הר"י קאפח זצ"ל

בשנת 1943 עלה לארץ ישראל, למד בישיבת מרכז הרב והוכשר לדיינות במכון הארי פישל. בשנת 1950 התמנה לדיין בבית הדין האזורי בירושלים, וכעבור עשרים שנה התמנה כדיין בבית הדין הרבני הגדול. היה חבר במועצת הרבנות הראשית לישראל, ונשיא הקהילה התימנית בירושלים. בשנת ה'תשכ"ט (1969) זכה בפרס ישראל לספרות תורנית. אשתו, הרבנית ברכה קאפח, זכתה בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה בשנת ה'תשנ"ט (1999), כהוקרה על מפעלי החסד שניהלה (זהו המקרה היחיד עד כה שבו שני בני זוג קיבלו את פרס ישראל, כל אחד בנפרד בזכות פועלו הוא). כמו כן זכה גם בפרס ביאליק, פרס הרב קוק, וקיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר אילן. הלך לעולמו בליל י"ח בתמוז ה'תש"ס (20 ביולי 2000).

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A8%D7%91_%D7%A7%D7%90%D7%A4%D7%97

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

תוקן על ידי עצכח ב- 12/07/2007 21:13:38

הענק הזה, שכאמור, לו חי במזרח-אירופה או במרוקו היה טובל בנהרות זהב נחלבים מאלפי חסידים,  היה בתימן... מלמד תינוקות, פשוטו כמשמעו!!!

וזה לא הפריע לו להתפרסם בארצו כגדול הדור, עד שלבסוף יצא שמעו  בכל תפוצות ישראל. בשל אישיותו הכבירה וסיפור חייו הסוערים, ר' יחיא קאפח הינו אכן אחד היהודים התימניים הבודדים שהתפרסם בכל העולם היהודי: ערכים על חייו ופעלו מופיעים בכל אנציקלופדיה, ורחובות על שמו נקראו בירושלים ובכמה מערי ישראל.

ר' יחיא קאפח כיהן אמנם במשך תקופה כרב הראשי לתימן, אולם שונאיו טרחו להורידו מכסאו, כשם שהורידו מכסאו בזמנו את רב סעדיה גאון. מאז ועד סוף ימיו, ובדומה לרב סעדיה, חי ר' יחיא קאפח כאדם פרטי, והקדיש  את חייו להשבת יהדות תימן למסורתה הראשונית- יהדות רציונלית בדרכו של הרמב"ם, ולמלחמת-חורמה בקבלה והשפעותיה, שחילחלו לתימן החל מהמאה השש-עשרה וזיהמו את מורשתה של היהדות הקסומה והמפוארת הזו, עד שהפכה את פניה כמעט לחלוטין.

                                                 *

יהודי תימן, שלפי עדות הרמב"ן כל עוד חי הרמב"ם היו מוסיפים בקדיש "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מיימון" (ותארו לכם מה היו "גדולים" דהאידנא עושים למי שהיו מעיזים להוסיף בתפילה משהו מעין זה), היו הראשונים מכל העולם היהודי להכיר בענקיותו של הרמב"ם, גדול חכמי ישראל מאז חתימת התלמוד ואולי גם מלפניה.

הסיבה הישירה לקשר בין הרמב"ם ליהודים התימנים היתה "איגרת תימן" הידועה, אולם משהכירו יהודי תימן את הרמב"ם, ידעו כי מצאו את תאומם הרוחני, ודבקו בו דביקות נצחית.

היהודים התימנים, שהיו אמונים על ספרי רב סעדיה גאון, זיהו את הרמב"ם כממשיכו של רב סעדיה, ונפשם כלתה אל שילוב התפיסה הרציונלית של היהדות עם חיי המעשה והעולם שמסביב, בחינת תורה שיש עמה דרך ארץ המשכחת עוון "גדולים", שנוררים וטפילים, מאלו המצויים לרוב בשאר עדות ישראל.

תורת הרמב"ם- היד החזקה, מורה הנבוכים ופירוש המשניות- היתה למעוזה ומשגבה של יהדות תימן. בה דבקה ונתקשרה בכל לבבה ובכל מאודה, אותה למדה ושיננה יום וליל, ולאורה כיוונה את דרכיה ומנהגיה מבלי להוסיף ומבלי לגרוע, במשך מאות שנים.

אולם ההיסטוריה זורמת, והחיים משתנים כל העת. במאה השש-עשרה חדרה זוהמת הקבלה, שמאז גירוש ספרד התחילה להתפשט בכל התבל, גם למעוז הרמב"מי האחרון שבתימן. היהודים התימנים, שכפשטותם כן תמימותם, לא ידעו להבדיל בין תכלת לקלא-אילן, ולצד "מורה הנבוכים" החלו ללמוד ולשנן את הזיות האר"י המת ותלמידו הכלב החי ויטאל, עד שבמשך השנים נתבלע עליהם עולמם לגמרי.

חלאת הקבלה, מנהגיה האליליים ואמונותיה התפלות, חדרו והתערבו בריטואל היומיומי ובין האינטלקטואלים גם יחד, עד ששלוש מאות שנה לאחר מכן כבר לא היה אפשר להכיר כלל את צורתה המקורית של יהדות תימן.

האמנם היו כל מלאכת הרמב"ם ויגיעו לריק, וגם השתיל האחרון שנטע המורה הגדול בקצה הארץ בתימן, יאבד גם הוא בשטף מים הרבים והזידונים של מאמיני 'זעיר אנפין' ו'נוקבא'?!

ח"ו!!

ויחמול ה' על עמו ויחוס על נחלתו בתימן, גם בגלותם בין טינוף המקובלים וסרחונם, לא מאסם ולא געלם להפר בריתו איתם. 

אז זרח בחושך אור לישרים צדק קראהו לרגלו, ויער האלהים את לבב מרנא ורבנא ר' יחיא בן  שלמה קאפח זצוק"ל מעיר צנעא, ויקיצנו מתרדמת סכלות הקבלה אשר נשתקעה בה כל תימן כמה מאות שנים. והאיש האחד, הגדול והבודד הזה, שינס מותניו ויצא למלחמת קודש, למען השב ימי יהדות תימן כקדם, לנקות מעליה את הזוהמה הקבלית שהצטברה בה במשך מאות שנים, ולחדש את ברית נעוריה אשר נאמנה עם הרמב"ם.

לפי עדות תלמידיו, היה ממש כאאע"ה, ועוד בבחרותו היה משוטט ליבו באמונות השדים, הכשפים והקבלה שתימן היתה שטופה בהם, והכיר בבירור שהכל תוהו ושקר. אולם מפחד המציקים והרודפים שמר הכל בליבו וליבא לפומא לא גליא, עד שבגר וכבר נודע כת"ח מובהק, ואז התחיל מקהיל קהילות ברבים ודורש באוזני כל על השקר שנחלו אבותיהם, וקורא להם לחזור למורשת תימן המקורית של רב סעדיה והרמב"ם.

ר' יחיא קאפח יסד  ביהדות התימנית זרם חדש שכונה "דרדעים", והכריזמה שלו משכה אחריו מאות ואלפים ששינו לגמרי את אמונותיהם ואורח חייהם גם יחד, השליכו מאחורי גוום את הקבלה ומנהגיה, ונולדו מחדש כרמב"מיסטים מובהקים, ממש כאבותיהם התימנים הקדומים, מאות שנים קודם לכן.

את תורתו שבמשך עשרות שנים הטיף בעל פה, העלה לבסוף ר' יחיא קאפח על הכתב בספרו המפורסם "מלחמות השם", שללא ספק הינו כתב-הפולמוס האנטי-קבלי החריף ביותר בכל הזמנים.

אולי היו גם "משכילים" שכתבו בסגנון דומה, אך בסופו של דבר אין להביא בחשבון את כתביהם של אפיקורסים המזלזלים בגלוי או בסתר גם ב"נגלה". ר' יחיא קאפח, לעומת זאת, היה ירא ושלם, ומעולם לא נחשדו הוא או תלמידיו בזילזול בהלכה, ומכאן הערך המוסף של דחייתו הטוטאלית את הקבלה, לא מנקודת השקפה של רציונאליות חילונית, אלא בשל ראייתו אותה כנטע זר ויבוא אלילי אל היהדות המאמינה, המקורית. 

ר' יחיא קאפח לא עשה למקובלים שום הנחות. "מלחמות השם" כתוב בסגנון של סערה נפשית ומתוך כאב בולט על חורבנה הרוחני של יהדות תימן הרמב"מיסטית המקורית בידי מאמיני הקבלה, ולצד זאת מתובל בלעג אנטי-קבלי ארסי במיוחד, בבחינת "ליצנותא דעבודה זרה".

ר' יחיא קאפח קבע שהמיתוסים הקבליים הם עבודה זרה, וסמלי המין בקבלה - גילוי עריות, ולא חסך בביטויים בוטים כדי להבהיר את סלידתו מהם. הנה כמה מהקטעים המשעשעים אותי בכל פעם מחדש:

"כיוון ש'זעיר אנפין' לפי דבריהם הוא אלוהינו והוא הזן אותנו ומפרנסנו ואותו נעבוד, א"כ העולמות שלמעלה מ'עולם האצילות' מי זן אותם ומפרנסם? אם זורק הוא שפעם ופרנסתם מלמטה למעלה והם עובדים ומשתחווים לו, או שמא אלוהיהם הזנם ומפרנסם הוא עילה הראשונה ולו הם עובדים, ואנחנו עובדים לז"א הזננו ומפרנסנו, וא"כ אלהי העליונים אינו אלהי התחתונים?!" (פרק י)

"מה שכתבת והשבת על דברי להכחיש שהם קורין לחמשה פרצופים אלוהות, ואמרת ח"ו שהם אומרים כן, כסות עיניים היה לך שלא ראית דברי הזוהר בראשית דף כ"ב וז"ל, ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, סוד ה' ליראיו, פתח ההוא סבא דסבין ואמר שמעון שמעון מאן הוא דאמר ויאמר אלהים מאן ניהו האי אלהים... הרי נתבאר לך שהוא קורא ל'עתיק' קוב"ה וכן ל'אבא', וקורא ל'אמא' אלהים... ובכל מעשה בראשית 'אבא' אומר ל'אמא' יהי כך וכך והיא עושה, ובמאמר נעשה אדם 'אמא' אמרה ל'אבא' נעשה אדם, ולא הסכים 'אבא' בבריאת אדם, ואמרה לו 'אמא': מאי נפקא לך מיניה, אם יחטא- לי יחטא ולא לך, שנא' ובן כסיל תוגת אימו!! וכשחטא אדם בעץ הדעת גירש אותו ואותה, שנא' ובפשעכם שולחה אימכם..." (פרק כ)

אני יושב ומתפוצץ מצחוק!!!

"וגם קורין ל'אבא' ו'אמא' אבותינו שנגאלו ממצרים, ע"י 'אריך אנפין' מיד פרעה, הוא הסט"א הנקרא אל אחר, שגאלם 'אריך אנפין' מידו... וגם האמינו שהאלהים האחרים המדומים שלטו בהאלהים הקדושים שהם 'אבא' ו'אמא' ו'זעיר' ו'נוקבא', וגאלם 'אריך אנפין' מהם. וביטול רעיונות אלו שבדו המקובלים האחרונים הנמשכים אחר רעיונות מחבר הזוהר, יתבאר ממ"ש רז"ל א"ר עקיבא כשעלה משה למרום לקבל התורה אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מה לילוד אשה בינינו... אמר להם למצרים ירדתם לפרעה נשתעבדתם, תורה למה לכם? ולפי דברי המקובלים החדשים הרי אפי' 'אבא' ו'אמא' ו'זעיר' ו'נוקבא' נשתעבדו לפרעה, שהוא הסט"א, כ"ש המלאכים!!!" (פרק לא)

"וברוב המצוות מכוונים בהם לקשט הנשים 'שכינתא עילאה' ו'שכינתא תתאה' כדי למצוא חן בעיני בעליהם לעוררם לתשמיש, כמ"ש הרב משנת חסידים כי ישב על הארץ אצל המזוזה וע"י זה מתחמם ה'זעיר אנפין' ומתאווה לרחל וכו', זה להוליד נשמות למלאכים וזה להוליד נשמות חדשות לישראל" (פרק סה)

"כאשר מצאנו ראינו האנשים העוסקים כל ימיהם בסודות הנז'  ואינם משגיחים במשנה ובתלמוד ופוסקים... כי מוחם מלא מילי דחסידותא דאית בהו אפקירותא, עבודת פרצופים וספירות שונים אשר לא ציווה ה', ומוחין דקטנות ומוחין דגדלות וזיווגים וטיפין הנוזלים מן הפרצופים הזכרים לרחם נשיהם ופילגשיהם" (פרק סז)

ועוד, ועוד, ועוד...

ר' יחיא קאפח ממשיך בסופה וסערה עד חתימת הספר, שם הוא מסכם:

"על כן יאמר לכל מי שנגע יראת ה' בלבו, ירחיק עצמו כמטחווי קשת מכל המנהגים ודינים מחודשים ע"פ הקבלה השקרית אשר מקרוב באה ונתפשטה בארץ התימן... לפי שכולם עוקרים פינות התורה הקדושה, כי בכל ברכותיהם ותפילותיהם כשמזכירים את השם הנכבד והנורא הם מכוונים לאל אחר קצר אפיים בשיתוף שאר פרצופים כמבואר בספריהם... ס"ת ותפילין ומזוזה שנכתבו ע"י ישראל האדוק בקבלה זו, פסולים, כי השמות שבהם נתקדשו לשם אל אחר קצר אפיים... כמ"ש הפוסקים שס"ת ותפילין ומזוזה שכתבם מין ישרפו. לא יאכל בשר משחיטת מקובל, כי בעת שמזכיר את השם בברכתו על השחיטה דעתו על יראתו... אם ש"ץ אדוק בקבלה הלזו ובקי בה, לא יענה אחריו אמן וקדוש וב"ה המבורך, שכל כוונתו לאל אחר זעיר אנפין. אם מקדש אשה או מגרשה לא יהו העדים ממאמיני הקבלה כי הקידושין והגט בטלים מפני שהם פסולי עדות דאורייתא... וכבר הודעתיך לעיל בפרק פ"ג בשם 'משנת חסידים' דבשעת אמירת י' מכות בליל פסח הם מנסכים, וא"כ יינם יין נסך ואסור בהנאה... אוי כי ע"י הספר המתעה הזוהר והתיקונים דמינו לעמים עובדי האלילים הודיים מצרים כשדים פרס ומדי ושאר אמונות... לעבוד אל אחר קצר אפיים וליחדו עם האלילה זוגתו" (פרק קמא)

נו, "יינם יין נסך", "פיתם פת עכו"ם", "שחיטתם נבילה", "ס"ת שכתבו מין"- לפחות קו דמיון אחד מר' יחיא קאפח אל השיח הבני-ברקי...

את הששון והשמחה שהשתררו אחר פירסום הספר, אתם כבר יכולים לדמיין לבד. בתימן פרצה מלחמת עולם בין ה'דרדעים' ל'עקשים', ומאמיני הקבלה ההמומים פנו בבקשות עזרה לרבני העולם בכלל, ולבד"צים הירושלמיים בפרט. אלו מצידם נענו להם ברוחב לב, ולבסוף הדפיסו ה'עקשים' נגד ר' יחיא קאפח את ספר "אמונת ה'", שבראשו מתנוססת לראווה קואליציה משונה ביותר, שבכל הקשר אחר היתה מעוררת בכם ביטחון כי כבר שרויים אנו בעיצומם של ימות המשיח.

האם נתקלתם מימיכם בספר המכיל "הסכמות" מבד"צ העדה החרדית וגרועי הקנאים, לצידם של המזרחניקים ביותר- וגר זאב עם כבש ונמר עם  גדי ירבץ, פשוטו כמשמעו?!

רק הזעזוע מהתרסותיו חסרות-התקדים של ר' יחיא קאפח, היה עשוי לאחד יחד קואליציה, מר' יוסף צבי דושינסקי גאב"ד העדה החרדית, דרך ר' צבי פסח פראנק וחבריו, ועד המזרחניק ר' משה אביגדור עמיאל מתל-אביב, שהתחרו ביניהם כולם בקשירת תארי גנאי, ניבולי פה והסתה נגד מנהיג ה'דרדעים' ותלמידיו.

"איש בליעל, כופר ופוקר"; "מדחציף כולי האי העיד שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני"; "להודפו ולרודפו עד חרמה"; "יחיא קאפח, יצא לקפח ולערער נגד קדושת ספר הזוהר"; "אנשים פשוטים אשר בתמימותם נפתו אחרי דבריו המקופחים של יחיא קאפח"; "הכת הזו הבזויה והשפלה, עמי הארץ חסרי דעת מרימי יד בתורת רשב"י"; "וידונו בשריפה את כל ספריהם המזוייפים המלאים מינות"; "אותו האיש יחיא קאפח בארץ תימן שפער פיו לבלי חק כנגד ספר הזוהר"; "כופר אחד אשר יצא בדברי בלע"; ועוד, ועוד, ועוד, כמיטב מסורת הזוועה החרדית.

רק "הסכמה" אחת כתובה אמנם בתקיפות, אך בלשון רכה של פיוסין ותחנונים, ומבלי להקל בכבוד ר' יחיא קאפח: הסכמתו של הרב קוק...

ר' יחיא קאפח, מצידו, לא ממש התרגש. את תשובתו הפומבית לרבני ירושלים הוא פותח בפסוק: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה".... ואז נותן להם בשיניים כמו שהוא ידע היטב, ללא רחמים. לרב קוק ענה בנפרד ובדברי כבוד, אולם סירב בתקיפות לחזור בו מדבריו הראשונים.

מלחמתו של ר' יחיא קאפח, בתימן ומחוצה לה, נמשכה בכל עוז גם לאחר שעבר את השמונים, עד יום שבת ט' כסלו תרצ"ב בעלות המנחה, אז נדמה שירת חייו. הנה תיאור חי של פטירתו, "אדם כי ימות באוהל- לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש ומדברי תורה ואפילו בשעת מיתה", פשוטו כמשמעו, מפי עד ראייה:

"כשיצא מבית הכנסת אחר תפילת מוסף שהה במנוחה כשעתיים, ואם כי היה מצטער ונשימתו כבדה לא יכל להתאפק לישב בלא לימוד, וביקש להביא לו ס' אוהל יעקב שהוא ספר קל לעיון והתחיל מעיין בו בסדר הפרשה. ויוסף נכדו בן הי"ב יושב עמו ובידו ילקוט שמעוני והיה קורא בו בלחישה, אמר לו הרב הגאון: בני, למה זה אתה קורא בלחישה וגימגום, פתח פיך ויאירו דבריך, כבר הזהרתיך כמה פעמים שאין התורה נקנית לו לאדם אלא בלומדו בה בחיך בפה בלשון... הבן היקיר יוסף הנז' כיוון שראהו דיבר עימו תיכף נכנס עימו בשיחה על עניינים שונים, ביניהם שאלו בענין כוכבא דשביט. אמר לו: עיין בס' הגדרים מכלל יופי ושם תמצא פירושו... הגיעה השעה התשיעית ביום השבת, אפסו כוחותיו". 

למחרת ביום ראשון, השחירו רחובות צנעא מרבבות אדם. התימנים הזקנים העידו, שהלוויה כזו עוד לא נראתה בתימן. בחייו היו ילדים ופרחחים צועקים לו ברחוב, אבל ביום מותו ידעו גם מתנגדיו כי נסתלק גדול הדור, וכל יהודי צנעא והכפרים סביב התאספו ללוותו.

אחר הסתלקות ר' יחיא, המלחמות בין ה'דרדעים' ל'עקשים' רק התגברו, ולא הסתיימו עד עליית מרבד הקסמים שש-עשרה שנה לאחר מכן, כשבא הקץ על גולת תימן.

                                                        *

זה ספר תולדות אדם, סיפור חייו של ענק, מחולל שיטה חדשה ביהדות ומחזיר עטרת תימן ליושנה, אדם שאחרי כל פירסומו עדיין לא הוערך כראוי. בעוז רוחו, מקוריותו וחדשנותו, אין ספק שמקומו בשורה אחת עם גדולי ישראל המפורסמים ביותר של הדורות האחרונים, כמו רמח"ל, הבעש"ט, בעל התניא ור' ישראל סלנטר.

ואולי כאן המקום להוסיף זאת: הרי רבים כאן מחברי הפורומים החרדיים, שסיפורים על גדולתו התורנית של ר'  יחיא קאפח זצוק"ל, פעולתו הספרותית וחדשנותו הרוחנית, לא יעשו עליהם כל רושם. החרדי המצוי יתפעל רק מסיפורי "מופתים", אלו בהם הוא מוזן כיום מכל עבר, בלי הבדל בין הזיות "טובך יביעו", למעשיות השואלים ב"אגרות קודש". סיפורי מים קדושים של בבא, ונפלאות ריבת האתרוגים; הכל הולך, ובלבד שיהיו אלו 'מופתים' שלא כדרך הטבע, ניסים נוראים ומשונים ככל האפשר, שהחרד המצוי כה נהנה לשומעם ולחזור עליהם שוב ושוב, בכל הזדמנות.

אז גם לי יש 'מופת' ממרנא ורבנא ר' יחיא  קאפח זצוק"ל. ממש "בדידי הווה עובדא", בסגנון השבועון 'כפר חב"ד', אלא שגיבורו של סיפורנו אינו איזה חב"דצקער עם גארטל, אלא מי שהיה בזמנו יו"ר הכנסת, ישראל ישעיהו.

מספר ישראל ישעיהו בהקדמתו לספר "הליכות תימן", שבצעירותו זכה ללמוד בצנעא לפני ר' יחיא קאפח זצוק"ל, ור' יחיא קאפח אף היה משתמש בו לשליחויות שונות.

ויהי היום, ביום ראש-השנה קודם המנחה, היה אז המנהג הישן בבתי הכנסת בתימן לבלות את הזמן באמירת תהילים (ואגב, כן מנהג החב"דצקערס עד זמננו). ור' יחיא קאפח לא כן היה עם לבבו, והנהיג בבית מדרשו תחת זאת לימוד גמרא בעיון, כמו בכל שבת.

תוך כדי הלימוד, הוצרכו לעיין באיזה כתב-יד שהיה נמצא בספריית בית הכנסת 'אלשיך'. ור' יחיא קאפח, כפי שהיה דרכו תמיד, ציווה על הנער ישראל ישעיהו לילך לבית הכנסת 'אלשיך', לבקשו מיד הגבאי שם בשאלה על-מנת להחזיר.

הגבאי תמיד היה נותן, אלא שבאותו היום כיוון שראש-השנה היה, נתקצף הגבאי על ששינה ר' יחיא קאפח מסדר אמירת התהילים ללימוד גמרא (מסתמא היה אותו גבאי בן-גילו של אותו אדמו"ר שעליו נאמר כי היה "שונא את המתמידים" הלומדים ב'ניטל'; הם הרי שונאים את המתמידים בכלל). החציף אותו הגבאי פניו וסירב ליתן לשליח את כתב-היד, ועוד הוסיף בעזות-מצח:

-"חזור לרבך ואמור לו, שהיום ראש השנה, ואין לשנות המנהג לומר תהילים וללמוד גמרא".

חזר השליח לר' יחיא קאפח בידיים ריקות, וסח לו כל מה שהיה.

כששמע זאת ר' יחיא קאפח, נאנח והפטיר בצער:

"מונע בר יקבוהו לאום".

לא יצאו ימים מועטים - מסיים ישראל ישעיהו - ואותו הגבאי חלה ומת פתאום בין כסה לעשור, ותהום כל העיר!! ותלו כל העם בקללת צדיק, ר' יחיא קאפח זצוק"ל, ובמה שביזהו וזילזל בכבודו.

מורי ורבותי!!!

לשם מה אני מספר לכם זאת?!

לשם מה - כבר אמרתי, שזה בשביל החרדי המצוי, שעיקר התפעלותו מן ה'מופתים' למיניהם. ובכל זאת, אוסיף ואומר, אם כבר סיפרתי, שלדעתי ה'מופת' האמיתי בסיפור זה הוא אחר לגמרי ממה שיחשוב קורא מסוגו של קורא הספר "טובך יביעו".

הרי זה כמו בסיפור המפורסם, על האברך שהתקרב לחסידות חב"ד בזמן בעל התניא. פעם ישב אברך זה עם כמה מחסידי פולין, שהיו מסיחים ביניהם ב'מופתים' וסיפורים שונים מאדמו"ריהם, ובתוך הדברים אמרו לו: הרבי שלך הוא אמנם אדם גדול מאד, אולם 'מופתים' אפשר לראות רק אצל הרבי שלנו. ואותו אברך שוטה התפעל מדבריהם, והתהלך זמן מה בלב שבור.

בתוך כך בא מכתב ל'משפיע' של אותו אברך מאת אדמו"ר בעל התניא, וכתב שם כמה עניינים, ובין השאר הזכיר את האברך הנ"ל וכתב ש"צריך לקרבו, ויהיה לו לאות ולאחרים למופת". לא הבין המשפיע את כוונת הרבי, והראה את המכתב לאברך. כשראה האברך מה שכתב הרבי, התחיל לבכות, וסיפר למשפיע את כל המעשה.

אמר המשפיע: עתה מבין אני כוונת אדמו"ר; וכי יש לך 'מופת' גדול מזה - לקחת בול עץ ולעשות ממנו בן אדם?!

ואף אני אומר:

מה ה'מופת' שבהריגת אותו גבאי חצוף מתפעל ישראל ישעיהו?!

אני רואה כאן משהו אחר לגמרי.

וכי יש לכם 'מופת' גדול מזה, לקחת אלפי תהילים-זאגערס, משנני-זוהר, שטופים באמונות תפלות ובכל שטות והבל, ולהפוך אותם לרמב"מיסטים מובהקים, דבקים כאחד ברמב"ם של 'היד החזקה' וברמב"ם של 'מורה הנבוכים', ומנחילים את תורת הרמב"ם לבניהם ולזרעם אחריהם, כאילו נולדו מחדש - היש לכם 'מופת' גדול מזה?!

מעתה, ובניגוד למעשיות "בדידי הווה עובדא" והשאלות ב"אגרות קודש", הרי במעשה זה מאמין אני באמונה שלמה גם לחלק הסיפורי, בענין סופו המר של הגבאי החצוף.

כי כשהמדובר באדם גדול ובעל-מופת אמיתי כר' יחיא קאפח זצוק"ל, בעל-מופת ההופך בולי-עץ ותהילים-זאגערס לבני-אדם, הרי שבודאי גם הגיוני ומסתבר הדבר ש"נשיכתם נשיכת שרף ועקיצתם עקיצת עקרב", ושאני צורבא מדרבנן דקודשא בריך הוא תבע ליקריה!!!

זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.

מי יתן, ומישהו בעתיד עוד יקבל עליו את חקירת חייו והגותו כערכם האמיתי. 

האיש הגדול הזה, היה סבו של מרנא ורבנא ר' יוסף קאפח זצוק"ל, שבהיותו יתום מאב אף נתגדל על ברכיו עד פטירתו- כאמור, ר' יוסף היה אז בן שתים עשרה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

כפי שמן הסתם כבר ניחשתם, באותו היום בו צילצלתי לביתו, היה זה ר' יוסף קאפח זצוק"ל בעצמו שהרים את שפופרת הטלפון.

שעת צהריים היתה זו; רק לאחר זמן נודע לי, שהצדיק הזה היה יושב בחדר ספרייתו הגדולה מבוקר ועד ערב, שם למד ועבד על תרגומיו וספריו הענקיים, ושם היה הטלפון מונח, כשהוא בעצמו עונה לכל פונה, מדבר עימו ומשיב על שאלותיו, ומיד לאחר מכן חוזר לתלמודו בהתמדה עצומה.

כל אדם היה יכול לצלצל אליו. גם לטרדנים ומציקים למיניהם, בפרט מחוגי  הקנאים שהרבו להתגרות בו כדי להכעיסו, ענה כהלל הזקן בשעתו - בשלום, בענווה ובתום לבב, כשהוא מנסה בכל כוחו לפייסם ולהסיר את טענותיהם. באוזני שמעתי מאחד מחסידי ארל'ך - שנפגוש בו עוד בהמשך המסה - שהודה בפני ולא בוש, כיצד צילצל לרב קאפח כדי להקניטו על הערה שכתב בתרגומו לפיהמ"ש להרמב"ם, ומלאך רע בעל כרחו ענה אמן, ותיאר כיצד היה הרב קאפח משיבו על הכל בסבלנות ובענווה גמורה, ולכלל כעס לא הצליח להביאו, בשום פנים ואופן!!

וגם לי עבדכם הכותב, ענה הרב קאפח באותו היום בתמימות ובסבלנות, על כל שאלותי. לא, הוא לא יודע יוונית ולא אנגלית (לאחר זמן הבנתי שאת הציונים לספרי אריסטו כתב לפי תרגומי אריסטו בערבית). שאלתי מה דעתו על המפרשים הנדפסים על הדף של "מורה הנבוכים" במהדורת וורשא; האם מועיל לעיין בהם?! השיב לי בענוותנותו ש"כבודם במקומו מונח", אבל כמה פעמים שהם מכניסים לתוך הרמב"ם את רעיונותיהם שלהם, ומוטב לקרוא את הרמב"ם עצמו...

וכך הייתי שואלו ודן לפניו בכמה עניינים ונושאים, ועל הכל היה עונה בנחת ובסבלנות, עד שלבסוף העזתי ואמרתי לו שחשקה נפשי לבוא לפניו לדבר עימו על הרמב"ם ושאר עניינים. אמר שכעת טרוד הוא באיזו עבודה, "תבוא בשבוע הבא". הניח לי לסיים את השיחה, ואני הורדתי את השפופרת נפעם ונרגש, על שזכיתי לדבר בעצמי עם אדם כה גדול, וענה לי על הכל בנחת ובסבלנות, מבלי לשאול אפילו לשם השואלו וחוקרו על כל זה!!

גמרתי אומר בנפשי, שלא לילך תיכף לדבר עם הרב קאפח עצמו ביחידות, כי שמעתי שהוא אומר שיעורים בבית הכנסת שלו בשכונת נחלאות; מוטב אלך תחילה ואשב שם לשמוע באחד משיעוריו.

בחודש אלול תשנ"ט היה זה, אחר-צהריים אחד באויר הטוב של שילהי דקייטא בירושלים, עת נשאתי רגלי והלכתי לבית מדרשו של מרנא ורבנא ר' יוסף קאפח זצוק"ל ברחוב אבן-ספיר. אהה!!! זכר המחזה הנורא ההוא, האותות והמופתים אשר ראו עיני והפלאות אשר שמעו אוזני, לא ימושו מלבבי עד יום אחרון!!!

הרב קאפח ישב בבית הכנסת שלו שספסלי-הכורסאות הרפודים שלו היו מסודרים בצורת ח'. לא ישב ב"מזרח", כי לא היה שם כלל "מזרח"; הספסלים היו מסודרים לאורך שלושת הקירות האחרים, והרב קאפח ישב באמצע מצד ימין, ולימד את שומעיו גמרא מסכת ביצה.

כעשרים איש ישבו בבית הכנסת; אף אחד מהם לא היה מתוייג בידי אנשי ה"השקפה" כ"בן תורה". הם לבשו חולצות צבעוניות, מקצתם במכנסי עבודה, ובטח שלא היו להם "כובע וחליפה". צעירים וזקנים, אנשי עמל לצד בחורי ישיבה, שמעו את הרב קאפח מלמד גמרא במבטא תימני, עם הקמץ שהוא קמץ, הג' שהיא G והו' שהיא W, וכן הלאה...

אורח לרגע שהיה חושב כי נקלע לעוד שיעור "דף היומי" לבעלי-בתים, היה עומד חיש קל על טעותו! לפי הקריטריונים של "יתד נאמן" אף אחד מהקהל לא היה אולי "בן תורה", אולם שיעור זה היה שיעור בעיון, ולא סתם עיון - כל הלימוד היה מכוון אל שיטת הרמב"ם, מתחיל מן הרמב"ם ושב אל הרמב"ם.

מכוון אל שיטת הרמב"ם, אמרתי, אבל לגמרי לא התכוונתי ל"לומדות" על הרמב"ם של ראשי ישיבות ו"גדולים" בזמננו, שהרמב"ם משמש להם רק כמקפצה כדי לבנות עליו את כאבי-הבטן שלהם. כמו שאמרו בזמנו על שלושת החיבורים שנדפסו בערך באותה התקופה: חידושי הגר"ח, "אור שמח" ו"צפנת פענח", שהרי הם כדוגמא לשלישייה של אונס, מפתה ומוציא שם רע. ר' חיים אונס את הרמב"ם, ה"אור שמח" מנסה לפתות את הלומדים כי לכך אכן התכווין הרמב"ם, ואילו הראגאטשאבער סתם מוציא שם רע על הרמב"ם...

לא, לא! הרב קאפח בשיעוריו ובספריו לא רצה לאנוס את הרמב"ם, לא לפתותו ולא להוציא עליו שם רע; בכלל לא חיפש לומר חידושים, להפוך את הרמב"ם למשמשו שלו, סולם לאגו הלמדני האישי - נוהג שנעשה כבר לגיטימי במאות הספרים שנתחברו סביב ה"משנה תורה". הרב קאפח רצה להיות הוא משמשו של הרמב"ם, ואחת שאלתו כל ימי חייו - רק לדעת ולהבין למה כתב הרמב"ם את שכתב, ולמה לא כתב את שלא כתב... 

ובשיעור זה, אף כל השומעים היו כבר בקיאים ורגילים בשיטה זו. המתינו רק לשמוע את שיטת הרמב"ם בסוגיא, ופעמים הקדים אחד מהם והביט ב"עין משפט" בצד וראה שאין ציון לרמב"ם על אחד הדינים שנזכרו בסוגיא, ומיד הוא שואל: 

"מארי, מפני מה לא הזכיר הרמב"ם דין זה?!"

והרב קאפח משיבו לפי הענין, וממשיך הלאה.

אני יושב שם ביניהם בפה פעור ובעיניים קמות, מביט אל המחזה אשר כמוהו לא ראיתי כל ימי חיי!!!

שום דבר לא דמה למה שראיתי כעת, בהביטי אל הפינה בה שרוי בענווה ובתמימות גמורה, מלמד תורה כנתינתה מסיני - לא בחיל ולא בכוח כי אם פי שניים ברוחו, איש אלוקים אשר לא ידע כי קרן עור פניו, ואש מלהטת סביבותיו!!! גאון וצדיק נשגב שמאחוריו עמדו כבר עשרים וארבעה כרכים על הרמב"ם שמילאו את המדפים מעל, לצד עשרות תרגומים מכל גדולי עמנו בימי הביניים שהתפרסמו ברבבות עותקים בכל רחבי התבל, ובעיני עצמו נותר תלמיד קטן של הרמב"ם, שאין לו בעולמו אלא להבין את הרמב"ם, וללמדו שלא על מנת לקבל פרס למי שרק יבוא וירצה לשמוע...

לאחר כחצי שעה, סגרו כולם את הגמרות, ובין המסובים חולקו ספרי "חובות הלבבות".

לאחר מכן הסבירו לי, כי הלימוד מתקיים אחר הצהריים בכל ימות השבוע במשך שעתיים וחצי, בהן לומדים גמרא, אולם בימי ראשון וחמישי, מוקדשת מחצית הזמן ללימוד מחשבת ישראל. במשך עשרות השנים בהן התקיים השיעור, הספיק הרב קאפח לעבור על כל ספרי המחשבה היהודית כמה פעמים, והכל מתוך תרגומיו שלו, עם הערותיו: מורה הנבוכים לרמב"ם, הנבחר באמונות ודעות לרב סעדיה, הכוזרי לר' יהודה הלוי, חובות הלבבות לר' בחיי הדיין, ועוד.

אותו היום בו באתי לשם היה כנראה ראשון או חמישי, ואחזו אז בחובות הלבבות, פרק ג' משער חשבון הנפש, בענין התפילה:

"וראוי לך אחי לדעת, כי אין המטרה בתפילה אלא התייחדות הנפש לפני ה' יתהדר ויתרומם וכניעתה לו, עם הרוממות לבוראה וההלל והשבח לשמו... לפיכך התקן נא אחי ענין תפילתך בליבך, והתאם עימו את דיבורך, ותהיה מטרתך בהם מטרה אחת אל ה' יתרומם ויתהדר, ושחרר גופך מכל תנועותיך..."

כאמור, הרב קאפח היה לומד לצד הספר גם את הערותיו שלו על התרגום, והוא קרא גם את הערתו למטה:

"כוונת רבינו בזה לאפוקי מאותם הנוהגים בעת תפילתם לרקוע ברגליהם ולהניף בידיהם ולרקוד ולקפוץ בגופם ובקולם, ועושים בפניהם ובעיניהם כל מיני העוויות אשר אילו היו לפני מלך בשר ודם היה משלחם בחרפה מלפניו, אלא התפילה צריכה מנוחה גמורה של הגוף, וריכוז המחשבה בשקט גמור".

וכולם שחקו בטוב-לב. מקצתם אמרו: "הם אומרים שמקיימים בזה 'כל עצמותי תאמרנה'". ומתוך שחוק של נחת רוח ושמחה של שלוות התורה ולימודה, המשיך השיעור עד לסופו.

תם החזיון הכביר, הזוהר באור יקרות שלא מעלמא הדין. אני שיפשפתי את עיני כמתעורר מחלום; והם עמדו בתפילה.

אז ראיתי את מרנא ורבנא ר' יוסף קאפח זצוק"ל מקיים בגופו ובנפשו את ששמעתיו קודם, מקריא מתוך הערתו.

כפסל שיש, כנד דומם, על עומדו, לא נע ולא זע, כורע כעבד לפני אדונו בביטול גמור, ושופך כמים ליבו נוכח אלוהיו. תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו, זועק בקול דממה דקה וליבו ובשרו ירננו לאל חי, ועל ראשו עמוד של אש, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה!!!

אחר התפילה התפזר הקהל. מי שהיתה לו שאלה כלשהי או ענין לדבר עם הרב קאפח, יכל לגשת אליו בדרכו החוצה, אל בן-משפחתו שבא לקחתו הביתה, שם אכל ארוחת ערב ונכנס מיד לספרייתו, להמשך לימודו ועבודתו על ספריו בשקידה נוראה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

מפרצת ניבעה באבי-העורקים שלו, וכבר בשנת תשנ"ו הודיעו לו הרופאים כי נותרו לו חודשים ספורים לחיות!!

כששמע הרב קאפח את הבשורה הקשה, כל מה שעניין אותו היה פחדו שמא לא יספיק לסיים את ספרו הגדול על הי"ד החזקה להרמב"ם, בו עמד אז בכרכים האחרונים.

נתגבר איפוא כארי, עזב את כל עסקיו האחרים ונשתקע כולו בכתיבה על הרמב"ם, ויום-טוב גדול עשו לו אוהביו בפסח תשנ"ז, עת יצא לאור חלקו האחרון של הספר על ספר "שופטים", האחרון מספרי הי"ד, ומלאכת הענק תמה ונשלמה!!

אז שינס מותניו פי שניים, והתגבר בכל כוחו להוציא לאור יתר יצירותיו החשובות, שעמדו בשלבי סיום. בשנת תשנ"ז יצא תרגומו על "הכוזרי", ואחריו עוד הספיק להדפיס את "ביאור מילות ההגיון" להרמב"ם, הספר הראשון שכתב הרמב"ם עוד בהיותו בן שש עשרה.

את "ביאור מילות ההגיון" הדפיס עם חמשה פירושים, ובראשם פירוש "הרמ"ד"- משה מנדלסון, הפילוסוף היהודי המפורסם מברלין, הנחשב למחולל ההשכלה. בהקדמתו כתב הרב קאפח:

"הכל מודים כי פירוש הרמ"ד הוא הפירוש הטוב ביותר".

ומשם ואילך היה ממשיך והולך בלימוד וכתיבה בעבודות שונות, עד יום הסתלקותו ממש!!

וכל אותה העת, גם  ביודעו שהוא חי על זמן שאול, לוקח בקביעות תרופות חזקות להורדת לחץ הדם, תרופות שגרמו לו שיעול כבד ומציק, ואת שיעוריו מרצה, כפי שהבחינו חדי-עין, ידו האחת אוחזת בספר וידו האחרת תומכת בחזהו - לא זז ממאור פניו, ענוותנותו וסבלנותו, בהם ענה וכיבד כל שואל ופונה, גם בחור צעיר שרצה לדעת מנין לו הגישה לספרי אריסטו להם ציין בהערותיו לתרגומו את "מורה הנבוכים"...

שבוע לפני הסתלקותו, עוד כתב תשובה לסטודנטית מבר-אילן, שהתעניינה אצלו האם הג'ירפה כשרה לאכילה...

"כבוד השואלת נ"י. רק עוף טהור נאכל במסורת כי אין סימניו ברורים. אבל בהמה וחיה טהורה נאכלים בסימנים ואין צריך מסורת. ומה שאין אנו אוכלים בשר זמר הוא משום בל תשחית, כי בשר בקר וצאן קילו עולה עשרה שקלים, ובשר זמר עולה 50 שקלים בגלל נדירותו, ולא משום שבשרו טעים, כי כל החיות כולל צבי ואקו אין בשרם טעים. השמועה שיש לך על ארה"ב (=ששוחטים שם ג'ירפות. הכותב) איני חושב שהיא נכונה. בכל אופן אם נשחט שחיטה כשרה מותר לאכול ממנו לכתחילה. בכבוד רב, יוסף קאפח".‎ ‏

האם מכירים אתם אחד מה"גדולים" בני דורנו, שהיה מתייחס בכלל לשאלה כזו מצד סטודנטית?!

לא היתה זו חוזרת-בתשובה שהמחזירים בתשובה מביאים לפני "גדולים" כדי שילטפו לה את האגו, ויענו לה על שאלות צדקניות מסוג "כיצד מעשרין את המלח", ומישהו יעתיק זאת אחר כך במסגרת "שו"ת קירוב רחוקים".

בשאלה נכתב שהיא לצורך עבודה באוניברסיטה, והרב קאפח, לא זו בלבד שמשיב הלכה למעשה להיתר (ובניגוד לאותו רב, שאסר אפילו את הז'בו), עוד מוסיף לה טעם על שלמעשה אין אוכלים ג'ירפות, מפני שבשרן יקר ולא טעים...‎‎

                                                *

הידעתם כי מרנא ורבנא ר' יוסף קאפח זצוק"ל, מיום שבא לארץ ישראל, לא יצא אפילו ליום אחד של חופש!!!

איפה נשמע כדבר הזה?!

כשהיו בני ביתו מבקשים מר' יוסף קאפח זצוק"ל לצאת בקיץ לכמה ימים לחופש, היה אומר להם: הרמב"ם הוא החופש שלי" - - -

                                                    *  

הידעתם כי ר' יוסף קאפח זצוק"ל, בעת שנתקבל, זמן מה אחר עלייתו ארצה, לכולל שעל יד ישיבת "מרכז הרב", היה רושם לעצמו בפנקס בכל חודש את הסכום שקיבל מהכולל למחייתו, ולאחר זמן, כשמצא עבודה בעריכה תורנית, החזיר לישיבה את כל הסכום שקיבל בזמנו, עד פרוטה אחרונה!!!

וכל זאת, כדי שלא לעבור על דברי הרמב"ם הנוראים בענין "אל תעשם קרדום לחפור בהם"... 

החרדי המצוי רגיל לחפש רק חומרות, חששות לדעת אחרון פלוני וראשון- אלמוני. אוכלים רק גלאט כשר, בלי ירקות-נכרים כחומרת המבי"ט, בלי ז'בו כחשש החיי-אדם,  בלי, בלי, בלי... בכל דבר מהדרין, חומרות, חששות, ספיקות... רק כשמגיעים אל הכיס, וכאן אין המדובר באיזה "אחרון" או ב"ראשון" צדדי, אלא בפסק מפורש של הרמב"ם עצמו:

"כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא" (פ"ג מהל' ת"ת ה"י)

אז אני שואל אתכם...

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

בין כל הסיפורים המפוקפקים, נוטלת בראש מקום של כבוד הבדותא, כאילו "חזר בו" הרב יוסף קאפח משיטת סבו הגדול, ראש גולת התימן מרנא ורבנא ר' יחיא קאפח זצוק"ל, שכל חייו הצהיר בראש חוצות כי הקבלה כולה עבודה-זרה וניאוף. אחרים אף מהדרים ומוסיפים, כי כשנתקבל הרב קאפח לדיין בבית-הדין הרבני, השביעו אותו ממניו ב"תקיעת כף" שאינו מאמין בדברי סבו...

שמעו נא רבותי!

שתי תמונות בלבד היו תלויות בחדר עבודתו של הרב קאפח כל ימיו: של הרמב"ם ושל סבו.

כל אימת שנשאל על האנשים שהשפיעו עליו ועל חייו ויצירתו, היה נוקב רק בשני שמות: סבו והרמב"ם.

בכל הקדמותיו לספריו הוא פותח וכותב: ברוך שעשני בן לאבי ונכד לסבי וכו', ואינו זז מלהזכיר דברי סבו בכל מקום ואפשרי.

ואחר כל זה יבואו אלו ויטענו, ש"חזר בו" משיטת סבו- מתמצית כל חיי סבו, חלבו ודמו, שהיה מכריז כל ימיו שהקבלה כולה שקר, עבודה זרה וניאוף, רק כדי שנכדו האהוב, המתיימר ומשתבח בשמו כל היום, יחזור אל אותם השיקוצים, ויתן "תקיעת כף" על אמונתו בזנוני הזוהר!!!

ואני אומר:

נוח היה להרב קאפח שיכרתו את ידו ויטחנוה במטחנת בשר, לפני שיתן בה "תקיעת כף" בזויה ושפלה כזו!!!

אבל, מה אני מתווכח?! בשביל אלו, המאמינים כי גם הרמב"ם עצמו "חזר בו" בסוף ימיו, אחר "פגישתו" עם הזקן המסתורי, ונעשה מקובל, למה יהא גורלו של הרב קאפח טוב יותר?! דיו לתלמיד שיהיה כרבו!!!

הבה ואעשה מעט סדר בדברים.

                                                   *

אמת היא, כי שיטתו והתנהלותו של ר' יוסף קאפח זצוק"ל בדרך ההתנגדות והמלחמה בקבלה, היתה שונה מדרכו של סבו הגדול. 

ר' יחיא קאפח לא נלאה כל ימיו מלהכריז ולפרסם בפרהסיא הגדולה ביותר, בפה ובכתב, באוזני כל מי שרצה לשמוע וכל מי שלא רצה לשמוע, כי הקבלה והזוהר כולם שקר וזיוף, עבודה-זרה וניאוף, ושומר נפשו ירחק מהם כמטחווי קשת.

ככל שקמו עליו שונאים וצוררים להשתיק את קולו - והגיעו הדברים אף לכלל "מסירה" והושבתו בכלא התימני, תוך הכאות ועינויים - רק התגבר והתחזק ביתר שאת, והוסיף עוז ותעצומות עד כדי מסירות הנפש כפשוטה, כדי להרחיק את יהודי תימן ממה שהכיר כעבודה-זרה ממש, משל היה אחד הנביאים הקדמונים המטיף בחוצות ירושלים או בכיכרות שומרון נגד עובדי הבעל, נותן גוו למכים ולחייו למורטים עד דיכדוכה של נפש, ומזעקת נבואתו ותוכחתו אינו זז אפילו במה-שהוא!!!

נכדו, ר' יוסף קאפח זצוק"ל, מדה אחרת היתה בו בנושא זה של דרך ההתנגדות לקבלה, ואני מדגיש: הדרך, לא המהות.

ר' יוסף קאפח מעולם לא הסכים לעסוק בענין או אפילו להתייחס אליו, לא בפרהסיא ולא בחדרי חדרים, לא בתשובה לאנשים מבחוץ ולא לתלמידיו - מנע עצמו מלדבר על הזוהר והקבלה מטוב ועד רע, גם ברך לא תברכנו גם קוב לא תקבנו. אפילו לבני משפחתו, נכדיו ונכדותיו, סירב להשיב בענין, כעדות נכדתו מרת אביבית לוי שתחי' בספרה הביוגרפי עליו, "הולך תמים", ובקושי נתן לנכדתו לעיין בטופס של "מלחמות השם" שהיה מונח אצלו!!!

ולמרות כל זאת, עדיין יכולים אנו לדעת בבירור את יחסו המדוייק לזנוני הקבלה וכשפיה, שאינו שונה אפילו כמלוא נימה מיחסו של סבו הגדול אליהם, וכמו שאבאר. אלא שברצוני להקדים את ההסבר לשינוי בדרך מלחמתו בה מדרך סבו, כפי שכתבתי; לדעתי, היו לכך שתי סיבות עיקריות.

הסיבה הראשונה והחשובה היא, כמו שכבר אמר קהלת: "לכל זמן ועת לכל חפץ".

הרי ההתנגדות לזוהר ולקבלה לא היו עיקר חייו של ר' יחיא קאפח, ח"ו; אף אדם אינו בונה את כל מהותו על צד השלילה וההתנגדות, וקל-וחומר לא אדם גדול, איש אלוקים וצדיק נשגב כר' יחיא קאפח זצוק"ל.

עיקר שיטתו ודרכו של ר' יחיא קאפח לא היה אלא היצמדות מוחלטת לדרכם של הרמב"ם ורב סעדיה, המאורות הענקיים שעיצבו תפיסה רציונלית של היהדות- תפיסה שהיתה שלטת בין יהודי תימן מימות עולם, עד שנתפשטה שם זוהמת הקבלה, כפי שסיפרתי.

ר' יחיא קאפח רצה רק "להחזיר עטרה ליושנה", לא במובן של ש"ס, "אל המעיין" וראשה אלא במשמעותו הטהורה והתמה של המושג, ותו לא מידי!!!

אלא שברור כי כשלב ראשון, כשרואים יהודי משתחווה לעבודה-זרה, ר"ל, הרי לפני הכל וקודם הכל מחוייבים תחילה להצילו ולאפרושי מאיסורא.

אין לך דבר העומד לפני פיקוח נפש הגשמית, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר בפני פיקוח נפש הרוחנית, וגדול המחטיאו יותר מן ההורגו!!

וחוץ מזה, עם כל הרצון הטוב, מה הטעם ללכת ולדבר עם אנשים על הרמב"ם ורב סעדיה, כשהם שטופים וטובלים עד למעלה מאוזניהם בשטויות והחזירויות הקבליות?!

כדי שימצאו "רמזים" קבליים ב"מורה הנבוכים" ו"מקורות" לפסקי הרמב"ם בזוהר?!

היה בהכרח לקיים תחילה, כמו ביציאת מצרים: "משכו וקחו לכם" - ראשית, משכו ידיכם מעבודה זרה, ורק אז שייך "וקחו לכם", קחו לכם איש שה לבית אבות, שה לבית, עד ליציאה הגמורה ממ"ט שערי טומאה וקבלת תורה בסיני.

וזו היתה גם דרכו ושיטתו של ר' יחיא קאפח זצוק"ל ביציאת תימן, כשהיה בהכרח לשבר ולסלק תחילה את הפסלים והצלמים של "זעיר אנפין", "נוקבא", "אריך", "עתיק", ושאר האלילים הקבליים, כהקדמה ופינוי דרך לעבודת אל חי, בשיטת הרמב"ם ורב סעדיה נ"ע.

לעומת זאת, נכדו של ר' יחיא, ר' יוסף קאפח זצוק"ל, חי כבר במציאות אחרת ושונה לגמרי.

ר' יוסף קאפח  כבר גדל לתוך אויר טהור, אויר שטוהר וזוכך במסירות נפשו, חלבו ודמו, של סבו הגדול, במלחמתו במשך עשרות שנים; כשהגיע ר' יוסף קאפח לכלל בגרות, כבר חיו בתימן אלפי אנשים ששבו אל היהדות האמיתית, אלפי נשמות שקירב סבו תחת כנפי השכינה, והחזירן, כאבותיהם מקדם, לחסות בצל הרמב"ם.

לאלו שלא שמעו לסבו במשך עשרות השנים שהטיף והזהיר, כבר לא נשאר הרבה מה להוסיף. ואילו לאלפים שהלכו אחר ר' יחיא, לא היה צורך להסביר עוד על טומאת הזוהר והקבלה, שהיו מאוסים ומשוקצים בעיניהם כגלל וצואה ממש; מה שכן היה צריך היה להביא אליהם את דבר הרמב"ם ויתר הענקים של היהדות הרציונלית, אליהם ייחלו בכל ליבם ונשמתם.

על אחת כמה וכמה לאחר עליית יהודי תימן ארצה; בתימן היתה הערבית, בה נכתבו ספרי הרמב"ם ורב סעדיה, מדוברת בפי כל כשפת-אם, בעוד בארץ, לאחר דור אחד בלבד, היו אוצרות רוח עצומים אלו נותרים בפניהם כספר החתום, עם מעבר הכל לדיבור  בעברית.

ועוד:

ר' יחיא קאפח, שחי בתימן, ראה עצמו מחוייב לבני עדתו, שסטו מדרכי אבותיהם, וכמרא-דאתרא עליו המשימה להשיבם אל מסורתם ומורשתם.

וכי היכן, מאז ומעולם, היתה לקבלה דריסת-רגל בתימן, עד הדורות האחרונים ממש?!

הקבלה הזוהרית נולדה בפרובנס בחוגו של יצחק סגי-נהור ודומיו, והתפשטה לספרד בתיווכו של הרמב"ן, שהוא האשם העיקרי בהתבססותה של מפלצת זו, עד להשתלטותה כמעט על כל היהדות.

לאשכנזים היתה מיסטיקה משלהם - "קבלת" ר' יהודה החסיד, כן, ההוא מהצוואה על שמות הכלה והחמות, וכיוצא בהם דברי הבל, ותלמידיו.

בניגוד לכך, בתימן, שלא כבשאר קהילות ישראל, עד לפני כשלוש מאות-שלוש מאות וחמישים שנה, אף אחד לא ידע מכל השטויות הללו.

כך, ר' יחיא קאפח, אף שבסערת הויכוח בא בדברים בענין גם עם יהודי התפוצות, ראה עצמו בעיקר מחוייב להשבת עטרת עדתו כבראשונה, כפי שהוא מדגיש שוב ושוב בכל ספריו.

לעומת זאת, לו היה נכדו, הרב יוסף קאפח, ממשיך בדרכי הפולמוס של סבו גם כאן בישראל, הרי שכאן כבר לא היה לו עסק רק עם תימנים אלא עם כולם - אשכנזים, חסידים וליטאים, מרוקאים ועירקים, וכו' וכו'; ומי אמר שהוא מחוייב בכך?!

כבר הזכרתי את הצניעות והענווה  האופייניים ליהודי תימן. היהודי התימני אינו חושב עצמו לרשכבה"ג, שתפקידו להטיף מוסר ולהורות דרך לכל העולם; אם חפצים האשכנזים, המרוקאים והעירקים, לדבוק בהבלי קבלתם, הרי עניינם שלהם הוא, עד שיקום מקרבם ר' יחיא קאפח שלהם ויושיעם. פעלו של הרב קאפח בתימן, דיו שיהא מכוון לבני עדתו בלבד, בהדגשה על מסורתם שנעזבה, כמו שכתבתי; לכל השאר, שידאגו כבר אחרים.

לעומת זאת, המשיך כאן ר' יוסף קאפח זצוק"ל את מלחמת סבו לטיהור היהדות, מכיוון  שונה לחלוטין, ובסופו של דבר, בעל משמעות חשובה עוד יותר מקרב חזיתי נגד הזוהר והקבלה.

ידוע מה שאמר בשעתו אדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל לרב מאיר כהנא: חושך לא מגרשים במקלות. גם כאן, החושך והשממה הקבלית שהמיטה המיסטיקה היהודית על נשמות ישראל, לא יכלו, בסופו של דבר, במלחמות, אלא באור ובעשייה אלטרנטיבית. אין די להוציא מן הבור את הנחשים והעקרבים, גם אם זהו השלב הראשון וההכרחי, אבל בעיקר חשוב מה שלאחר מכן - לחזור ולמלא את הבור מים, ואין מים אלא תורה, ואין תורה אלא תורת הרמב"ם ורב סעדיה ושאר גדולי עמנו האמיתיים נ"ע. רק אז נוכל להיות בטוחים באמת, שמעט מן האור, וכל שכן הרבה מן האור, ידחו את החושך שהמיטה הקבלה על תרבות ישראל.

גם ר' יחיא קאפח עצמו, לצד הקרבות שניהל ללא הרף במקובלים, שקד רבות גם על הצד השני, כפי שמתאר נכדו בהקדמתו כמעט לכל אחד מספריו, כיצד טרח הסב כל ימיו באיסוף דצלת כתבי-יד נדירים, אם באמצעות חיטוט בגניזה ובבתי הקברות בכל רחבי תימן, ואם דרך קנייתם בהון רב מסוחרים או אנשים שבאו לידם בירושה. רבים מכתבי היד הללו שימשו לתרגומים ולספרים, עליהם עבד ר' יוסף קאפח זצוק"ל כל ימי חייו.

והרי זו היתה הנקמה והמלחמה האמיתית ביותר במקובלים - לתרגם מחדש, מערבית לעברית מודרנית, את כל הכתבים הפילוסופיים של הרמב"ם, רב  סעדיה, וחבריהם, להפיצם ברבבות עותקים בכל רחבי התבל, ולהניח לציבור לשפוט בעצמו, בין אוקיינוס של חשכה ובערות, אמונות תפלות והזיות הבל, לגילוייה היפים ביותר של היהדות במחשבת גדולי עמנו.

והציבור אכן שופט, ומסיק מסקנות!!!

תארו לכם שר' יוסף קאפח היה ממשיך גם כאן, תוך כדי תרגומיו, במלחמה חזיתית בקבלה. הרי אז היה מקים עליו כאן בישראל, לא רק את ה'עיקשים' מתימן, אלא למעשה, את כל העולם כולו.

כולם היו מנדים ומחרימים אותו, והוא היה אמנם תופס כמה כותרות פה ושם - דבר שמובטח לפרובוקטורים תמיד - אך נותר ללא כל השפעה מעשית.

ולעומת זאת, כשבחר ר' יוסף קאפח זצוק"ל בדרכו האחרת, השקטה, המתעלמת מהקבלה וכל זנוניה, ועוסקת אך ורק ב"עשה טוב", בהפצת תורת רב סעדיה והרמב"ם - מה הרוויח!!!

תרגומיו וספריו התפשטו בכל העולם, ונמצאים גם בישיבות החרדיות ביותר. אמנם שם ממעטים לעיין בספרים מעין אלו, אולם לכשיזדמן לאי-מי לקרוא שם בכל זאת, חזקה עליו שיתקל במהרה בכמה וכמה מן ההערות הארסיות האנטי-קבליות שצירף שם הרב קאפח, כבדרך אגב, ממש מדי כמה עמודים, וכפי שאצטט בהמשך חלק קטן מהן, ועם הזמן וריבוי הקוראים, חזקה על תעמולה שאינה שבה ריקם!!!

הנה כבר לפניכם - אני עבדכם, קורא אחד, תוצאה אחת, של אותן ההערות, המצויות כיום, כאמור, גם בלב המעוזים החרדיים הקיצוניים ביותר, ובטוחני שישנם עוד מאות ואלפים כאלו, וכוחה של המלחמה השקטה הזו יתברר לבסוף כשווה, אם לא עולה, על זה של המלחמה הגלויה בקבלה שניהל ר' יחיא קאפח כל חייו.

סיבה שניה לשינוי בטקטיקה של ר' יוסף קאפח בענין מזו של סבו, קשורה, לדעתי, בטראומות הנוראות שעברו עליו בעניינים אלו, עוד כילד צעיר.

כבר כתבתי שאת סבו, ר' יחיא קאפח, מילאו ההירהורים על שקריות הזוהר והקבלה כבר מגיל מוקדם, אולם מפחד הסביבה לא נתן להם פירסום עד שעבר את השלושים, וכאדם מבוגר היה ביכולתו להתמודד איכשהו עם רדיפותיהם של מייחדי 'קוב"ה ושכינתיה', ואף להשיב להם מלחמה, מנה אחת אפיים.

נכדו, ר' יוסף קאפח, לעומת זאת, עמד במרכזה של השערוריה עוד כילד, וגם אתם תתקשו להאמין לזוועות שעברו עליו מידי מאמיני הקבלה, החל מפטירת סבו ובמשך כל חייו.

הידעתם שמיד אחר הסתלקות סבו, הלשינו ה'עיקשים' לשלטונות על היתום בן השלוש-עשרה, כדי לאסלמו בכפייה!!!

החוק בתימן היה שיתומים שאין להם אפוטרופוס נחשבים לקנין המדינה, ומועברים באופן אוטומטי לידי הדת השלטת. במשך השנים, התמודדו היהודים עם הגזירה בצורות שונות, ובעיקר רשמו את היתומים כבנים של קרובי משפחה חיים, וכיוצא באלו זיופים.

בחיי ר' יחיא קאפח, שגם המוסלמים כיבדוהו, לא העזו מתנגדיו להלשין על נכדו היתום, אולם לאחר פטירתו לא היססו עוד, וכדי להכרית ללוחם הגדול בקבלה שם ושארית בארץ, לא נרתעו מלהלשין על היתום הצעיר יוסף קאפח, שנותר לבדו בעולם, ומסרוהו לשלטונות כדי להוציאו לשמד!!!

אם לא די ברשעות תת-אנושית זו, באו על היתום חסר הישע בעלילה נוספת, מטורפת במיוחד.

במשך שנת האבל על סבו, נהג היתום השבור לפקוד את קבר הסב מספר פעמים בשבוע. אותם חיות-אדם בדו עלילה כאילו בהיותו שם בבית הקברות באחד הימים, לא פחות ולא יותר... הוציא מקברו את גווייתו של אחד מחבריהם המת!!

ואף העמידו על כך עדי שקר...

יוסף קאפח בן השלוש-עשרה נאסר וישב בכלא התימני, בתנאים נוראים, עד שהעלילה התבררה ככזב. אז יעץ מלך תימן לתלמידי סבו למהר ולהשיאו אישה, כך שיחשב לפי החוק בגיר, וגזירת היתומים לא תחול עליו עוד. בגיל חמש עשרה  נשא ר' יוסף קאפח לאישה את בת דודו ברכה, שהיתה אז בת אחת עשרה!

גם לאחר מכן, לא חדלו אותם רשעים מרדיפותיהם אותו, שנמשכו גם אחר שעזב את תימן ועלה ארצה, עד סוף ימיו ממש. כשמונה לדיין, בכל פעם שקודם, כשקיבל פרסים על ספריו ותרגומיו, היו העיתונים מתמלאים בשקרים ודברי הסתה נגדו, ונחשי-אדם סובבים בין המושכים בחוטים, במטרה למנוע ממנו כל קידום או פרס שרצו להעניק לו...

ר' יוסף קאפח זצוק"ל מעולם לא ענה להם ולא השיב למחרפיו ומגדפיו דבר, אבל את אותם רשעים ארורים עובדה זו רק דירבנה להוסיף ולרודפו כפל כפליים!!!

ואחרי כל זה, אתם עדיין מתפלאים על שלא יצא נגד הקבלה בפירוש, כסבו?!

אני מתפלא על שבכלל נותר בריא בנפשו!!!

אתם מכירים אדם שעבר בילדותו המוקדמת זוועות מסוג זה, ואינו מתקיים עד סוף ימיו על כדורים ותרופות פסיכיאטריות?!

אין ספק שר' יוסף קאפח זצוק"ל שרד כל זאת ועוד נעשה גדול בישראל, רק בכוח ההשגחה העליונה אשר עיניה פקוחות על עלילות בני אדם, לתת לאיש כפרי מעללו.

את עניו ויגיע כפיו ראה אלוקים וירד להצילו מיד שונאיו, ונפש סבו, ראש גולת התימן מרנא ורבנא ר' יחיא קאפח זצוק"ל, מתגוללת ומתנפלת בעפר תחת כסא הכבוד, נושאת כפיה על נפש עוללה, לבל ידח ממנה נידח ח"ו, ולא יהא כל יגיעה בעד עדתה לריק בלי ממשיך אחריה להנחילם תורת אמת, תורת הרמב"ם.

וישמע אלוקים לשוועתה ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו, ויחזק בימין יוסף קאפח היתום הנעזב ויוליכהו וידריכהו בנתיב אמת, ויחזקהו ויאמצהו ויגדלו וינשאו לאות עולם ולמופת בארץ, למסור את תורת רב סעדיה והרמב"ם לדור אחרון אשר לא ידעם, ודבר אלוקינו יקום לעולם.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו