הר"י קאפח זצ"ל

__________________________

[1] הלכות ברכות  ז,ו.

[2] רק בתפילה ובברכות קרית שמע, יש חובה שמי שיודע להתפלל יאמר אותם בעצמו מילה במילה [תפילה ח,ט]. אבל בשאר הברכות, אם שמע את כל הברכה והתכוון לצאת בה, יצא ידי חובתו אפילו שלא אמר עם המברך מילה במילה, ואפילו שלא ענה אמן [ברכות א,יא]. וכך כתב מארי בספרו הליכות תימן עמ' 169, שיהודי תימן שנהגו לברך ב"ג'עלה" כל אחד בעצמו עשו שלא כדעת רבינו, אבל לרבינו אחד מברך וכולם שומעים ועונים אחריו אמן ויוצאים ידי חובתם. והוכיח מארי את דבריו מהלכות ברכות א,יב. וכך כתב מארי במאמר "הרמב"ם וגולת תימן" הובא בכתבים ב' עמ' 678.

ומה שכת"ר בהלכות ברכות ה,טו "שנים שאכלו, כל אחד ואחד מברך לעצמו; ואם היה אחד יודע ואחד אינו יודע, זה שיודע מברך בקול רם, והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה, ויוצא ידי חובתו"

אין להוכיח משם שגם בברכת המזון אם יודע לברך, חייב לברך בעצמו. משום שההלכה שם מדברת על לכתחילה, ועל מצוה בהידור. ולשון התלמוד ברכות מה: "שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק". אבל לצאת ידי חובה, אם שמע את כל הברכה והתכוון לצאת בה, יצא ידי חובתו אפילו שלא אמר עם המברך מילה במילה, ואפילו שהוא בקי לברך.

[3] ראה בתשובה 231, שלרבינו אין את הכלל "אין מרבים בברכות"

_____________________________

[1] [זה המשך דברי מארי בהערותיו על משנ"ת, הנוגעים לביאור הענין שבו עוסקת התשובה] ונראה לי עוד שחמום המים אין צורך עד שירתח או אף עד שיגיע ליד סולדת, אלא כל שהכשירו לרחיצה לאסטניס כרבן גמליאל בברכות פ"ב מ"ו. כלומר די שיהא פושר, וכמו שכת"ר בביאור בפרהמ"ש כדלקמן. שנראה לכאורה ברור שלמדו רבינו מהנאמר בשבת פ"ג מ"ג מעשה שעשו אנשי טבריה ... ואסורים ברחיצה ובשתיה. וכת"ר בפירושו שם: ובאו [אנשי טבריה] למוצא מים צוננים והעבירו המים ממנו בצינורות, והיו אותם הצנורות משוקעין במים החמין, ולפיכך היו הצנורות מתחממין ומגיע המים שבתוך הצנורות כשהוא פושר. ועשאוהו להם חכמים בשבת כחמין שהוחמו בשבת שאסורים בשתיה ולא לרחוץ בהן אפילו אבר אחד מאברי הגוף. וביו"ט כחמין שהוחמו ביו"ט שמותר לשתותן ולרחוץ בהן פניו ידיו ורגליו ואסור לרחוץ בהן כל גופו וכו' ע"ש. ...

[2] נראה לענות על הסתירה בצורה שונה- בהלכות שבת הכל הולך לפי כוונתו של האדם, ולכן בהלכה א' שרק מחמם מים לבדם ואינו עושה עוד פעולה בהם הרי הוא מחמם מים, ושיעורו חימום לרחיצה. ואילו בהלכה ד' שנותן מים בתוך קדירה וממשיך ליתן בהם בשר, הרי נתינת המים מפעולות הבישול, וחייב משום מבשל.  

[3] וגם בהלכה א' שאסור לחמם את המים, איסורו מהתורה.

[4] והטעם- מפני שאינו מתחייב משום מבשל לאכילה, אלא משום מחמם לרחצה.

[1] ח"א סימן כה ובהשמטות שבראש הספר.

[2] השווה לתשובה 311.

______________________________

[1] מארי ביאר בסוף התשובה, שהטעם שאין המכסה נעשה כלי אינו משום שהכל גוף אחד, אלא משום שאינו כלי. וביאור דבריו- שגוף מתכת שטוח שיש בו חור אינו כלי.

[2] וזה לשון רבינו בהלכות שבת כג,ב "נוקבין מגופה של חבית להוציא ממנה יין, ובלבד שיקבנה למעלה; אבל מצידה--אסור, מפני שהוא כמתקן כלי.  שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי; ומביא אדם חבית של יין, ומתיז את ראשה בסיף לפני האורחין, ואינו חושש, שאין כוונתו אלא להראות נדיבות ליבו"

כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "והרי ברור שחבית זו כלי היתה, ועל ידי שחיבר לה את המגופה בסיד ובטיט כנהוג לא בטלה מלהיות כלי, ובסילוק המגופה או בקלקולה על ידי נקיבתה מלמעלה אינו עושה את החבית כלי, כי כלי היתה לפני הסתימה וכלי נשארה גם לאחר הסתימה, וכל האיסור הוא שלא לעשות את המגופה כלי על ידי פתיחתה מן הצד כיון שלא היתה [המגופה] מעולם כלי. ומכאן נלמד למצוי בימינו קופסאות דגים וקופסאות שימורים למיניהם, הרי הידוע היא שעושין את הקופסה והרי היא כלי קיבול לפנינו. ואח"כ ממלאים אותו ומניחים עליו את המכסה שהוא חתיכת פח פשוט, ועל ידי מכונה המקפלת את שפתותיו סביב פי הקופסה ולוחצת מסביב נסגרת הקופסה. נמצא מכסה זה לא היה כלי וגם עתה אינו כלי. ומותר לכתחילה לפתוח קופסת דגים או שמורים במפתח שלהן שהרי על ידי הפתיחה הוא קורע ושובר את המכסה והרי הוא כמו שהיה, פח פשוט היה ופח פשוט נשאר אלא שנתעקם או שחסר ממנו כל שהוא. ובגוף הקופסה לא פעלנו מאומה כלי היתה לפני הסגירה הזו וכלי נשארה נשארה..." (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)

[3] וזה לשון מארי בהערותיו על משנ"ת "וכך מכסה הבקבוק כלי היה וכלי נשאר ועל ידי כריתת עורלתו לא נשתנה בו מאומה, ויש מקרים שסימון הכריתה אינו עמוק והבקבוק נפתח וערלתו נשארת תלויה בו ופותח ונועל כרגיל, נמצא שכריתת עורלתו או קיומה אינה משנה בו ואינה פועלת בו מאומה, כלי היה וכלי נשאר, ומותר לכתחילה לפתוח בקבוקים" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)

________________________________

[1] כתב מארי בהערותיו על משנ"ת (דברי מארי תורגמו לעברית היכן שכתב ארמית) "משמע בפירוש שבבשר בחלב ויין כלאי הכרם נותן טעם לפגם אינו אסור, ככל שאר איסורים. אע"פ שכשהוא לבדו והרי הוא פגום לוקין עליו, כמו שכת"ר למעלה יד,יא ואם עירב דבר מר בתוך קדירה של בשר בחלב וכו' חייב. שכשהוא לבדו חייבים עליו אפילו שלא דרך הנאתו, משא"כ בתערובתו אינו אוסר כשהוא נותן טעם לפגם (ראה הערה בסוף). וראה שדה חמד עמ' 124 ד"ה ובמה, שדן בזה באריכות" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)

הערות לנ"ל:

כשהוא נותן טעם לפגם - ביאור הדברים- אם הבשר בחלב או כלאי הכרם נהפכו לדבר שאינו ראוי לאכילה מחמת דבר מר שנפל לתוכם, האוכלם חייב. אבל אם הבשר בחלב –שבתערובתם יש לפנינו איסור- או כלאי הכרם, נפלו למאכל אחר ופגמו את טעמו, מותר לאכול את אותו מאכל.

והסברא- במקרה הראשון הבשר בחלב עומדים בעינם ורק נפסלו מאכילה, ולכן האוכלם חייב. ואילו במקרה השני הבשר בחלב התבטלו במאכל שנתערבו בו, ובתערובתם רק נפגם אותו מאכל, ולכן מותר לאכול את אותו מאכל.

[2] כך ציטט השואל את דברי ההלכה. וראה בהמשך שמארי תיקן את הבנתו.

[3] מארי בתחילה השיב שלא נפלו הבשר ובחלב ביחד לתבשיל, אלא החלב נפל לבדו לתבשיל ופגמו, וכן הבשר נפל לבדו לתבשיל ופגמו. ואח"כ ביאר מארי בצורה שונה כמו שכתבנו בפנים, ואנו כתבנו את הביאור הנכון, לאחר שהיה שהות ביד מארי לעיין בביאור ההלכה. בקלטת השיב זאת מארי- לאחר שהמתין לשואל שיביא את ספרו.

[4] וזה לשון רבינו, ומארי בהערותיו על משנ"ת-

כת"ר בהלכות מאכלות אסורות ט,א "בשר בחלב--אסור לבשלו ואסור לאוכלו מן התורה, ואסור בהניה; וקוברין אותו, ואפרו אסור כאפר כל הנקברין.  ומשיבשל משניהם כזית--לוקה, שנאמר "לא תבשל גדי, בחלב אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא).  וכן האוכל כזית משניהם, מן הבשר והחלב שנתבשלו כאחד--לוקה, ואף על פי שלא בישל"

כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "עיין שד"ח עמ' 120 שהביא דברי הר' המלי"ץ הובאו דבריו בספר ישרי לב דף יג שלדעת רבינו איסור ההנאה בבשר בחלב הוא מדברי סופרים, ודייק כן כנראה ממה שכת"ר אסור לבשלו ואסור לאוכלו מן התורה, ואח"כ כתב ואסור בהנאה, ואם כולם מהתורה מדוע לא ערבם וכתבם ביחד, ע"ש שהאריך לפלפל בדבריו ולדחות ראיותיו. עש"ב. [ע"כ דברי השד"ח, מכאן דברי מארי] ומלשון רבינו בספר המצוות הובא למעלה בפתיחה אות כ משמע ברור, שאיסור הנאה הוא מהתורה גמור כמו חמץ בפסח וערלה אלא שאין לוקין על ההנאה, והוא כמו חצי שיעור" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)

[5] בספר המצות לאוין קפז ביאר רבינו, שהטעם שלא מנה איסור הנאה מבשר בחלב כמצות לא תעשה בפני עצמה, כיון שגם אכילה היא הנאה מבשר בחלב, ואיסור ההנאה ואיסור האכילה הוא ענין אחד.

[6] השואל רצה לשאול, שבפרק יד כת"ר שבשר בחלב אסור אפילו שלא כדרך הנאתו, ולא ביאר את דבריו ואמר "שבשר בחלב לא שייך בו הנאה", ומארי השיב לו לפי שאלתו.

[7] בתשובה זו יש כפיליות, אבל כך היה מהלך הדברים בקלטת, ואנו כתבנו את מה שנאמר בקלטת.

[8] כך הם דברי השואל ומארי בתשובה. ויותר מדויק לומר- גלולה שמורכבת מבשר בחלב, למרות שאכלם שלא כדרך הנאתם וטעמה מר חייב. מורכבת והעיקר הוא בשר בחלב ולכן חייב, ולא מעורב בה בשר וחלב והעיקר אינו הבשר בחלב, שאז הוא נותן טעם לפגם ופטור.

______________________________

[1] יבואר בהמשך התשובה איזה דברים הם חומרה, ואיזה דברים הם טעות. וראה עוד בתשובה הבאה מס' 614.

[2] לשון מארי. וראה בהמשך התשובה שבואר שאין כאן נדר אלא מנהג חומרה. והשווה לתשובה מס' 169. ולעומת זאת- ראה בתשובה מס' 617, שם נתבאר שאין כאן נדר כלל, ומהתשובה שם משתמע שגם חומרה אין כאן, ולא נזכר בדברי רבינו שצריך להמשיך לעשות דבר שעשהו כמה פעמים.

וזה לשון רבינו בהלכות נדרים א,כט "האומר לחברו, נשכים ונשנה פרק--עליו להשכים ולשנות:  שזה כמו נדר הוא, ואף על פי שלא הוציאו בלשון נדר"

כתב הרדב"ז "פרק קמא (נדרים ח.) אמר רב גידל האומר אשכים ואשנה פרק זה מסכתא זו, נדר גדול נדר לאלהי ישראל. והא דאמרינן נדר גדול לאו למימרא שאם לא ישנה הפרק עבר על לא יחל, דהא אקשינן ליה מדרב גידל קמייתא דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה, ומתרצינן ותו דאמר רב גידל אמר רב האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק זה עליו להשכים, שנא' ויאמר אלי בן אדם קם צא אל הבקעה וכו' (ראה הערה בסוף). ומשמע עליו להשכים אבל לא הוי נדר גמור. וזהו שכת"ר שזה כמו נדר הוא וכו'. (ע"כ לשון הרדב"ז)

עוד כת"ר בהלכות נדרים ב,ב "אין הנודר נאסר בדבר שאסר על עצמו, עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו וליבו שוין, כמו שביארנו בשבועות ..."

הערות לנ"ל:

קם צא אל הבקעה וכו'- וזה לשון התלמוד בשלמות "ואמר רב גידל אמר רב- מנין שנשבעין לקיים את המצוה? שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא? אלא הא קא משמע לן דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה. [ולא חלה עליו שבועה, אבל היתירו לו לומר לשון שבועה בכדי שיזרז את עצמו, ופס"ר בהלכות שבועות יא,ג]. ואמר רב גידל אמר רב- האומר אשכים ואשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלהי ישראל. והלא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה? מאי קא משמע לן דאפילו זרוזי בעלמא, היינו דרב גידל קמייתא? הא קא משמע לן כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית משום הכי חייל שבועה עליה. [ולמימרא זו כיון שלא נשבע על דבר שהוא מפורש בתורה, ומהתורה די בקר"ש שחרית וערבית, חלה שבועה עליו. ולא פס"ר, אלא פסק כמימרא הבאה של רב גידל –הובאה מיד בהמשך- שיש כאן כמו נדר]. אמר רב גידל אמר רב- האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק זה עליו להשכים שנאמר ויאמר אלי (בן אדם) קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עומד. [ולמימרא זו לא חל עליו נדר, אלא יש כאן כמו נדר, וכן פס"ר בהלכות נדרים א,כט]" וכפי שביארנו את דברי התלמוד, משתמע מהרדב"ז שכתב שפס"ר כמימרא האחרונה.

[3] שביתת עשור א,ו ציון יז.

[4] השואל הזכיר שינהג כך שלש פעמים, אבל מארי לא אמר זאת.

[5] "יתכן" הוסף על פי דברי מארי בסוף התשובה.

[6] ביאור הדברים- על פי ההלכות שהבאנו רק אם הוציא בשפתיו ואסר על עצמו בפירוש דבר מסוים הרי הוא נדר, ואם הוציא בשפתיו אלא שלא אסר על עצמו אלא אמר בלשון נשכים ונשנה, אמנם חייב לקיים את דבריו אבל אינו נדר אלא "כמו נדר".

ועל פי האמור- אם כלל לא הוציא בשפתיו אלא רק נהג חומרה כמה פעמים, כלל אינו נדר ולא כמו נדר, אלא הוא חומרה. וביאר מארי- שכל חומרה מקיימים אותה משום נדר, דהיינו שחכמים הורו שכשם שאנו מקיימים נדר משום שכך ביטאנו בשפתינו, כך נקיים חומרה משום שנהגנו בה כמה פעמים, וכשם שהדיבור מחייב את האדם כך המעשים מחייבים אותו. ונראה שגם מנהג שחייבו חכמים לקיימו דינו כמו חומרה, והטעם לחיוב לקיימו משום נדר.

ולעומת כל האמור כאן- ראה בתשובה מס' 617, ומהתשובה שם משתמע שגם חומרה אין כאן, ולא נזכר בדברי רבינו שצריך להמשיך לעשות דבר שעשהו כמה פעמים.

[7] ברכות כח. הלכות קרית שמע ד,ח : הלכות תפילה ד,ד-ו.

[8] השואל התכוון שטבל שלוש פעמים שונות בכל פעם טבילה אחת, ומארי הבינו שטבל שלש פעמים בפעם אחת ועל זה השיב.

[9] מקוות סוף פרק ה. ופס"ר הלכות מקוות א,ט.

[10] בהלכות תפילה ד,ו הובא- שהמנהג בשנער ובספרד שבעל קרי ירחץ כל בשרו במים ואח"כ יתפלל, והיה מנהגם שירחץ במים לא שיטבול במקוה.

[11] כיון שהשואל הזכיר טבילה שלש פעמים, מארי מספר סיפור של טבילה שבע פעמים.

[12] מארי הזכיר אליהו, ובמלכים ב פרק ה נזכר אלישע.

[13] לשון מארי. וראה עוד הלכות מקוות א,ט ציון יג.

[14] השואל רצה להוסיף ביאור על השאלה הקודמת, ולהביא דוגמאות שהם חומרה או נדר ושיתכן שצריך בהם היתר, ומארי דחה את כל דוגמאותיו שאינם חומרה ולא נדר.

[15] את המילים "שלש פעמים" אמר השואל, וראה בהערה על התשובה הקודמת שמארי אף פעם לא הגדיר, שבכדי שיחשב הדבר כמנהג חומרה, צריך שינהג כך שלש פעמים. וזאת בעקבות רבינו שגם הוא לא הזכיר "שלש פעמים".

[16] לשון מארי. וביאורו- ראה הלכות שבועות ה,יז שאם נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משבועת ביטוי, וראה שם ברדב"ז שפטור גם משום שבועת שוא. וראה עוד בהלכות שבועות יא,ג שמותר לאדם להשבע על המצוה לעשותה כדי לזרז את עצמו, דהיינו למרות שלא חלה עליו שבועה כיון שמושבע מהר סיני, אבל מותר לו להישבע בכדי שמחמת שבועתו יזדרז לקיים את המצוה. ועל פי כל הנ"ל- ההלכה שהובאה בהלכות נדרים א,כט האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק עליו להשכים ולקרות. הרי היא מקבילה להלכות שהבאנו, ולמרות שלא חל עליו נדר יש כאן כמו נדר. וביאר מארי מדוע לא חל עליו נדר, כיון שאי אפשר לידור נדר לקיים את המצוה. דהיינו כמו שנתבאר בהלכות שבועות שאי אפשר להישבע לקיים את המצוה.

ואחרי שביארנו את דברי מארי נאמר- שדבר זה אינו מדויק, ורק שבועה אינה חלה על מצוה אבל נדר חל גם על דבר מצוה (הלכות נדרים ג,ו-ז), וכשם שהנדר חל על מי שאסר על עצמו דבר שמחוייב לעשותו משום מצוה, כך יחול הנדר על מי שזירז את עצמו לעשות דבר שצריך לקיימו משום מצוה. והסיבה שיש כאן כמו נדר ולא נדר, כיון שלא הוציא את דבריו בלשון נדר ואיסור, אלא בלשון זרוז נשכים ונשנה.

[17] בתשובה הקודמת מס' 613, הבאנו את דברי הרדב"ז שכך כתב בביאור דברי רבינו, וההוכחה- לשון רבינו "שזה כמו נדר הוא". והסברא- כיון שלא הוציא בפיו לשון איסור, אלא לשון זרוז, שמזרז את עצמו לעשות דבר חיובי.

כל שכן באומר פטום הקטורת שאפילו לשון זרוז אין כאן, אלא אמר דברי ברייתא, שאינו נדר כלל ולא כמו נדר.

[18] נתבאר בתשובה מס' 523.

[19] נזכר בתשובות מס' 522-523 ראה שם ובהערה.

[20] בהלכות איסורי ביאה ד,טז ח,ג הובא- שאישה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק את עצמה קודם תשמיש.