעת רבינו והרי"ף ור"י לדבר ולשוחח בין נטילה לברכת המוציא, ואין איסור אלא לאכול ולשתות לאחר שנטל ידיו לסעודה עד שיברך המוציא ..." (ע"כ לשון מארי)

ומקורו דברי רבינו בהלכות שבת כט,י "מי שנתכוון לקדש על היין בלילי שבת, ושכח ונטל ידיו קודם שיקדש--הרי זה מקדש על הפת, ואינו מקדש על היין אחר שנטל ידיו לסעודה ..."

עוד כת"ר בהלכות שבת כט,ט "היה מתאווה לפת יותר מן היין, או שלא היה לו יין--הרי זה נוטל ידיו תחילה, ומברך המוציא, ומקדש, ואחר כך בוצע ואוכל ..."

כתב המ"מ- שם [פסחים דף קו א-ב] א"ר ברונא אמר רב נטל ידיו לא יקדש, אמר להו רב יצחק בר שמואל בר מרתא- אכתי לא נח נפשיה דרב ושכחינן שמעתתיה, זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב, זימנין דחביבא עליה ריפתא מקדש אריפתא, זימנין דחביבא ליה חמרא מקדש אחמרא. וזה פירוש רבינו נטל ידיו (לקדש) [לא יקדש], קס"ד שלא יקדש כלל אלא אחרים מקדשים לו, ואפשר שהיו סבורין שאין מקדשין על הפת, ואמר להו רב יצחק דרב היה מקדש על הפת כשהיה חביב לו וא"כ כשנטל ידיו מקדש על הפת. וזה פירוש נכון וכן כתבו מן האחרונים. ויש מי שפירש דהא דר' יצחק פליגא לגמרי אדרב ברונא שאין הדבר תלוי בנטילה אלא בחביבות, וע"ז נהגו ליטול ידיהם ולקדש אח"כ ביין ע"כ. (ע"כ לשון המ"מ)

כתב מארי בהערותיו על משנ"ת (דברי מארי תורגמו לעברית היכן שכתב ארמית )"ברור שלדעת רבינו אסור לעשות כן [ליטול את הידים ולקדש אח"כ על היין], (א) כיון שהטעם שמקדשים על היין ואח"כ נוטלין אינו משום דברי רב ברונא, אלא דעת בית הלל הוא וכמו שנזכר למעלה אות כא [משנה ברכות ח,ב "ב"ש אמרים נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס, וב"ה אומרים מוזגים את הכוס ואח"כ נוטלין לידים" וראה שם שהובא מפרהמ"ש שהמשנה עוסקת בכוס הקידוש], אלא שאם מדברי בית הלל היינו אומרים שדבר זה הוא לכתחילה, אבל בדיעבד אם נטל ידיו יכול לקדש על היין ואח"כ לבצוע על הפת, בא והשמיענו רב ברונא שגם בדיעבד לא יקדש כלל על היין. וכך נותן הדין שמשעה שנטל ידיו אסור לטעום מאומה עד שיתחיל לאכול פת, וכמו שהובא בהלכות ברכות ו,כ וראה מה שכתבתי שם" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)

מכל ציטוטי ההלכות וההערות שהבאנו, נלמד מהו המקור לדברי מארי שאסור לאכול או לשתות לאחר שנטל את ידיו.

ולמרות זאת יתכן לומר אחרת- ראה הלכות ברכות ו,יז ציון נד שם כתב מארי שגדר הסח הדעת אינו ברור. וציטט מארי את דברי רבינו יונה- שבתפילין הסח הדעת הוא אם עומד בקלות ראש ובשחוק, אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו אע"פ שעוסק במלאכתו ואומנותו ואין דעתו עליהם ממש אין זה נקרא הסח הדעת, שאם לא כן איך יוכל האדם להניח תפילין כל היום [וכי לא יעבוד ולא ילמד]. וכן כשמתנמנם אין כאן הסח הדעת כי הוא שוכח הבלי העולם ואין כאן קלות ראש. (ע"כ דברי רבינו יונה)

והקשה מארי על דבריו, שבהלכות חמץ ומצה ח,ו מצאנו "שנוטל ידיו שנית אחרי קריאת ההגדה, כי הסיח את דעתו בשעת קריאת ההגדה" ואיזה שחוק וקלות ראש יש בקריאת ההגדה?

ואם נאמר שבאמירת נוסח שבמצוה וחובה יש הסח הדעת, והרי בהלכות ברכות ו,יז מצאנו ש"נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם –ומשמרם- כל היום ואינו צריך ליטול לכל אכילה ואכילה, והוא שלא יסיח דעתו מהן". ושם הרי מדובר שמתפלל שחרית, ואם כן מדוע אינו נחשב הסח הדעת כמו קריאת ההגדה?  ומכאן שגדר הסח הדעת אינו ברור. (ע"כ מדברי מארי בהערותיו על משנ"ת)

ולמרות כל האמור, נראה לבאר את גדר הסח הדעת. ותחילה נקדים ונאמר שגדר הסח הדעת בתפילין שונה מגדר הסח הדעת בנטילת ידים. ובתפילין הגדרת הסח הדעת כפי מה שביאר רבינו יונה, שלא יעמוד בהם בשחוק וקלות ראש.

אבל בנטילת ידים הגדרת הסח הדעת תלויה בשני דברים: א- האם נתן את דעתו לשמור את ידיו [שלא יטמאו]. ב- גם אם לא נתן את דעתו לשמור את ידיו, אם האמירה או המעשה שעשה לאחר הנטילה לא גרמו לו להסיח את דעתו, אינו צריך ליטול שוב את ידיו.

ועל פי האמור- מה שכת"ר בהלכות ברכות ו,יז "נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם –ומשמרם- כל היום ואינו צריך ליטול לכל אכילה ואכילה, והוא שלא יסיח דעתו מהן". הטעם שאין תפילת שחרית מהווה הסח הדעת כמו קריאת ההגדה, כיון שנתן את דעתו לשמור את ידיו.

ואילו מה שכת"ר בהלכות חמץ ומצה ח,ו "שנוטל ידיו שנית אחרי קריאת ההגדה, כי הסיח את דעתו בשעת קריאת ההגדה" כיון שלא נתן את דעתו לשמור את ידיו, וכיון שמעשה קריאת ההגדה גרם לו להסיח את דעתו מהנטילה, לכן צריך לשוב וליטול את ידיו.

וכן מה שכת"ר בהלכות שבת פכ"ט- שכיון שנטל ידיו לא יקדש על היין אלא על הפת, כיון שהקידוש מהווה הסח הדעת לנטילה. דבר זה הוא משום הקידוש, וסתם אדם שלא נתן את דעתו לשמור את ידיו, מסיח את דעתו מהנטילה בשעת הקידוש. וסתם קידוש יש בו עסק עד שיתאספו כל בני הבית ויקשיבו לקידוש, ובעסק זה סתם אדם מסיח את דעתו מהנטילה.

ועל פי כל האמור- ברכה על מאכל או משקה אינם הסח הדעת. והראיה מהלכות חמץ ומצה שם נאמר שיחזור ויטול את ידיו לאכילת מצה משום שהסיח את דעתו בשעת קריאת ההגדה, ולא משום ששתה משקה (כוס שני), ומכאן שאכילה או שתייה אינם הסח הדעת ואינם הפסק לנטילת ידים.

ורק ברכה על יין, כשבעצם כוונתו לעשות על יין זה קידוש מהווים הסח הדעת, אבל ברכה על מאכל או משקה –שאינו עושה עליהם קידוש- אינם מהווים הסח הדעת.

***

וראה עוד

עיון קצר בגדר הסח הדעת
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1606064&whichpage=#R_11

דיבור לאחר נטילת ידים - פשוטו של תלמוד
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1817240

[1] בכדי להבין תשובה זו, נכתוב את לשון רבינו ומארי שנאמרו בנושא זה.

כת"ר בהלכות תפילה ו,ד "אסור לו לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה, מאחר שיעלה עמוד השחר, עד שיתפלל תפילת שחרית ... אבל טועם ועושה מלאכה קודם מוסף, וקודם מנחה; אבל אינו סועד, סמוך למנחה"

עוד כת"ר בהלכות תפילה ו,ה "כיון שהגיע זמן מנחה גדולה ...  ולא לאכול, אפילו אכילת עראי, שמא יימשך באכילה"

ולפי האמור, רבינו התיר לטעום לפני תפילת מנחה או מוסף, אבל אסר לסעוד או לאכול אכילת עראי לפני תפילת מנחה או מוסף.

כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "שיש ללמוד ממה שכת"ר בהלכות סוכה ו,ו את ההגדרה של טעימה, וזה לשון רבינו שם, "ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה אלא אם אכל אכילת עראי כביצה או פחות או יותר מעט"

מכאן נלמד שטעימה פירושו שאוכל כביצה או פחות או יותר מעט.

ולפיכך הורונו רבותינו שאכילת מעט פירות אינה נקראת סעודה, וגם פת כביצה או פחות או יותר מעט מותר לאכול לפני מוסף וקודם מנחה, ואין אסור אלא סעודה.

אבל מה שאסר רבינו לאכול אכילת עראי לפני מנחה, מדובר שאוכל כשתים שלש בצים אלא שאוכלם עראי, דהיינו שאין בדעתו שיהיו במקום הסעודה ואינו אוכלם אלא להשקיט רעבונו.

וכן מצאנו שהגדיר רבינו אכילת עראי בפרושו למשנה סוכה, "ואכילת עראי הוא שיאכל כמות מועטת ולא יתכוון בו שיהא סעודה ואינו אוכלו אלא להשקיט רעבונו עד שישלים אכילתו אח"כ" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)

[1] לשון רבינו בהלכות מקוות יא,ג "הנוטל ידיו לתרומה--צריך לחזור וליטול פעם שנייה במים שניים, כדי להסיר המים שעל גב ידיו, שהרי המים שנטל בהן תחילה והן הנקראין מים ראשונים, נטמאו בידיו.  לפיכך אם נפל כיכר של תרומה לתוך המים שנטל בהן ידיו תחילה, נטמא; ואם נפל לתוך המים השניים, לא נטמא; ואם נטל ראשונים ושניים למקום אחד, ונפל שם כיכר של תרומה—נטמא"

כת"ר בפרהמ"ש בהקדמה למסכת ידים "והקדמה אחרת [ראה שם שקדמה לזאת הקדמה ראשונה, ומה שנאמר כאן הוא הקדמה שניה] והיא שאם היו ידי האדם טמאות ויצק עליהם מים לטהרן ושיעורו לא יהא פחות מרביעית כמו שביארנו, הרי ידיו טהורות, אלא שצריך לרחצן אחר כך במים אחרים ואז יאכל בהם תרומה, לפי שהמים שנטל בהם ידיו נטמאו בידיו ונעשו תחילה כמו שבארנו, לפיכך רוחצן אחר כך במים אחרים לטהרן מטומאת המים שנגע בידיו הואיל ונטמאו מחמת ידיו. ואותן המים שמטהרין בהן את הידים תחלה נקראין מים ראשונים, והמים שרוחצין בהן אחר כך נקראין מים שניים" (ע"כ לשון רבינו בפרהמ"ש)

כתב הכס"מ "כתב הראב"ד הנוטל שתי ידיו לתרומה, אמר אברהם ואף לחולין וכו'. ואני אומר [דברי הכס"מ] שרבינו סובר שלא צריך נטילת מים שניים אלא לתרומה אבל לא לחולין, וכן נראה מדבריו בפרהמ"ש בהקדמתו למסכת ידים. ולפיכך בפרק ששי מהלכות ברכות בענין נטילת ידים לחולין, לא הזכיר מים שניים כלל. ולפיכך כתב כאן הנוטל שתי ידיו לתרומה צריך לחזור וליטול פעם שנייה, דוקא לתרומה, ואילו לחולין לא צריך פעם שנייה" (ע"כ לשון הכס"מ)

לאחר שהבאנו את המקורות, נראה לבאר אחרת מהנאמר בתשובה. ואף בזמן שנהגו דיני טומאה וטהרה, בנטילת ידים לחולין לא היה חובה ליטול מים שניים, כמו שהוכיח הכס"מ מפרהמ"ש ומשנ"ת, שאמתי גזרו חכמים טומאה על המים שנטל בהם את ידיו לטמאם משום סתם ידים בתרומה, אבל בחולין לא גזרו כלל על המים הראשונים שנטל בהם את ידיו לטמאם משום סתם ידים, ולכן אין צורך ליטול מים שניים בחולין.

ולגבי נטילת ידים כשידיו רטובות, דבר זה מותר אף בתרומה, כי המים שנוטל על ידיו הרטובות, מטהרות את ידיו ואת המים הטמאים שעל ידיו.

וכל מה שכתבנו שונה מהנאמר בתשובה, שממנה משתמע לכאורה, שבזמן שנהגו דיני טומאה וטהרה היה איסור ליטול לחולין כשידיו רטובות משום טומאה וטהרה.

ואין לומר שאסור ליטול כשידיו רטובות משום חציצה, כי כל מה שמצאנו איסור זה שאישה לא תתן תבשיל לבנה ואחר כך תטבול, מפני השמנונית שעל ידיה. (מקוות ב,יט) אבל שהמים יהוו חציצה, זאת לא מצאנו בשום מקום בדברי רבינו, ולא עלתה על לב איש לומר כך.